אודות

עוד לפני שחגגתי את טקס בר המצווה, חלמתי להיות פסיכולוג קליני.

כן, גם אני לא מכיר נערים בגיל הזה שכבר יודעים מה ירצו להיות כשיהיו גדולים, אולי בודדים. אבל אני זוכר שהיכולת לעזור ליְצוּר המרתק והמיוחד שנקרא "אדם" לצאת מתוך הלופים שלו בחיים, נדמתה בעיניי לקסם של ממש ומשכה אותי בחבליה.

זה התחיל בכיתה ג', כשאובחנתי כמחונן ומערכת החינוך הציעה להוריי לשלוח אותי לפנימיות מיוחדות של משרד החינוך שתפקידן לאתר ילדים עם פוטנציאל שגרים בעיירות פיתוח ולתת להם הזדמנות ללמוד ברמה גבוהה.

כשמנהלת בית הספר הציגה בפניי ובפני הוריי את האפשרות הזו, הייתי בכיתה ה', בן אחת־עשרה בסך הכול, ואני זוכר ששאלתי אותה האם אפשר ללמוד שם חמש יחידות פסיכולוגיה. היא בדקה ואמרה שכן. וביקנעם מקום מגוריי? שאלתי. תשובתה הייתה שלא. אז אני מעוניין, אמרתי.

עברתי ללמוד בפנימיית שטיינברג בכפר סבא ובמשך שש שנות הלימודים שם, הייתי חוזר הביתה פעם בשבועיים, חדור מטרה – אני אהיה פסיכולוג.

בסוף כיתה ט', בחרתי כמובן ללמוד במסלול חמש יחידות פסיכולוגיה.

ברגע שסיימתי את השירות הצבאי נרשמתי כמובן ללימודי פסיכולוגיה באקדמיה.

השקעתי כדי להצליח בתואר ולהתקבל לתואר השני. אפילו נבחרתי בסוף התואר הראשון למצטיין דיקאן.

אבל לפעמים חלומות לא מתגשמים. אינני פסיכולוג.

מה קרה? מה גרם לחלום להתנפץ?

בגיל שבע־עשרה נחשפתי ללימוד חוכמת הקבלה וחיי השתנו מן הקצה אל הקצה. גדלתי בבית חילוני ולא ידעתי יותר מדי על החגים, על התפילה ובכלל על החוכמה שקיימת ביהדות. הלכתי לחפש אתונות ומצאתי אוצר גדול ששימח את נפשי.

אבל מהעבר השני, באופן יחסי לחוכמה העצומה שפגשתי ביהדות – התיאוריות הפסיכולוגיות אכזבו אותי. הן היו נחמדות ותו לא. החכמתי יותר בקורסי החובה של בר־אילן, ש"הכריחו" אותי ללמוד את תורת הרב קוק והרב סולוביצ'יק, מאשר בתואר שבחרתי. כשקראתי את הרב קוק חשבתי שהוא מבין את נפש האדם טוב יותר מכל פסיכולוג שלמדתי עליו.

בשלב מסוים הפער שחוויתי בלימודים הפך מסתם אכזבה מהתכנים, לקושי של ממש.

הקושי המרכזי התגלע בעיקר בקורס פסיכופתולוגיה, שבו לומדים על מחלות נפש. למרות אזהרת המרצה שכך עלול לקרות, באותם ימים נראו בעיניי כל האנשים כ"חולים" – זו "אובססיבית" וההוא "ללא צל של ספק סובל מהפרעת אישיות גבולית, יש לו הרי את כל הסימפטומים", ובת זוגתי דאז "נוירוטית בוודאות, הייתי שולח אותה לטיפול דחוף".  

מסתבר שכמו שיש "מגדיר צמחים" כך יש "מגדיר אנשים" – קוראים לו DSM והוא מרכז רשימה ארוכה של "מחלות" נפש. על פיו יישק דבר. בעיניים שלי זה היה רק אוסף של סימפטומים, שלא הצלחתי להבין מדוע מגדירים איתם אנשים. לא מדובר הרי במדדים אובייקטיביים כמו חום או דופק אלא במחשבות טורדניות (למי אין לפעמים?), אובדן התיאבון, וכדומה. לי זה נשמע סובייקטיבי לגמרי וכל פסיכיאטר יכול לפרש אחרת. על בסיס זה לתת תרופה?  

