ל"ג בעומר לפי הקבלה

ספירת העומר
מקור מצוות ספירת העומר הוא בספר ויקרא, "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'" (כ"ג, ט"ו-ט"ז). אנו מצווים לספור יום אחר יום, במשך 49 ימים, ממחרת חג הפסח עד ליום החמישים שהוא יום מתן תורה – חג השבועות.

ירידה לשם עליה
בזמן ספירת העומר שולטים דינים חזקים. בליל הסדר קיבלנו הארה מאוד גדולה שבאה מלמעלה למטה, אור שלם שנקרא גדלות ב', הארה אלוקית שמסתלקת מיד לאחר חג הפסח ומותירה בנו "רשימו" - זיכרון של האור ורצון להתמלא בו שוב, אלא שאין לנו כלים מתאימים לאור העצום הזה. לכן צריך כל אדם להכין כלים רוחניים בכדי שיוכל לקבל חזרה את האור.
בחג הפסח היה אור גדול, יציאת מצרים, קריעת ים סוף – קריעת גבולות המציאות המוגבלת שלנו ויציאה לחירות, עליה רוחנית עצומה, ואז נסתלק האור ויוצאים למדבר למקום של דין, "בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם" (דברים ח' ט"ו). צעד אחר צעד, יום אחר יום, במשך 49 ימים בונים כלים לקבלת השפע האלוקי.

תיקון המידות
חז"ל אמרו, "דרך ארץ קדמה לתורה" (אבות ג' כ'). התהליך שעושים במהלך ספירת העומר זהה לדרך שעשו בני ישראל במדבר מיציאת מצרים עד להר סיני. לפני שמגיעים לתורה שנקראת אור, צריך לבנות כלי לאור על ידי שדורכים על הארציות, על הגשמיות, על הרצון לקבל, ובונים כלי של נתינה שיוכל להכיל את האור.
בכל יום בונים כלי להארה אחרת. העבודה היא על שבע הספירות התחתונות: חג"ת נהי"מ - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. כל שבוע הוא כנגד ספירה אחרת, וכל יום בשבוע הוא כנגד ספירה בתוך הספירה של אותו השבוע. לדוגמא – השבוע הראשון הוא שבוע של ספירת חסד וכך היום הראשון לספירה הוא חסד שבחסד, היום השני גבורה שבחסד, היום השלישי תפארת שבחסד וכן הלאה. כך בכל יום עובדים על מידה אחרת ומתקנים אותה, למשל: חסד שבחסד - זאת רמת נתינה ללא גבול, מעבר למידה, שעלולה להיות מסוכנת למקבל. גבורה שבחסד – חסד שנעשה מתוך התגברות על מחסומים. תפארת שבחסד – תפארת היא קו האמצע ולכן זהו חסד מתוקן. נצח שבחסד – מצביע על עשית פעולה של חסד שהיא נצחית, המשכית, אור תדיר שמנצח את החושך וכן הלאה.
כל יום הוא הזדמנות פז לתיקון המידות שלנו, לכן אומרים על דרך הרמז ש-49 ימי הספירה הם מטמונים = מ"ט מונים, סופרים במשך מ"ט ימים ובכל יום מוצאים אוצר חדש.

נפילה והתגברות
חלק חשוב מתהליך העלייה הרוחנית הוא דווקא הנפילה. לכן נאמר, "שֶׁבַע, יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כ"ד ט"ז), זהו בדיוק ההבדל בין צדיק לבין מי שאינו צדיק. מי שאינו צדיק נופל ולא קם, נופל לקליפות ולא מצליח לצאת מהם ומביא את עצמו לדכדוך עמוק. לעומת זאת בנפילה של הצדיק יש עניין גדול, במקום כעס ודכדוך, הצדיק מגיע ע"י הנפילה לשפלות רוח ולהבנה שיש כוח שחזק יותר ממנו שמפיל אותו שוב ושוב, עד שהוא מגיע לידי הכנעה.
לנפילות יש תפקיד מכוון, לא לשם הנפילה אלא לשם ההתרוממות – לבדוק אם האדם מאמין בקב"ה שירים אותו חזרה ואם הוא מסוגל להתרומם חזרה מהמציאות של הנפילה והכעס על הנפילה, להבין שזה רצון הבורא שרוצה בטובתו ומכאן להמשיך הלאה ולעשות תשובה במקום ליפול למקום הקליפה. ההתגברות היא הקניין האמיתי של המידה. "שֶׁבַע, יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם", במשך שבעה שבועות כנגד שבע ספירות, ובתוך כל שבוע שבעה ימים כנגד כל ספירה שבספירה,נבחנים בכל יום במידה אחרת. ב"ה, גם מתגברים ומתקנים אותה וכך בונים בנין רוחני שלם.

