קבלה

שאלות רבות עולות בעניין השבת בדורנו. במאמר זה אנסה ללמד חלק מהזוית הקבלית לסוגיית שבת נתחיל בכמה שאלות:

1. האם המהות של השבת היא סוציאלית? האם היא יום מנוחה כמו שכולם אומרים? והסיבה ליום השבתון היא פשוט לאפשר לאדם לנוח לצבור כוחות?
2. מה ההבדל בין העבודה של ימי החול לבין העבודה של יום שבת? מה בדיוק ההבדל? כי אנחנו רגילים לומר שבימי חול עובדים ובשבת לא עובדים, אבל זה לא מדויק.
3. מה יותר גבוה? שבת או יום חול? זה לא מובן מאליו ששבת יותר גבוהה (ותכף נסביר למה).
4. מה פשר הברכה 'שבת שלום'?
5. מדוע יש עניין לאכול בשבת אם זהו יום כל כך רוחני? למה יש מצווה כזו של 'להתענג בשבת', והביטוי של העונג בד"כ במחוזותינו הוא לאכול 3 סעודות, ולהביא את האוכל המובחר דווקא...למה? זה צריך להיות להיפך, לא? שבת אמורה להיות יותר רוחנית, ולהיפך, זה מאוד מפריע לי להתעסק בענייני 'חומר' בשבת. אני חושב שהרבה דתיים מרגישים שהאכילה בשבת מפריעה להם. זה מביא עייפות וכבדות. לי אישית, ה'קליפות וההפרעות' הכי גדולות שיש הן בתפילת מנחה, לאחר האכילה המרובה בשבת...
6. האם שבת היא מתנה או שכר?
7. למה כתוב שיום השבת הוא יום של חורבן?
8. ושאלה אחרונה: אם אני לא שומר שבת בכלל / שומר חלקית, האם יש בכלל משמעות לשמור שבת חלקית?

הרבה הרבה שאלות... ואנו נתחיל לענות דווקא על השאלה השנייה:

האם מהות השבת היא סוציאלית?
לכאורה נראה, כך כל העולם חושב, ששבת היא יום מנוחה ותו לא. אבל, כל הקלקולים ביחס שלנו לשבת נובעים ממחשבה זו. אמנם אכן שבת היא יום מנוחה - אבל לא לגוף. ורק דוג' קצרה כדי להמחיש את העניין: אם אני גר בקומה עשירית ואני עולה במעלית בשבת, אז למרות שאני לא עושה שום דבר וכמובן לא מתעייף (סך הכול לוחץ על הכפתור ועומד במעלית) - אז אני נחשב מחלל שבת. לעומת זאת, אם אני עולה במדרגות ומתעייף - אני לא מחלל שבת. דוג' נוספת: אם אני סוחב ומעביר בבית ספה ממקום למקום - זה לא נקרא חילול שבת, אבל אם אני יוצא מהבית עם ספה (או אפילו עם בוטן!...) אפילו מילימטר מהדלת – אז אני צריך להיזהר ולבדוק האם יש כאן חילול שבת או לא (יש עניינים של רשות היחיד ושל רשות הרבים) ועוד.
מכאן אנחנו מבינים שכדי להבין מה זו באמת שבת, עלינו להבין את הפנימיות שלה.

נולד לתקן
העולם שאנו חיים בו, מתקיים (כפי שאנחנו מכירים אותו) 6000 שנה - החל מאדם הראשון ועד גמר התיקון. אנו בשנת 5776 (ה'תשע"ו). כלומר, פרק הזמן שבו בני האדם (לדורותיהם) אמורים לבצע את התיקון (חטא אדם הראשון) - הוא 6000 שנה.
מה קרה אחרי חטא האדם הראשון? נשמת האדם הראשון התפצלה ל- 600,000 חלקים. תיקונה הוא - לחבר מחדש את מה שהתנתק ואת הניתוק להפוך לחיבור. ולכן גם כל התהליך נקרא תיקון. תיקון = אותיות ניתוק.
את אותו העיקרון אנחנו יכולים לראות גם בתינוק שנולד. תינוק = אותיות ניתוק. כי לידתו לעולם היא ניתוק מהקב"ה, שהרי כשהיה עובר ברחם אימו הוא היה מחובר לקב"ה, וכתוב שהקב"ה שולח מלאכים ללמד אותו את כל התורה כולה, הוא רואה הכל וכו' , וכשהוא נולד הוא בעצם מתנתק ו'נזרק' לעולם. כאן עליו להעזר בכל הבריאה על מנת לחבר מחדש את שהתנתק ובכך לעשות את תיקונו.

מה יהיה בסוף?
ועכשיו נשאלת השאלה: אז מה יקרה בסוף התיקון? אחרי שיעברו 6000 שנה? אומרים מקובלים: יגיע האלף השביעי . ומה יקרה באלף השביעי? בשום מקום לא כתוב. הדבר היחידי שכתוב הוא: 'נשמת אדם תלמדנו'... ז"א שמי שיגיע לדרגה הזו של האלף השביעי, יהיה ברמה רוחנית כזו גבוהה שהוא ידע מתוך נשמתו מה נכון לעשות.
כי זה כמו שאכתוב מדריך טיולים בעולם... המידע שאוכל לתת לך הוא להנחות אותך כיצד להגיע למקום מסויים, לתאר את הדרך ומה תוכל לראות באותו מקום, אבל לא אוכל לומר לך איך תרגיש שם ואיך יהיה לך וכו'. ולכן מקובלים לא כותבים על הזמן שלאחר גמר התיקון אלא כותבים רק על 6000 שנות התיקון ומה אתה צריך לעשות בזמן הזה.

