פרשת חוקת

קורות הפרשה
פרשה מלאה בתהפוכות. הפרשה פותחת בחוקת פרה אדומה, אך לאחר מכן לוקחת אותנו למסע תהפוכות. עם ישראל מאבד בפרשה שניים משלושת המנהיגים הגדולים שליוו אותו, מאז אותו רגע בו התבשר על הגאולה במצרים. אהרון הכהן ומרים הנביאה הולכים לעולמם. יחד איתם, עוזבים את עם ישראל שני דברים - הבאר שהלכה עימם לאורך הדרך במדבר, בזכותה של מרים, וענני הכבוד, שהלכו איתם בזכותו של אהרון הכהן. העם נשאר חשוף לפגעי סביבת המדבר. בעקבות הסתלקות הבאר באה פרשיית מי מריבה. משה רבנו מכה בסלע והוא ואהרון נענשים, שלא להיכנס לארץ המובטחת. לאחר מכן, משה שולח שליחים אל אדום לבקש רשות לעבור בגבולו, אדום מסרב ויוצא לקראת בני ישראל עם צבאו. ישראל הולכים משם. כאמור, בעקבות פטירת אהרון מסתלקים ענני הכבוד ועם ישראל נאלץ להילחם בכנענים.
העם מתלוננים על המסע הארוך סביב אדום. השם שולח בעם נחשים ושרפים, רבים מתים. משה עושה נחש נחושת ושם אותו על נס, כל מי שנושך אותו נחש, מביט בנחש הנחושת וחי. סיום הפרשה בשתי מלחמות נוספות, נגד סיחון ועוג, כשישראל מסיימים את המסעות המתוארים בפרשה, בערבות מואב, מעבר לירדן, ירחו.

טבע החיסרון
כדי להבין את הענין המרכזי של הפרשה, "חוקת פרה אדומה", עלינו לדון קצת בטבע החיסרון בחיינו. בתפיסה האנושית הרגילה, חיסרון נתפס כדבר שלילי. תחושת החיסרון מעוררת בנו אי נעימות וחוסר שקט. אף אדם לא אוהב להרגיש שחסר לו משהו או שחסר בו משהו. כשאנו מגלים חסרון בתוך עצמנו, רובנו מרגישים שנפערה תחתנו תהום עמוקה של אי שלמות. בדיוק בנקודה זאת נוגע "בעל הסולם" וכדרכם של גדולי המקובלים, הוא בא והופך את המציאות על פיה, מגלה לנו את המציאות האמיתית ועוזר לנו לשנות את כל התפיסה שלנו. "בעל הסולם" מסביר שחיסרון הוא הכלי הרצוי לגילוי האור. כל גילוי של חיסרון נוסף, הוא הכנה לקבלת יותר אור בחיינו. במה דברים אמורים?
כתוב בספר עץ חיים של האריז"ל, "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות". במציאות הזאת נבראו הנשמות כדי לקבל את שפע האור וההטבה של הבורא. אלא שקרה שם דבר נוסף, הנשמות הרגישו תחושת בזיון משום שהן נבראו אך ורק ככלי קבלה עם רצון אינסופי לקבל את כל הטוב שיש. התעורר בהן רצון גם כן להשפיע, להידמות לבורא שברא אותן. אבל איך ישפיעו אור, כשכל המציאות מלאה אור, זה כמו להדליק נר ליד השמש, שהנר בטל אל אור השמש. לכן הבורא ברא מציאות חדשה שנקראת חשך, חלל פנוי, ובתוך מציאות זאת האציל וברא את כל מה שיש, על מנת לאפשר מקום עבודה לנשמות, מקום בו יוכלו להאיר. בלשון הקבלה, בריאת החושך נקראת חקיקה. הבורא עשה חקיקות באותו אור עליון פשוט שמילא את כל המציאות הראשונית, חקיקות של חושך שעתידות בסופו של דבר להתמלא שוב באור.
כל מה שקרה בתחילת הבריאה, קורה בכל יום מחדש. בכל יום מתגלות לנו חקיקות חדשות ותפקידנו למלא אותן באור. הפרשה פותחת במילים, "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה". אומרים המפרשים, קבלו את הכתוב, את מצוות התורה כחוקה, בלי להבין ובלי לשאול שאלות. קצת קשה בדור דעתני כמו שלנו לקבל את העובדה שקיום המצוות הוא קודם כל מסיבה של "גזרה גזרתי, חוקה חקקתי". כפי שרש"י מפרש, "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה, חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה". אולם בשביל זה הקדמנו בדברים הנ"ל, כדי להבין מה זאת חוקה בפנימיות. הרב שליט"א מסביר שחקיקה פרושה לעשות כלי, לעשות יותר חסרון כדי שיהיה אפשר להכניס יותר שפע. כמו אצל רופא שיניים כשצריך לתקן חור בשן, קודם כל, עושים חור יותר גדול.
אמרנו שהחקיקה הראשונה שהבורא עשה היתה בריאת החושך. בפרשה שלנו מופיעה שירת הבאר, בארה של מרים, וכתוב בה, "עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם". המילים, "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ", הן ראשי תיבות 'בחשך'. הבאר שנותנת מים, חיים, שפע, אור, עולה ממקום החושך, מקום החקיקה. אומר הרב שליט"א, החושך רק מגדיל את הכלים, חופר את הבורות. אם לא היה חושך, אם לא היו ניסיונות וחסרונות, לא היה מקום חקיקה כדי למלא אותו באור. לכן כשמתגלה חיסרון בחיינו, אנו צריכים להודות ולשמוח, משום שכאן מתגלה הזדמנות חדשה לגלות עוד אור בחיינו.

