משה שרון

פרשת אמור

ניסן

בפרשת השבוע, פרשת אמור, אנחנו נפגשים בהוראה תמוהה: אם אתה כהן אתה צריך להתרחק ממוות. אנחנו יודעים שכהנים עד ימינו לא נכנסים לבתי עלמין וכו', והשאלה היא – מדוע? מה כ"כ "מסוכן" להם, שהתורה דואגת להרחיק אותם מ"טומאת מת"? כשנבין את הסוגיה הזו, יתגלה לנו סוד גדול ומשמעותי על המוות בכלל. או אולי נאמר זאת כך: רוב האנשים לא מבינים מה זה מוות. אז בואו ננסה לעשות סדר: מוות איננו הסוף – היהדות מאמינה בגלגול נשמות ו"השארות הנפש" בדיוק כמו שהפיזיקה קובעת שישנו חוק "שימור האנרגיה". האם אנחנו עצובים כשזרע נרקב באדמה? ודאי שלא. אנחנו יודעים הרי שהעולם בנוי כך ושמהזרע הנרקב יצאו אח"כ חיטים נפלאות. אם זה פשוט בדרגת הצומח, למה קשה לנו להבין את זה בדרגת המדבר? מוות זה לא דבר שלילי. שימו לב שבעם ישראל כשמישהו מת אומרים עליו שהוא "נפטר". מה פירוש נפטר? ממה הוא נפטר? תשובה: מהעולם שלנו ומגבלותיו. הוא משוחרר מהגוף ומחמשת החושים ויכול לעבור למצב הבא שלו. ראו איך כותב זאת הרב קוק: "המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה שהוא קוראה מות." הבנתם? לפי הרק קוק - מוות הוא התגברות החיים. אנחנו לא בוכים עליו אלא עלינו – שמעתי פעם מישהי אומרת ב"שבעה" על השכנה שלה: "איזה בורקסים היא הייתה מכינה"... זה הצחיק אותי. האמת היא שבשבעה יש עניין לדבר על הנפטר, לספר על חסדיו ולקרוא תהילים לעילוי נשמתו וכו', אבל בורקס? זו רק דוגמא מבחינתי לחוסר ההבנה. אם היינו מבינים מה באמת קורה – היינו עושים הילולא! כשתינוק נולד אנחנו שמחים אבל חז"ל מגלים לנו שהנשמה בכלל לא רוצה לרדת לפה. מבחינתה זה יום עצוב. ויום המוות? היא שמחה וצוהלת שסופסוף היא יכולה לעלות... השכל שלנו הפוך לגמרי. הבעיה עם המוות היא שהוא "משכנע" אותך, "בולע" אותך, אתה רואה את הגופה הזו עטופה בתכריכים ואומר "לפני רגע הבנאדם הזה חיבק אותי ופתאום כלום", זה מזעזע אותך. אתה פתאום מתחיל לחשוב מחשבות שליליות, מלאות ייאוש, על החיים וסופיותם. עיני הבשר שלנו מתקשות לתפוס את גודל המעמד. וזו הסיבה למה מרחיקים את הכהנים. הם הרי אמורים להיות אלו שיתנו לנו תקווה, קדושה, אמונה, אופטימיות, דרכי תיקון. אבל אם הם יחשפו יותר מדי למוות, הם יהפכו להיות בעצמם פסימיים, השקר של הגוף "יבלע" גם אותם, ואז מי יאמין בחיים? ראו כיצד כותב זאת הרב קוק: "מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העיניים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש, על כל נפשות מת לא יבא, לנפש לא יטמע בעמיו." (אורות הקודש ב' שפ') ספר הזהר שואל – מה המשמעות של המושג "טוב מאוד"? שהרי בבריאת העולם כתוב כמה פעמים "וירא ה' כי טוב" ולבסוף כתוב "טוב מאוד". אז מה זה טוב מאוד? התשובה שלו: טוב מאוד זה מלאך המוות. נשמע מוזר, נכון? ההסבר הוא פשוט – כשכתוב "טוב" הכוונה היא למה שאנחנו בני האדם גם קוראים טוב. אבל יש דברים נשגבים מאיתנו, שאנחנו קוראים להם רע, כמו המוות למשל (כמובן שרצח זה רע. אני מדבר על מוות טבעי). בקצרה: המוות שאנחנו קוראים לו "רע" הוא בעצם טוב מאוד, דהיינו "טוב" כ"כ נשגב, כ"כ "מאוד", שאיננו יכולים להכיל את טובו. הרב שלום ארוש אמר פעם ש"גם מלאך המוות הוא מלאך..." שבת שלום ול"ג שמח. רבי שמעון בר יוחאי הוא דוגמא טובה למישהו שמאז שהלך לעולמו רק התגברו אצל החיים...