תיקון במיקרו
ועכשיו, אל מול המבנה שהצגנו במאקרו (6000 שנות תיקון והאלף השביעי שלאחריו) ובהתאמה אליו – במיקרו, קיים המבנה של ימי השבוע: ששת ימי המעשה, ויום השביעי - השבת.
שבת נקראת 'מעין עולם הבא'. האלף השביעי נקרא 'עולם הבא' ו'מעין עולם הבא' זו מעין 'טעימה' שקיבלנו ממה שיהיה בעולם הבא. למה אנחנו צריכים טעימה כזו? מכיוון שזה קצת קשה, קצת בלתי אפשרי, לעבוד 6000 שנה ולחכות לעולם הבא... בא הבורא ואמר, כמו שיש במאקרו כך אעשה במיקרו. כלומר, בסוף ששת ימי המעשה אתן להם את השבת. כתוב במדרש: 'אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גְּנָזַי ושבת שמה. מבקש אני ליתנה לישראל, לך והודיעם" (מסכת שבת י', ע"ב). למה נתן להם את השבת? כדי שיטעמו מעין עולם הבא בכל שבוע ושבוע.

היכן זה בא לידי ביטוי בשפת הקבלה?
בעשר הספירות למשל: כתר-חוכמה-בינה, חסד-גבורה-תפארת,נצח-הוד-יסוד, מלכות. אנו תמיד מחלקים אותן ל 3+7. היינו, ג"ר (ג' ראשונות: כתר חכמה בינה) – זה החלק הרוחני שלא שייך אלינו ואליו אנחנו יכולים להתחבר רק אם אנחנו מתפתחים רוחנית. ו-ז"ת (ז' תחתונות) – שהן הספירות המקבילות לשבעת ימי השבוע. כל המציאות שלנו מתקיימת בשביעיות. 7 זה תיקון העולם. זה תיקון המידות.
אותן 7 ספירות מתחלקות בתוכן ל-6 ו-1. ששת הספירות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) נקראות: ו"ק - 'ו' קצוות'. למה קצוות? אברהם אבינו, ב"ספר יצירה", הסביר שהעולם בנוי מ- 6 קצוות: למעלה, למטה, דרום, צפון, מזרח, מערב. כמו קובייה הבנויה משש פיאות.
ו' הקצוות שאנו גם קוראים להן במקום אחר 'זעיר אנפין', הן 6 הספירות הנקראות 'פרצוף קטן' והן כנגד ששת ימי המעשה. מלכות – היא השביעית. היא כנגד יום השבת, ולכן גם אנו נוהגים לכנותה בשם 'שבת המלכה'.

של מי העבודה הזו?
כדי להשלים את התמונה, נקפוץ לשאלה שנשאלה קודם: מה ההבדל בין העבודה של ימי החול לבין העבודה של יום השבת?
אומר בעל הסולם: "...לכן העבודה בימות החול נקרא התערותא דלתתא..." מה ז"א 'התערותא דלתתא'? התעוררות מלמטה. האדם עושה פעולות מצד עצמו בששת ימי המעשה כדי לתקן (כמו ב-6000 שנות תיקון העולם). הוא צריך לעשות תיקון. הוא בא לכאן כדי לתקן! אז כיצד הוא מתקן? ע"י זה שהוא הולך לעבודה ומשנה את החומר. הקב"ה ברא בעולם חומר והאדם עושה בו שינויים. הוא עובד את האדמה, זורע, מצמיח, בונה וכו'.
העבודה של העולם הזה נקראת הרבה פעמים בכתובים 'חקל תפוחין'. חקל = שדה (חקלאי). וכשאתה מעבד את האדמה, היא מניבה פירות = יש תוצאות. יש שינוי. (וכאן זה לא רק 'חקל' לבד אלא 'חקל תפוחים', ז"א שזה גם כולל את 'מלכות' כי כבר יש פירות...).
כך שהעבודה בימות החול נקראת 'התערותא דלתתא' = התעוררות מלמטה. שזו עבודה שעל האדם לעשות. האם הקב"ה יכול לעשות במקומי את העבודה? לא. כי הוא נתן לי, האדם, עבודה של ששת ימי המעשה וזו עבודה שלי!

מוכר הסיפור על הוויכוח בין טרונסרופוס לבין רבי עקיבא. שבא אליו טרונסרופוס ושאל: אם אתה מאמין שהבורא הוא מושלם וכל מה שהוא ברא הוא ברא באופן מדוייק, איך זה יכול להיות שאתה עושה ברית מילה?! מה אתה אומר בזה? שהבורא יצר אותך בצורה לא מושלמת? ענה לךו רבי עקיבא: כן. הבורא אכן ברא הכל בצורה מדוייקת, אך לא שלמה - מתוך כוונה תחילה שאני, האדם, אצטרך לעשות עבודה (התערותא דלתתא, תרי"ג מצוות), ועבודה זו תהיה בעצם סיום המלאכה. ומכיוון שמלאכה נקראת ע"ש גומרה יוצא שאני שותף מלא בבריאה. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להן תורה ומצוות". לא רצה לייאש את ישראל, אלא לזכות! לזכות, כתוב בזוהר, מלשון לזכך. להעלות אותו. זו הזכות אבות.