פרה אדומה
אחרי הקדמה זאת ניתן להתחיל לדבר על מצות פרה אדומה. בקצרה, הציווי הוא לקחת פרה אדומה תמימה באדמימותה, שלא עליה עליה עול, ולהביאה להר הזיתים, אל מול פני המקדש, לשחוט אותה ולשרוף אותה בשלמותה. את האפר שלה לשים על מים חיים, ולהזות את המים על מי שנטמא בטומאת מת, כדי שיטהר. משה רבנו הוא הראשון שעשה את זה במדבר ומאז היו עוד שמונה פרות אדומות, סה"כ תשע. הפרה העשירית עתידה להתגלות בביאת משיח. עובדה היא שמאז חורבן בית המקדש כולנו נגועים בטומאת מת. הפרה העשירית תהיה מקור הטהרה המחודש שלנו.
אם כן, מצות פרה אדומה נשמעת פשוטה. אולם, מצד ההיגיון, יש ענין בפרה אדומה שהוא אחד הדברים הקשים ביותר להבנה בתורה. איך יכול להיות שכל המתעסקים בפרה מן ההתחלה ועד הסוף היו נטמאים, הם ובגדיהם, והיו צריכים לטבול ולכבס בגדיהם כדי להיטהר, כשכל מטרת המצוה היא לטהר את הטמאים? עליה נאמר, שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. כיצד יכול משהו אחד לעשות פעולות הפוכות בתכלית? הסוד הזה היה ידוע רק למשה רבנו. אפילו שלמה המלך אמר על כך, "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז' כ"ג).

דבר אחד שתי תוצאות
הבעל שם טוב זי"ע לימד, שכל המצוות הן נצחיות בשכל, אף שבפועל הם בזמן ובמעשה, כי התורה היא אלוקותו ואלוקותו נצחית. לכן כששאלו אותו, איפה מוצאים את מצות פרה אדומה בפנימיות האדם בהווה, כיון שאין לנו בית מקדש ואין אפר פרה אדומה, השיב תשובה מאירת עיניים שגם נותנת טעם כיצד יכול דבר אחד לטהר טמאים ולטמא טהורים.
אומר הבעש"ט, כשאדם מתחיל לעשות את העבודה הרוחנית, להתקרב אל עבודת השם, תחילת דרכו בדרך הגבהות. מה שנקרא, שלא לשמה. הוא מתפאר במעשיו, חושב שיזכה לעולם הבא, מרגיש גבוה, שהוא עושה את הדבר הנכון ועכשיו מגיע לו שכר על הכל. למעשה, אי אפשר להתחיל את העבודה שלא בדרך כזאת, ללא הגבהות הבן אדם עלול לא לעשות כלום כלל. לכן אמרו חז"ל, שהותר לו לאחוז בגבהות והתפארות, שמתוך שלא לשמה, יבוא לשמה.
אבל כשזוכה ומגיע לעבודה לשמה, צריך להיות זך ונקי מכל סוג גבהות. כי אם תתערב גבהות היא תפסול את העבודה. יוצא מכך שהגבהות, כמו פרה אדומה, מטהרת את הטמאים, הרחוקים מהבורא, משום שמאפשרת להם לקום ולעשות מעשה, ומטמאת את הטהורים, אלה שכבר הצליחו להתקרב ולהגיע למעשה והמשיכו להחזיק בגבהות.
צריך לעשות אבחנה, כי יש גבהות ושפלות בקדושה ויש אותן גם בטומאה. לפני שאדם בא לעשות מצוה, היצר הרע אומר לו כל מיני דברים - שאינו ראוי לעשות מצוה כזאת, מי הוא, אין לזה משמעות מהמקום שהוא נמצא וכו'. היצר הרע אפילו ינסה לפתות אותו מצד מצוה, שמצוה להיות שפל. אז צריך האדם גבהות, שיגבה ליבו בדרכי השם ויקום לעשות המעשה, וע"י הגבהות יטהר את עצמו ויתקרב. אולם, אחר כך, כשכבר עושה את העבודה צריך להיות נשמר מהגבהות וישפיל את עצמו לפני השם ית' ולפני הכל, יתבונן שהכל בא לו מהשם ית' וכך הגבהות לא תטמא אותו.
כל זה רמוז בפסוק המדבר על שריפת הפרה, "וְלָקַח הַכֹּהֵן, עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב--וּשְׁנִי תוֹלָעַת; וְהִשְׁלִיךְ, אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה". עץ ארז מרמז על הגבהות שצריך אדם לפני מעשה המצוה ואזוב, שהוא הצמח הכי נמוך, מרמז על השפלות שאדם צריך להגיע אליה אחרי עשיית המצוה. אדם צריך להבחין ולדעת מתי להיות כארז ומתי כאזוב.