מהר מאוד זה היכה בי. לא האמנתי שמלמדים אותי להגדיר, לתייג, לאבחן, ואת מי? את היצורים האלוקיים המתוקים, את הנשמות הטובות?

באותם ימים הבנתי לראשונה את הפער ביני לבין המרצים שלי – הם מאמינים בסימפטומים, בקליפה, ואני לא מאמין בה. אני רואה אותה בוודאי, אינני עיוור, אך אני מסרב לקבל את הנחת היסוד שאומרת שסימפטומים מגדירים אדם. יש פרי מתחת לקליפה, טענתי נגדם לאור הידע הקבלי שצברתי, ובמקום להעצים אותו אתם עסוקים בלאבחן ולשים תוויות.

המרצים שלי טענו שלפי הסימפטומים של האדם שדנו בו, הוא יאובחן כאובססיבי ונזקק לכדור פסיכיאטרי. אני טענתי שהוא רק הלך לאיבוד והוא זקוק לתחושה ולידיעה שהוא משמעותי ואהוב. בשלב מסוים הוא כבר לא יזדקק לטקס שטיפת הידיים.

טוב, אתם בטח מבינים כבר שזה "לא כוחות", סטודנט בודד בן עשרים ושתיים מול דוקטורים ופרופסורים לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה בעלי ניסיון, ובכל זאת – אצלם אלמד שבע שנים ואעבור הכשרה ארוכה רק כדי להפוך להיות כמוהם ולהגדיר כך אנשים?

מובן שלא הכול היה שחור או לבן בתואר הראשון, למדנו כמה תיאוריות חשובות מאוד שעד היום אני עוסק בהן, כמו למשל הפסיכולוגיה הנרטיבית או הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל. יש עוד זרמים נפלאים בפסיכולוגיה שהיום אני מכיר ואוהב ואז לא ממש הכרתי, הפסיכולוגיה האינדיווידואלית של אדלר, למשל, או הפסיכולוגיה החיובית של זליגמן. אולי, אם רוחם הייתה נושבת במסדרונות האקדמיה בתחילת שנות האלפיים, הייתי היום פסיכולוג קליני. העניין הוא שרוב הזמן למדנו את פרויד. 

לא ידעתי אז שגם בתוך עולם האקדמי יש פסיכולוגים שסוברים כמוני. לו הכרתי, למשל, את פרופסור מרדכי רוטנברג היה לי קל יותר. הוא כותב, לדוגמה, כך: "מרגע שאבחנתי את האדם שאיתו אני משוחח כלא נורמלי, מיקמתי אותו מחוץ לגדרם של האנשים הנורמליים, 'התקינים', וסגרתי את האפשרות בפני פרשנות גמישה יותר של מצבו" (מבוא לפסיכולוגיה של הצמצום, עמ' 60).

כשהוא אומר "פרשנות גמישה יותר" הוא מתכוון גם למחלות נפש קשות, שאפשר להתייחס אליהן בצורות שונות מהאופן שבו הפסיכיאטריה מתייחסת אליהן.

התלבטתי והתלבטתי ואז הקב"ה שלח לי את "הקש ששבר...".

באחד מהקורסים ציטטה אחת הפרופסוריות את הגדרת התפקיד של הפסיכולוגיה על פי פרויד במילים הבאות: "תפקיד הפסיכולוגיה: לעזור לאדם לעבור ממצב של אומללות נוראה, לחיים של אומללות רגילה, שכן האושר אינו טבעי לאדם".

אני זוכר ששתקתי שתיקה רועמת ואז נזעקתי: האושר אינו טבעי לאדם?! אז למה רוב הילדים שאני מכיר כל כך שמחים? האם זו לא ההוכחה לכך שכולנו נולדנו שמחים עד שהעולם, המשפחה, הסביבה, החינוך או התרבות הרסו לנו את השמחה?