וממשיך בעל הסולם: "...ועל זה בא התערותא דלעילא הנקרא שבת. [על ששת ימי המעשה] ואז צריכים להיות שומר שבת, היינו שכל עבודתו בשבת היא רק בשמירת השבת. היינו שלא יסיר דעתו מקדושת השבת. ועניין השמירה מתפרש בחשיבות שבדבר, כי יש כלל בהטבע שכל דבר שיותר חשוב הוא צריך שמירה יותר מעלייתה, וכל הדבר שלא כל כך חשוב אז גם השמירה על זה לא כל כך גדולה. לכן עבודה של שמירת שבת מתבטאת בעניין גודל וחשיבות של קדושת השבת. ואיך יכול האדם לבוא לידי הרגשת חשיבות הקדושה בשבת? בשיעור שבה הוא מחשיב את השבת, היינו מכפי עבודתו בימות החול".
כלומר איך הוא מקבל ושומר את השבת? בשיעור (במידה) של כמה חשובה לו השבת! ומה ישפיע על מידת החשיבות שהוא מייחס לשבת? העבודה שעבד בימי החול לקראת השבת.

מה הקשר בין שבת למנורת המשכן?
בניגוד ליתר העמים שמתייחסים ליום השביעי כ'סוף' של השבוע, היהדות מתייחסת לשבת באופן שונה. ממתי יהודים מתחילים להכין את השבת? מיום שלישי. הרב יובל אשרוב שאל פעם: איך קוראים באנגלית לשבת? "Week-End" = סוף השבוע. ו- "Weak" זה גם חלש...
אומר הרב שיינברגר שמבנה המנורה הוא רמז לששת ימי המעשה ולשבת. איך המנורה בנויה? שלושה קנים מצד ימין, ושלושה קנים מצד שמאל ואחד באמצע - המלכות. היינו, השבת היא מרכז השבוע. ז"א בימים רביעי-חמישי-שישי אדם מתכונן לקראת השבת, מכין את הכלים לאורות המיוחדים של שבת ובימים ראשון-שני-שלישי הוא חי על האורות של השבת שהיתה ומתכונן כבר לבאה אחריה (השבת משפיעה מאורה על ימי החול).
מסופר על אחד הרבנים הגדולים, שהגיע לשוק ביום ראשון, ראה איזה דג יפה ומובחר, אמר: זה לשבת! קנה והביא הביתה. למחרת הגיע שוב לשוק וראה דג עוד יותר יפה, אמר: זה לשבת! קנה והביא הביתה. וכך כל השבוע הוא חושב על השבת ומחפש לקנות רק את המובחר ביותר עבורה... כל השבוע הוא חי את השבת...

לא עושים כלים בשעת הסעודה
במילים אחרות, אנו אומרים ככה: "נמצא שעבודת הכלים היא עבודת ימי החול". ומהי עבודת ימי החול? לפי הגדרת בעל הסולם: "להוציא את הרצון לקבל לעצמו ולהכניס במקומו את הרצון להשפיע. זה נקרא עבודת החול שהוא תיקון הכלים". זו העבודה שעל האדם לעשות ב-6000 השנה של התיקון / ששת ימי המעשה. לשנות את הטבע שלנו מרצון לקבל לרצון להשפיע. ומסביר בעל הסולם במקום אחר, מדוע זה נקרא ימי החול? מכיוון שהאדם בעבודה זו מרגיש כאילו יש לו בפה חול. לעבודה הזו, של להילחם ביצר הרע ולהחליף את הרצון לקבל ברצון להשפיע, יש טעם של חול.
וממשיך: "ועבודה זו אסורה בשבת! כי שבת נקראת 'זמן הסעודה' - שיכול האור להאיר בתוך הכלים. מזה מה שכתוב 'מי שלא טרח בערב שבת...', היינו שלא הכין את הכלים דהשפעה, מהיכן יאכל בשבת? הלא אין לו כלים? והסעודה שהיא הטוב והעונג יכול להתלבש בה"...
למה הכוונה? ראשית עלינו להסביר את המושג 'חול':