תפקיד הפרה
אחד הטעמים שכן מוזכרים על מצות פרה אדומה, שהיא באה לכפר על מעשה העגל. כפי שרש"י אומר, "פרה אדומה - משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל". עצם עשיית הפרה זה לכפר על מעשה העגל. אמרנו שהפרה האדומה תפקידה לטהר את הטמאים בטומאת מת. כתוב בפרשה, "זֹאת, הַתּוֹרָה, אָדָם, כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל: כָּל-הַבָּא אֶל-הָאֹהֶל וְכָל-אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים". טומאת מת היא הטומאה הקשה ביותר, שכל הבא במגע עם המת, נטמא. מי שהיה טמא בטומאת מת לא יכול היה להיכנס לבית המקדש בירושלים להקריב קורבנות. אולם כיצד קשור חטא העגל לטומאת מת שרש"י מקשר בין השניים?
טומאה זה מלשון אטימות. החיבור שלנו אל האור נעשה ע"י טהרה. הטומאה אוטמת את דרכי כניסת האור ומשאירה אותנו אטומים ומנותקים. כתוב על מתן תורה, "וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת" (שמות ל"ב ט"ז), ואמרו חז"ל בגמרא, "אל תיקרי חרות אלא חירות" (מסכת עירובין). במעמד הר סיני זכו לחירות ממלאך המוות. גילוי האור היה כה גדול שהיטהרו לגמרי מאותה טומאה וזכו לחיבור שלם. אולם מיד לאחר מכן, בחטא העגל, חזר המוות לעולם. לכן תמיד השורש של כל מי שנטמא בטומאת מת זה בחטא העגל ולכן צריך את הפרה האדומה שתבוא ותתקן את מעשה העגל.
רמז נוסף הוא שהפרה היא האימא של העגל. ספירת הבינה נקראת אימא וגם נקראת "עלמא דחירות", עולם החירות. הצבע האדום של הפרה מעיד על דינים, חסרונות. הדרך למתק הדינים, למלא החסרונות, היא להעלות את הדינים לשורשם בספירת הבינה, שם הם מתמתקים, ממש כפי, שבמעשה הפרה, הטמאים מטהרים. הדרך שלנו לחירות אמיתית מהטומאה היא בחיבור אל ספירת הבינה.