אהבה, אמונה וביטחון
בכל יום כל העולם כולו מתנהג לפי המידה של אותו היום, והאדם צריך לבדוק איך הוא מתחבר לתנועה הרוחנית הזאת. הבדיקה מתבצעת מצד האמונה והביטחון – אלה הם שני כלים עיקריים בעבודת ה'. בעל הסולם אומר שבכל לימוד שאדם עושה הוא צריך לכוון לכך שיזכה לאמונה שלמה. ללא אמונה אי אפשר לקבל אף מדרגה רוחנית.
רצון ה' הוא שנידמה לו. עושים את זה ע"י השוואת צורה לתכונות הבורא. כשמשתמשים בתכונות לא מתוקנות כמו כעס, קינאה, גאווה וכו', עושים את ההיפך מהשוואת צורה ומתרחקים מה'.
השורש הרוחני לכל המידות בצורתן המתוקנת הוא אהבה (חסד). לכן אדם שמידותיו אינן מתוקנות אינו יכול להידבק בשורש, להידבק בבורא ולקבל הארה רוחנית. לעומת זה אדם שתיקן את מידותיו, האור יכול להיכנס אליו ולעזור לו להמשיך בתהליך התיקון – ע"י צמצום הרצון לקבל, שהוא שורש המידות המקולקלות, נוצר אור חוזר, האור המקיף מתלבש באור החוזר והופך לאור פנימי.

צמצום ועיבור – מעבדות לחירות
כשאדם רוצה לטהר את עצמו ולעלות לדרגה גבוהה יותר הוא חייב לצמצם את עצמו לגמרי, זה נקרא לבוא בעיבור, הוא מתעבר מחדש. טבילה במקווה למשל היא כמו כניסה מחדש לרחם האם והתעברות. רחם זה מלשון רחמים. אמנם מצד התחתון שנכנס למדרגה כזאת, זה מרגיש כמו קטנות כי מסלקים לו את כל המדרגה הקודמת, אבל זה כדי לתת לו אפשרות לקניין רוחני חדש. כדי לזכות לכך צריך לוותר על קניינים גשמיים קודמים שנראים כמו חירות, אבל הם למעשה כלא, וצריך גם לוותר על קניינים רוחניים קודמים, מפני שהם שייכים למדרגה הקודמת.
חירות אמיתית היא השפעה ונתינה אמיתית לשם שמיים. זוהי למעשה היציאה ממצרים. מצרים מלשון מייצרים של הים. ים זאת ספירת בינה – אמא עילאה, מקור השפע. כשנמצאים במסגרת הרצון לקבל, מייצרים ושמים הגבלה על השפע. הצמצום מוציא אותנו מעבדות הרצון לקבל ועוזר לנו להתחבר למקור השפע.

לב טוב- כלי לקבלת השפע
ישנה משנה במסכת אבות (אבות ב' י"ב) שבה שואל רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו, "צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם", ותלמידיו עונים לו – אחד אומר "עין טובה", שני אומר "חבר טוב", שלישי אומר "שכן טוב", רביעי אומר "הרואה את הנולד", ולבסוף אומר החמישי, רבי אלעזר בן ערך: "לב טוב". אומר להם רבן יוחנן בן זכאי: "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם".
לב הוא כנגד הרצון, מי שבונה לב טוב בונה כלי לכניסת האור. בספירות, הלב הוא כנגד ספירת המלכות שהיא הכלי לקבלת השפע, לכן שרים, "טהר ליבנו לעבדך באמת" ומתפללים, "לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹקִים" (תהילים נ"א י"ב). "לב טוב" = גימטריה מ"ט, כנגד 49 ימי ספירת העומר.
הבעש"ט אומר שאדם חייב לתפוס בו בזמן בשני דברים הפוכים: מצד אחד הכל שלם, הכל נמצא עכשיו, הכל קיים, הכל הווה, ומצד שני, שהוא עצמו חסר והוא בדרך להשלמה, הוא במשימה רוחנית. זוהי דואליות קשה, אך לאחר המסע כשזוכים ללב טוב, זוכים לקבלת השפע האלוקי והכלי הופך להיות אחד עם האור בהשוואת צורה – אז זוכים להיות ראויים למתן תורה.