'מדרגות נעות' בשבת
לפי הקבלה ישנם 5 עולמות. אנו מתייחסים לארבעה בלבד: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. העולם החמישי הוא עולם רוחני לחלוטין שנקרא: 'עולם אדם קדמון' והוא מעל עולם האצילות (אותו עקרון חלוקה שהזכרנו קיים גם כאן).
היכן אנו חיים? לא בעולם העשייה, אלא מתחת לעולם העשייה הנקרא 'עולם שלנו'.
בששת ימי המעשה האדם חי ב'עולם שלנו' ומתקן את שלושת העולמות, עשיה-בריאה-יצירה, ע"י מצוות שהוא עושה. בעולם שלי, ע"י מעשיי, אני יכול לתקן את ג' העולמות הללו (אצילות היא הדרגה הגבוהה ביותר והיא נקראת אצילות מלשון אצלו).
בעבר כשדיברנו על ט"ו בשבט הסברנו שיש מנהג אצל המקובלים לשתות 4 כוסות יין בט"ו בשבט (בדומה לפסח אבל באופן מיוחד ל'סדר' ט"ו בשבט). הסברנו שאופן שתיית ארבעת הכוסות הוא ע"י שמערבבים יין אדום עם יין לבן באופן הבא:
כנגד עולם עשייה - כוס ראשונה - שותים כוס יין אדום
כנגד עולם יצירה - כוס שניה - שותים רוב יין אדום ומעט יין לבן
כנגד עולם בריאה - כוס שלישית - שותים רוב יין לבן ומעט יין אדום
וכנגד עולם אצילות- כוס רביעית - רק יין לבן
ולמה באופן הזה? כי אצילות נקראת 'לא יגורך רע' - הכוונה היא שעשיה, יצירה ובריאה מעורב בהם משהו מהעולם שלנו במידה מסוימת, בעוד עולם אצילות הוא עולם שנקרא 'לבן על לבן'. מה ז"א? כשאנחנו קוראים משהו בכתב אנחנו קוראים 'שחור על גבי לבן' - זה כבר כלים. זו עבודה של העולם הזה.
אז מה אנו מנסים לומר? שמה שקורה בשבת זה לא שאני עושה עלייה בעולמות אלא העולמות עולים באופן אוטומטי - עולם בריאה עולה למקום עולם אצילות, עולם יצירה עולה למקום עולם בריאה, עולם עשייה עולה למקום עולם יצירה. אצילות לא צריכה לעלות לשום מקום.
ונבהיר: יש הבדל בין 'עולם' ל'מקום העולם'. זה לא אותו דבר. 'איה מקום כבודו להעריצו'... למה? 'מקום' פירושו תכונה פנימית, רצון פנימי. כשבשבת קורה התהליך של עליית העולמות ממקומם למקום גבוה יותר (כפי שתארנו), נשאר חלל בעולם העשייה. ואדם השומר שבת בעצם שומר על החלל הזה וע"י כך הוא עולה אל תוך המערכת של אצילות בריאה יצירה עשייה שעלו מדרגה.
'חילול שבת' פירושו לעשות פעולות במקום החלל. העשייה והפעולות יהיו חיוביות, מותרות ורצויות – הרי בשביל זה באתי לעולם, כדי לפעול ולעשות - אך רק בימות החול, לא בשבת. בשבת, מה שקורה זה שאם אתה מבצע פעולות מסויימות, אתה מוריד ומפיל את עצמך אל אל תוך החלל הפנוי.

ככה בונים כלים
מכאן אנו בעצם חוזרים לשאלה מהי מהותה של השבת, ולהבנה שהמנוחה שבשבת היא לא פיזית! לא בזה שאני עובד או לא עובד, מתעייף או לא מתעייף, אני מקיים ושומר את השבת... אז מה כן?
על מנת להסביר את מהות המנוחה בשבת, השתמש הרב שיינברג בדימוי יפה ואמר שבמהלך כל השבוע הקב"ה 'דוחף' את האנושות מטה ומאלץ אותה לפעול רק מתחת לעולם העשייה, היא, כנגד הדחיפה מטה, צריכה לעשות פעולות כדי להצליח להתרומם מעלה - זו עבודת ימי החול. בצורה זו היא בונה כלים. הרי כידוע כלים בונים דרך התנגדות. (למה ילד הופך להיות 'קשה' בגיל ההתבגרות? כי רק כתוצאה מההתנגדויות שלו הוא בונה את עצמו כבוגר. כפי שגם בונים שריר ע"י התנגדות וכו'). ז"א, שהקב"ה הכניס אותנו לעולם שדורש מאיתנו לאכול ולעבוד ולבנות ועוד ועוד ועוד, ובשביל להתרומם מהחומר הזה עלינו להלחם ביצר ללא הפסקה. בשבת - הוא מסיר את הדחיפה שלו ואז אוטומטית אנו עולים מדרגה.

עובדים בשבת?
כן. בשבת עובדים. העבודה של שבת היא, קודם כל, לא להפריע . לשמור את קדושתה.
אחת הדוגמאות שאני יכול להביא היא דווקא מעולם המכירות. בצעירותי עבדתי במכירות מבית לבית ואחד הטריקים שלימדו אותנו הוא שמרגע שכבר שיכנעת את האדם לקנות והוא יושב וכותב את השיקים – תשתוק. זה חוק במכירות! למה? כי כל מה שתוסיף במקום בו כבר לא צריך להוסיף, הוא מיותר. זה נכנס לגדר מותרות ו'כל המוסיף, גורע'.
דוגמה נוספת: אם אני רוצה להתחתן איתך ואני משקיע מאמצים, מוכיח את עצמי וכו' וכו' ובסוף את מסכימה. עכשיו, מהרגע שהסכמת, כל נסיון נוסף שלי לשכנע אותך להתחתן איתי יהיה ממש מיותר (שלא לומר מטומטם), לא?
למה? הרי לפני רגע זה היה נפלא, למה עכשיו לא? העובדה שאתה עושה את עבודת ימי החול בששת ימי המעשה – זה נפלא. זו העבודה שלך. זאת עבודת התיקון (קודם אמרנו שחקלאי עושה עבודה רוחנית! בכתבים משווים את זריעת הזרע של הגבר אצל האישה לזריעת זרע בתוך האדמה. זו אותה פעולה. האדמה היא נוקבא בקבלה. היא מלכות. היא כמו רחם שאתה מכניס לתוכה זרע וממנו נוצר משהו חדש, חיים חדשים).
אך בין ששת ימי המעשה ושבת - לא רק ששבת היא חשובה אלא היא הכי חשובה!
אבל קודם אמרנו שששת ימי המעשה הם 'זעיר אנפין' ושבת זו 'מלכות'. ומה יותר גבוה? 'זעיר אנפין' נמצא בקו גבוה יותר מבחינת הספירות. אז כיצד אנו אומרים ששבת היא יותר רוחנית ויותר חשובה מששת ימי החול?
ועל זו הדרך אנו יכולים גם לשאול: מה יותר חשוב הגבר או האישה? מה יותר חשוב הבורא או הנברא? המשפיע או המקבל? והתשובה מורכבת בעצם משתי תשובות הנראות כסותרות, בעת שהן בעצם משלימות: הנקבה היא יותר חשובה (אם נלך לפי סדר הבריאה ולפי אחרון חשוב יותר), אבל - אין לה משמעות וקיום ללא הזכר! ולכן - הזכר יותר חשוב...