טומאת מת
מסביר הרב שליט"א, טומאת מת מגיעה ממקום של חסרון גדול, הרצון לקבל בשיא עוצמתו. אמרנו לעיל שהרצון לקבל הוא טבע בריאתנו וצריך להבין שהוא גם הגורם לכל צרותינו. הבורא הוא כולו השפעה, כי ממי יקבל? וברוחני, הגורם המפריד בין דברים הוא שינוי הצורה. זאת אומרת, כל עוד אנו נשארים במסגרת הצורה של רצון לקבל, אנו בעצם מתנתקים מהבורא שהוא כולו רצון להשפיע. לכן החיסרון הגדול, הרצון לקבל הגדול נקרא טומאת מת וענין זה, מסביר הרב שליט"א, אין לו תיקון עד גמר התיקון, עד יעלה ברצון, לפני הקב"ה, להחיות את המתים. אז יתוקן הדבר שאין לו תיקון עד גמר התיקון והוא נקרא בלשון הקבלה, מסך דמנעולא, הדבר שבגללו האדם מת. זאת הנקודה של רצון לקבל כל כך גדול, שאם האדם נוגע בה, כל האורות מסתלקים ממנו.
כשמתגלה חסרון אצל האדם, התוצאה היא שיש נזק כלשהו, נוצרת מחלה, משהו קורה לו, וכו', אבל יש לו אפשרות להמשיך, לחיות ולתקן. אבל, ברגע שמתגלה החסרון הגדול הזה - 'מסך דמנעולא' - נעילה של האורות, אז אין שום אפשרות אחרת והאדם חייב למות. אין לזה תיקון עד גמר התיקון.
גמר התיקון יהיה שהאדם לא ימות וגם הטומאה לא תהיה. אומר הרב שליט"א, המקור של שניהם זה נעילת האורות. במקום שננעלים האורות, אין אור של חיים, שם זה מקום של הטומאה הכי גדולה. טומאה וטהרה, זה ענין של חיים ולא חיים. חיים זה חיי טהרה. החיות האמיתית זה חיות של טהרה.

גזירת המיתה
אמרנו שהפרה מכפרת על העגל שהוא שורש המיתה, אבל יש שורש קדמון יותר. החטא הראשון היה החטא של הנחש, בעקבותיו נגזרה מיתה על כל העולם. האדם הראשון נדבק במקום שאין לו תיקון ושם נדבק בו החומר, המקור של המיתה, המקור של כל החיסרון, הרצון לקבל. אח"כ כשעם ישראל קיבלו את התורה נתבטל הדבר הזה, היה חירות ממלאך המוות, משעבוד מלכויות. כתוב על מעמד הר סיני, "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר" (שמות י"ט ב') - רש"י אומר, "כאיש אחד בלב אחד". אי אפשר להיות בתודעה כזאת אם כל אחד חושב רק על קבלה. העם כולו היה בתודעה של להשפיע.
הבעיה היא שאחרי כן, כשחטאו, שוב נוצר פירוד וחזרה הזוהמה של הנחש, שוב חזרה מיתה לעולם. הערב רב באו ואמרו, "קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות ל"ב א'), 'לנו', אלהים שישרתו אותנו, ייצגו את האינטרסים שלנו. לא שאנחנו נתבטל בפני השם ונעשה רצונו. לכן, כמו שאמרנו, התיקון זה פרה אדומה, ההיפוך של עגל, שכולו סגור בתוך עצמו כמו עיגול, לפרה, שהיא מפרה, נותנת ומשפיעה.
צריך להבין, שכאשר מתעורר הרצון לקבל הגדול ונוגעים ב"מסך דמנעולא", הקלקול הוא כל כך גדול, שלא רק שהאדם מת, אלא כל מי ומה שבסביבתו נעשה טמא. פירושו, שגם אצל מי שנטמא במת, יש ענין של סגירת שערים. כמו מצורע, גם אצלו יש עניין של סגירה. התרגום של צרעת לארמית זה 'סגירו'. אמנם מצורע הוא לא ממש מת, כי כתוב, "בַּמֵּתִים, חָפְשִׁי" (תהילים פ"ח ו') - חופשי ממצוות - מת לא יכול לעשות שום דבר והמצורע, כן, אבל נסגרים בפניו הרבה שערים, בעיקר שערי טהרה. אם נסגרים שערי טהרה אי אפשר להגיע לתכלית.

התכלית
דיברנו הרבה על טומאת המת, אבל אנחנו חייבים לזכור שלא מדובר רק על מי שמת פיזית. כתוב בגמרא, "הרשעים אפילו בחייהם קרואים מתים" (מסכת ברכות). רשע, זה ראשי תיבות רצון של עצמו. כפי שהסברנו, המקור של טומאת מת הוא מי שעסוק ברצון לקבל של עצמו. התרופה היא לעורר את הרצון להשפיע. רק ע"י הידמות לבורא ברצון להשפיע, נוכל בעצם להגיע לתכלית הבריאה שהיא הדבקות באור, הדבקות בו ית'. כפי שאומר הזוהר הקדוש שהתורה היא תרי"ג עיטין, תרי"ג עצות, כיצד להגיע לדבקות הרצויה.
הרצון לקבל הוא תחושת היישות שלנו, כשאדם מרגיש את עצמו כחלק נפרד מהכלל. על זה מפרש הבעל שם טוב זיע"א את הפסוק, "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין-ה' וּבֵינֵיכֶם" (דברים ה' ה'), שכל עוד שלאדם יש תחושת אנוכיות, האנוכיות הזאת משמשת כמסך ברזל בינו לבין האור, בינו לבין הבורא.