והאם, לפי מייסד הפסיכולוגיה המודרנית, בכך מסתכם תפקידי כפסיכולוג – לעזור לאדם להיות "אומלל רגיל" ולא "אומלל מאוד"?

ההתלבטות עלתה במלוא העוצמה: האם אוכל לשמור על דרך המחשבה הייחודית שלי בתוך מערכת שמנסה לחברֵת אותי אל תוך תפיסות העולם שלה? האם להישאר ולשמור על הייחודיות שלי או לעזוב ולצאת למסע משלי? הרצון לטפל ולעזור לאנשים לא השתנה הרי, אבל האם אני באמת חייב ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה ואחר כך לעשות סטאז', רק כדי להיות חלק מהמערכת שתאפשר לי לטפל באנשים?

הידיעה החלוטה שהופיעה בתוכי בגיל אחת־עשרה קמה שוב לתחייה.

עזבתי את האקדמיה בסיום התואר הראשון, אבל כאן רק התחילה ההכשרה האמיתית שלי, כי לא ויתרתי והלכתי להכשיר את עצמי בכלים אחרים: אימון, NLP, הנחיית קבוצות, דמיון מודרך, דמיון נובע, גישור, ועוד. יחד עם הידע שלי בקבלה ובחסידות התחלתי לאמן אנשים, וברוך ה' עברו מאז למעלה מעשרים שנה.

בשנת 2016 שותפי אהרן דרמון ואנוכי הקמנו תוכנית להכשרת מאמנים ומטפלים ומאז אנחנו מכשירים בעצמנו דור של מטפלים לפי הגישה שאנחנו מאמינים בה.

מורי ורבי, הרב מרדכי שיינברגר, הקים לפני כ 20 שנה את תנועת האומה שעוסקת בקירוב לבבות ואחדות בעם ישראל בעזרת אהבת חינם ולימוד פנימיות התורה. ברחבי הארץ פזורים "בתי אומה" ואני מנהל אחד כזה בראש העין.

לעמוד הויקיפדיה של משה שרון

ד"ר יחיאל הררי ממליץ על מרצים לתורת הקבלה והחסידות

עד כה הוצאתי לאור 9 ספרים: 

ספרי הראשון, אייכה, רומן ביכורים, יצא לאור בהוצאת 'רימונים' בינואר 2013.

ערכתי וליקטתי את הספרון יום ליום המכיל 360 ציטוטים של גדולי ישראל בכל הדורות, לפי הלוח העברי. יצא לאור באוגוסט 15.

ספרי השלישי, העולם לא יכול להתקיים בלעדיך, ספר הדרכה למציאת הייעוד, יצא לאור בהוצאת 'ספר טוב' באפריל 16 והפך לרב מכר. בינואר 2019 תורגם לאנגלית, יצא בשם who you were meant to be והפך לרב מכר באמזון.

ספרי הרביעי, עשרה נכנסו לפרד"ס, ספר לימוד על יסודות וסודות חכמת הקבלה לפי הרב אשלג, יצא בהוצאת 'ספר טוב' באפריל 17.

ספרי החמישי, זוגות זוגות, מדריך מעשי לזוגיות מאושרת, יצא בהוצאת "דברי שיר" במרץ 2018.

ספרי השישי, נפלאות הכעס, מדריך מעשי לחיים מאוזנים יצא בהוצאת "דברי שיר" באפריל 2019

ספרי השביעי והראשון לילדים, הנסיך קוקוריקו, גרסה משעשעת לילדים על סיפור ההינדיק של רבי נחמן מברסלב, יצא בהוצאת דברי שיר" ביוני 2020"

ספרי השמיני, קליפות הנפש, מדריך מעשי להתקלפות ממנגנוני ההגנה שלנו, יצא לאור בהוצאת "דברי שיר" ביוני 2022

ספרי התשיעי והשני לילדים אחי אהרן ואמא בהריון יצא לאור בהוצאת פראג בינואר 2024

ספרי העשירי, מורדות, עתיד לראות אור בקרוב