בשביל מה אתה חי?
ולכן, חשוב מאוד להבין ולזכור שתכלית כל העבודה שעושים בימי החול היא לכבוד שבת! בדיוק כמו שכל 6000 שנה של התיקון, אין להם שום משמעות ללא האלף השביעי. אם אתה זוכר ואתה חי בתודעה שאתה עובד היום בעבור משהו טוב ושיהיה לך שכר בעבורו, כל פעולה ומאמץ שתעשה בעדו - יקבל טעם טוב. הרי בשביל מה אתה עושה את כל התיקונים האלו?! אם אני לא אזכור שבמועד מסויים יגיע השכר/האור/השבת/האלף השביעי – אני אחיה בסבל... אבל אם בששת ימי המעשה אדע שאני על תקן עובד ושבשבת אני על תקן מקבל משכורת, כשתגיע שבת, פשוט אשב ואקבל.
אמנם אני עושה (ואף מצווה לעשות) בשבת פעולות שנות על מנת לחבר את עצמי עוד יותר לשבת, אבל לא פעולות שבהם אני יוצר משהו חדש. לדוג': כשהדלקתי את האור לחצתי על המתג. לחיצה זו גרמה לסגירת מעגל חשמלי, שיצר אור שלא היה קודם - בכך חוללתי מציאות. מה זה לחולל? לחולל זה ליצור מציאות חדשה שלא היתה קודם.

אסור ומותר
מהיכן לומדים איזה פעולות אסורות בשבת? מל"ט מלאכות המשכן (אלו 39 אבות-מלאכה שנעשו במשכן ומתוכן נגזרות כל הפעולות האסורות בשבת). אם אני מחולל משהו ויוצר שינוי כלשהו בחומר, אפילו בירור בין דבר אחד לשני, כמו לדוג': ניפוי קמח או ברירת אורז – הרי זה אסור בשבת, משום 'בורר' (אחת ממלאכות המשכן).
חשוב להדגיש שהמלאכות האסורות הן בעולם החומר ולא בעולם הפנימי! ז"א אם אני עכשיו קורא בספר הזוהר בשבת וזה גורם לי להבין משהו או גורם לי להתעלות רוחנית שמובילה אותי להחלטה לעשות שינוי כלשהו בפנימיות - זה לא נקרא חילול שבת. בדומה לכך תפילה או שירה - המותרות בשבת.
הרמח"ל כותב שמי שלא לומד כל חייו הלכות שבת – בטוח מחלל שבת. משום שכ"כ צריך לדייק בפעולות בשבת כדי לשמור אותה כמו שצריך, שזה מצריך לימוד בלתי פוסק.... שבת היא כמו כור אטומי רוחני! וכאשר האנרגיה היא גבוהה כ"כ נדרש דיוק ב-100%. עד כדי כך שנאמר שאם ישמרו כל ישראל פעם אחת 2 שבתות ברציפות – מיד נגאלין.
כתוב בחז"ל שכשנכנסת באדם נשמה יתרה בכניסת השבת הוא לא מרגיש אותה. הוא כ"כ 'מגושם' שהוא לא מרגיש אותה לא בכניסתה ולא בצאתה. הוא לא בדרגה הזו. צדיקים כן מרגישים.

שמור וזכור בדיבור אחד
אם כן, התודעה שאדם צריך להיות בה בשבת, היא תודעה של תינוק הנמצא בידיים של הקב"ה. כך הוא צריך להרגיש. שכל צרכיו מושפעים לו, ועליו פשוט להיות שם ולהתחבר לקדושת השבת. איך? שמור וזכור.
מצד אחד: ' שמור' - לא להפריע, לא להזיק, לא ליצור שינוי בחומר.
ומצד שני: 'זכור' - להתחבר לאנרגיה המיוחדת של שבת ע"י תפילה שירה וכדו'.
תיאורטית, אם אדם קיבל את השבת, הלך לישון וקם כשיצאה שבת – הוא שמר שבת. אבל – הוא לא 'זכר' אותה... והוא מצווה גם לזכור! ובעניין ה'זכור' של השבת יש לא מעט בעיות... קריאת עיתונים לדוג' פוגעת באווירת השבת ובתודעה שבה האדם צריך להיות בשבת, וכך גם פעולות נוספות שלכאורה אינן אסורות מצד ל"ט אבות מלאכה, אך הן מנוגדות ל'זכור'....
ל'זכור' אם כן יש שני היבטים: האחד הוא, לייחד את יום השבת ולהתכונן אליה במהלך ימי החול, וההיבט השני הוא החיבור לקדושת השבת במהלך השבת עצמה ע"י כל הפעולות המסייעות לי לחיות בתודעת שבת (תפילה, שירה וכדו'). כל מה שמוציא אותי מתודעה זו, כמו לדוג' לדבר דברים של חולין בשבת (כסף, פוליטיקה, עסקים וכדו'...), יוצר 'פירצה' במעטפת של קדושת השבת ופוגע בשמירתה.

מסופר על צלפחד שקושש עצים בשבת (במדבר ט"ו ובמדרש) ונענש על כך. חז"ל כותבים שהוא 'הקריב' את עצמו כדי להראות לעם ישראל מה יקרה למי שלא ישמור שבת.
הגמרא מספרת על אדם שחזר מבית הכנסת בשבת ולפתע ראה שיש פרצה בגדר השומרת על השדה שלו מפני מזיקים וכו'. חשב לעצמו שמיד כשתצא שבת ימהר לסתום את הפרצה. כשהגיע לביתו פתאום תפס את עצמו שבשבת הוא מתכנן מה לעשות בצאת שבת, וזה אסור! החוק הוא כזה: כל מה שאסור לעשות בשבת – אסור להרהר עליו ואסור לדבר עליו בשבת. ואז הוא הבין שהוא חילל שבת... ואז החליט שאם כך, הוא לא הולך לתקן את הפרצה בכלל. זה היה התיקון שלו. התיקון על הגלגול הקודם שלו כצלפחד. אז חז"ל כותבים שמאחר והוא היה מוכן למסור את עצמו על עניין שבת והיה מוכן אפילו לאבד את השדה שלו, גדל שיח במקום הפרצה בגדר - שסתם את החור. שמו של השיח : צָלָף. ובשמו מרומז שמו של צלפחד.

סיכום ביניים
סיכום הדברים כפי שהצגנו עד כה, (בשני ההיבטים) מראה באופן חד משמעי שמהות השבת אינה סוציאלית כלל וכלל. וזו לצערנו הטעות הנפוצה שגורמת לאנשים לחשוב שאם אני נוסע לים בשבת אני לא פוגם בשבת... אני פגמתי במשהו?! מה כבר עשיתי? אני נכנס לרכב, מניע, האוטו נוסע, אני לא עושה כלום. אני מגיע לים, שוכב ונח...

שבת של שלום
אז מדוע מברכים 'שבת שלום'? מהו 'שלום'?
קיימת תמיד מלחמה בין שתי הקצוות, בין ימין לבין שמאל. שלום זה איחוד הימין והשמאל.
כותב החפץ חיים בהלכות לשון הרע, שמותר לשקר/לשנות משום דרכי שלום. ז"א שאם יש זוג נשוי שיש לו בעיות בקשר ביניהם והם עומדים לפרק את התא המשפחתי, אם אני הולך ומספר לגבר שהאשה אמרה לי שהיא רוצה שלום בית ולהיפך (למרות שזה לא היה ולא נברא) - אז זה מותר לי. מהיכן הוא לומד את זה? מתהילים 'בקש שלום ורדפהו'. אדם צריך לרדוף אחרי השלום! וזה נקרא 'שלום בית'. שלום זה איחוד בין ניגודים. כשיש סדר ואיחוד בין הניגודים יש שמחה. הרי למה יש סבל? בגלל שיש ניגודים. אני רוצה X, לא נותנים לי X ולכן אני סובל. אז מה זה שלום? שכמצליחים לעשות איחוד בין ניגודים. שלום זה שמו של הקב"ה, זה אחדות - איחוד שמיים וארץ. איחוד בין ניגודים. כמו שנאמר 'הוא יעשה שלום במרומיו'.
שמעתי בשם הרב ברוך שלום אשלג שאמר ש'עושה שלום במרומיו' זה האדם עושה. איך? כאשר האדם מתרומם מעל הניגודים שבתוכו הוא עושה שלום. 'במרומיו' מלשון שמתרומם מעל עצמו ומעל ההרהורים (ההרים) שלו. 'עושה שלום במרומיו' זה לא הקב"ה עושה אלא זה האדם עושה. ואז – כשהאדם עושה - גם הקב"ה עושה, 'הוא יעשה שלום עלינו'.
ז"א כמובן שהקב"ה עושה שלום במרומיו ומחזיק את המאורות והרקיעים ודואג שתהיה שלמות ואחדות בבריאה וכו', אבל החידוש של כאן מתייחס לאדם שגם מחויב להיות שותף ולקחת חלק ב'עשיית השלום'.
אז למה אנחנו מאחלים אחד לשני שבת שלום? הרי זה איחול – לא אמירה. מכיוון שאנחנו מאחלים אחד לשני שבמהלך כל ה-25 שעות האלה של שבת, אנחנו נהיה בשלום. פנימי. בלי ניגודים. בלי ויכוחים, בלי מריבות, לא בבית הכנסת ולא בכלל. בשבת אני לא צריך ליצור את השלום בעצמי, אלא אסור לי לצאת מדרגת שלום. אני צריך לזכור ששבת היא אחדות. היא שלום בעצמה. אני צריך לזכור את זה ולא לפגוע בה.
כמו שאנחנו מאחלים 'תכתבו ותחתמו' – זו תזכורת שעלייך להחליט ולהתחייב היכן ואיך אתה רוצה לפעול בשנה הקרובה. זו תזכורת לאדם! כדי שיהיה מודע לזמן שבו הוא נמצא ויפעל בהתאם. לאחר שהוא יתחייב הוא גם ייחתם. כך גם בשבת – זוהי תזכורת לאדם ששבת היא 'שלום' וגם עליו להיות בשלום בזמן זה. 'שבת שלום' = אל תשכח להיות בשלום! אל תצא משבת. אל תצא מהשלום. (ששת ימי השבוע הם 'מלחמה', הקב"ה דוחף אותי מטה ואני נלחם בו, ושבת היא 'שלום', אין דחיפה).
כשאנחנו אומרים 'שלום' אחד לשני בשאר ימי השבוע, אנחנו מזכירים את שבת. ואת הקב"ה. את המצב האידיאלי. אנו מזכירים לעצמנו את התכלית.

עזרה אמיתית
הרב ברוך שלום אשלג, בנו של בעל הסולם, שואל: במה האדם יכול לעזור לשני? האם עזרה היא במקום שהאחד נותן לשני ממה שיש לו? (לדוג' עשיר נותן לעני, חכם מלמד את הפחות חכם וכו')? לא. זה לא נקרא עזרה. זה נקרא להחזיר את המצב למוטב. לאיך שהוא צריך להיות. הרי אותו עשיר/חכם לא נותן משלו באמת, הרי הכסף או החכמה אינם שלו, אלא הוא קיבל ע"מ להיות כלי וצינור להעביר את השפע הזה הלאה. כשאני נותן לעני, זה לא נקרא עזרה. נתתי לו את מה ששלו.
אז מהי עזרה אמיתית? אומר הרב ברוך, אדם נמצא בסבל כשהוא מאבד את התכלית שלו ואת הסיבה והמשמעות של חייו. (תכלית = סוף מעשה במחשבה תחילה. ת' בהתחלה, ת' בסוף ובאמצע ה'כלי'). מתי אדם בדיכאון? מתי לאדם רע (וכאשר רע לו הוא מוציא את זה על אחרים...) מתי אדם חי בסבל? כאשר הוא לא חי את התכלית. הוא חי ב-6000 שנות העבודה ולא רואה את האלף השביעי. את התכלית. את שבת. את האור שבסוף... וכאשר אתה מחזיר את האדם לתקווה ולאמונה – רק זה נקרא עזרה! אתה עוזר לאדם לראות את התכלית. וברגע שהאדם רואה פתאום מחדש את התכלית הוא מקבל כוחות מחודשים.
אדם צריך להתייגע בדרך כי זה מה שהקב"ה דורש ממנו. בלי התייגעות הוא לא יגיע לדברים שהוא מעוניין (בין בעבודה ובין בזיווג). גם אם הדרך תהיה ארוכה מאוד, הוא יקבל שכר על כל מאמץ שעשה. אבל בשביל זה, נכון, צריך הרבה כוחות. וכוחות אפשר למצוא ולחדש רק כאשר רואים את התכלית. ולזה קוראים 'אמונה'.
כאשר אנו מאחלים 'שלום' במהלך השבוע, אנו מזכירים כל העת את התכלית- השלום. 'שבת שלום' זה המצב המתוקן 'מעין עולם הבא'.
לצערנו, יותר קל לנו לעבוד מאשר לשבות. התרגלנו. 6 ימים עובדים ורק יום אחד שובתים... מאוד קשה לנו לצאת מהמרוץ הזה. לנתק את התודעה שלנו מהמרוץ. וזה מה שמבקשים ממך בשבת. צא מהמלחמה – היה בשלום.
כתוב שהאלף השביעי הוא כנגד 6000 שנות התיקון, ראש השנה – כנגד כל שנה, ראש חודש - כנגד כל חודש, שבת - כנגד כל השבוע, וחידוש של ר' נחמן: שעה התבודדות ביום – כנגד כל יום ויום...

להתענג בתענוגים
אומר הרב שיינברגר: 'ומכאן שיום השבת הוא יום של תורה. ומכיוון שכן, הוא רוחני ביותר. אם כן, מה הקשר של שבת לאכילה? וממשיל הבעל שם טוב משל לבן מלך שנזרק מבית המלך והיה מצוי בין אנשים כפריים פשוטים מאוד ובמשך זמן רב הוא לא שמע דבר מבית המלך ולכן התגעגע מאוד. יום אחד הגיע אליו מכתב מאביו המלך ושמחתו היתה עצומה, אבל הוא לא מצא דרך לבטא את השמחה לבד [אדם ששמח לבד זה כאילו שמחה לא שלמה. מ.ש.] ורצה לשתף בה את כל חבריו. אלא שהיו אנשים פשוטים שאינם מבינים דבר בענייני מלוכה ומי זה אבא שלו ולמה הוא כל כך שמח... ולכן הוא הציע להם להתכנס יחד ולשתות קצת יין. כולם כמובן באו ושתו ושמחו, אלא שהם – שמחו עם האלכוהול ששתו, והוא - שמח במכתב שקיבל מאביו. כך גם האדם מורכב מגוף ונשמה. וכאשר הנשמה שמחה [בשבת זו שמחה של הנשמה. מ.ש.] ורוצה לבטא את שמחתה היא חייבת לשתף את הגוף איתה ולכן נותנת לו לאכול. וזה עניין של האכילה בשבת שכאשר הנשמה שמחה גם הגוף צריך לקבל את חלקו". (חוב' על שבת).
זה כאילו מרגיע את הסטרא אחרא. תן לי להתעסק ברוחניות, ואתה קח את החלק שלך.

הבונוס השבועי
כפי שכבר ציינו קודם, השבת היא בבחינת שכר על העבודה, כפי שכתב בעל הסולם: '...מזה מה שכתוב 'מי שלא טרח בערב שבת...', היינו שלא הכין את הכלים דהשפעה, מהיכן יאכל בשבת?', ומצד שני, היא מתנה, כפי שכתוב במדרש: 'אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גְּנָזַי ושבת שמה. מבקש אני ליתנה לישראל, לך והודיעם" (מסכת שבת י', ע"ב).
אז מה התשובה המדוייקת? שכר או מתנה? התשובה היא מתנה. מדוע? כי שכר הוא בדיוק לפי העבודה. כמה שעבדת ככה תקבל. בשבת את מקבל תמיד יותר מכפי עבודתך.
אבל נשאלת פה שאלה: מדוע 'לך והודיעם'? מדוע צריך להודיע להם? אומר הרב שיינברגר: גם למתנה צריך להכין כלים.... וזה בדיוק עניין ההכנות לשבת. יש עניין שהבעל יכין את הנרות לאשתו והיא תדליק אותם, יש עניין להכין בגדים מיוחדים לשבת, לכבס ולגהץ אותם ועוד... ככל שהאדם מכין את עצמו יותר לשבת כך הוא מכין כלים להארת השבת.

מה נחרב בשבת?
שאלה הבאה: שאלנו למה חורבן? מסביר בעל הסולם על הזוהר: "תנא רבי שמעון בר יוחאי, אמרה שבת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג [ליום ראשון יש את יום שני, לשלישי יש את רביעי לחמישי יש את שישי, ולשבת אין בן זוג]. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך. כיוון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת - כנסת ישראל היא בן זוגך. ובאמור מובן היטב, כי בארנו שאע"פ שמצד אחד מעלת השבת גדולה מאוד מחמת שפסקה בן כל עמל ויגיעה וייסורים, מכל מקום, מצד השני שבת היא בחינת חורבן, מחמת שאין שום הזדמנות של יגיעה ועבודה למצוא בו ברכה. שעל כן אלף השביעי מכונה חורבן. וזה שטענה השבת לפני הקב"ה למה ביום שלי לא יהיה שום ברכה להשפיע עליו בחינת חורבן".
אז זו הבעיה האמתית של השבת, שהרי בכל יום אפשר לעשות תיקונים ושינויים ובשבת לא. מה שעשית בששת ימים וזהו. אז היא מתלוננת: למה אצלי א"א לעשות שום שינוי ותיקון? למה אצלי כאילו כל העולם חרב?... (אחד הרמזים בסיפורים על רבי שמעון בר יוחאי ובנו אכל חרובים כשהיה במערה, קשורים לעניין הזה. חרוב - מלשון חורבן. ויש על זה הרבה עניינים..).

תבינו, למה הכוונה בחורבן? אני איש עסקים שקונה ומוכר ובונה ועושה, סוגר עסקאות, ומרצה וכותב.... נכנסת שבת- כלום!! (בימינו עם כל הגלובליזציה וההייטק עוד התקלקלנו, וחלק עובדים בשבת כי הם חייבים לתת תמיכה וכו'... עובדים. ומה עושֶה הסיטרא אחרא? בא ומשלם על זה 200%...). אני מרגיש את זה על עצמי... יש לי כ"כ הרבה מה לעשות... תנו לי בשבת רק לכתוב, לא במחשב, על נייר – לכתוב! עם עיפרון, את כל הספרים שלי... רק לכתוב! לכתוב - זו יצירה. וזה אסור בשבת.

למה מי מת?
דווקא מהלכה פשוטה אפשר ללמוד הרבה לעניין זה. אדם שמת עליו קרוב, עד שלא קוברים את הגופה אסור לו לקיים מצוות! כלום! מה? איך זה יכול להיות?! למה? אסור לו לקיים שום מצווה כי זה זמן חורבן. (וזו רק אחת מהסיבות ש'לא מלינים את המת' ויש בזה עוד הרבה עניינים).
תגידו לאדם דתי מלידה או אפילו חוזר בתשובה, ושומר מצוות וזה מוטבע בו לשמור שבת, לנסוע או להדליק משהו בשבת וכדו' - הוא לא מסוגל. אתם יודעים מה זה בשבילו לא לקיים מצוות? לא לברך? אפילו בדברים פשוטים... זה מלחמת עולם! למה? אני מבין את זה דווקא מהמילה חורבן. עכשיו זמן חורבן! ולכן מבחינתך אתה לא יכול לעשות שום מלאכה בשבת. שבת פירושו 'העולם חרב'! אין עסקים. אין תיקונים. למי תעשה? למי תוציא את הספר? העולם מת. אין עולם בשבת.
"...אמר לה ה' יתברך: כנסת ישראל היא בן זוגך. כי עתיד אני להודיע לישראל מצווה של שביתה מיגיעה וטורח ביום השבת, אשר ע"י מצווה זו יקבלו האור שלך בכל שבת ושבת ויתברכו כל ששת ימי המעשה כפלי כפליים מאורך". כתוב: 'שבת היא מקור הברכה' שכל השבת מתברך מאורה של השבת.

מוסיף והולך
שאלה אחרונה שהעלנו היא האם 'שווה' לשמור שבת חלקית?
דרכה של היהדות ככלל היא לא כזו של 'או הכל או לא כלום'. להיפך, זו יותר אמירה של הסיטרא אחרא שמנסה לדכא כל כוונה טובה שלך. ישנן כל מיני גישות בעניין. אני דוגל בגישה שתעשה את מה שאתה אוהב ומה שהנשמה שלך נמשכת, לאט לאט תוסיף. יש לך עכשיו רצון לעשות מצווה? קום עשה. שבת שלום!

תודה לאפרת משה על תמלול השיעור ועריכתו

הספרים של משה שרון |  נשמה יתרה - על סוד השבת - הרב ליאור אנגלמן