עולם חסד יבנה
לכן, אומר הרב שליט"א, עיקר התיקון של היחיד, הציבור וכל הדורות, זה עניין של השפעה וקבלה. האדם נמצא בעולם ואין לו ברירה, הוא חייב להתעסק בקבלה - פרנסה, מזון, דיור וכו'. אבל העולם מתקיים על השפעה, "עוֹלָם, חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהילים פ"ט ג'). בעצם, כולם משפיעים זה לזה, מה שחסר זה הכוונה. עולם חסד יבנה, מתי שביחד עם המעשה תהיה כוונה. זה יהיה השלמות של העולם.
הבעיה היא, שלמרות שהאדם כל הזמן משפיע, הוא חושב כל הזמן על קבלה. צריך לשנות את כל המוסכמות, לבטל את זה עד לאפר, ממש כמו האפר של הפרה האדומה. להבין שכל מה שחשבתי ותפסתי עד היום, היה מוגבל ברצון לקבל. אז אפשר לבנות מחדש. אומר הרב שליט"א, החוסר תיקון זה בגלל שאנחנו לא מבזים את הדברים החומריים. אנחנו שמים אותם בראש הפירמידה, את כל הדברים שאדם נמשך אליהם.

תמימות ושלמות
כדי שנגיע לענין ההשפעה והדבקות, כדי שנתמודד נכון עם החסרונות בחיינו, ובמקום לרדוף אחר מילוי אינסופי של הרצון לקבל שלנו, נעסוק בהשפעה, מדריך אותנו הרב שליט"א לחיבור אל האמונה התמימה.
פרה אדומה צריכה להיות תמימה שאין בה מום. כך גם האמונה צריכה להיות תמימה, שלימה. כתוב, "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהילים י"ח ט'). כל החטאים באים מהתרחקות מהתורה, מהאור המחייה. מת התרחק לגמרי מהתורה. אין בו שום דבר מהמאור שבתורה. איך האדם מתחיל למות? ע"י שמתחיל להגיע לשאלות וספקות ונמצא בחוסר תמימות. "תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים י"ח י"ג). צריך אמונה פשוטה, אמונה בשם ובמשה עבדו, אמונת חכמים. תמימה זה לשון שלמות, אין חצאי דברים. יש הרבה שרוצים רק לקיים חצי מהתורה. בשבילם, זה נראה שלמות, עונג שלם, גם להתענג על הקידוש וגם על הטלוויזיה. אבל תורת השם צריכה להיות תמימה, אין חוכמות, פרה אדומה תמימה - זה 'משיבת נפש', מחזירה את האורות.

מסרים מהפרשה
הפרשה הזאת מלאה בשינויים ותהפוכות - מות מרים, הסתלקות הבאר, מות אהרון הכהן, הסתלקות ענני הכבוד, מסעות רבים, יציאה לשתי מלחמות גדולות ועוד טלטלות שעוברים עם ישראל. אחרי הלימוד הזה, ניתן לחזור אל כל מאורעות הפרשה ולראותם בעיניים חדשות כתנועות על הציר הנע בין רצון לקבל ורצון להשפיע. למשל, אפשר שהסתלקות מרים הנביאה, מרמז על הסתלקות אורה של הנשמה, הרצון להשפיע. התוצאה היא שאין מים לשתות. מים זה תורה. תורה זה האור המחייה. הסתלקות ניצוץ הנשמה, כח ההשפעה, מביא לאטימה של האורות. התשובה היא לעורר שוב את כח הנשמה, משה מצטווה לדבר אל הסלע, דיבורים של תורה, דיבורים של השפעה. זאת השעה עכשיו להתבונן בחסרונות שבתוכנו, בחלקים שאטומים בבחינת טומאת מת ולהזות עליהם מים טהורים, לעסוק בהשפעה.
"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה". התורה באה לתת לנו בעצם את הדרכים הטובות ביותר למילוי החסרונות, אין חק בתורה, אין מצוה שלא מצביעה על חיסרון שורשי באדם. למשל מצוה שכל אדם מצווה עליה, לשים מעקה לגגך, מרמזת שצריך לשים גבול ומחסום למחשבות שיש לנו בראש. התורה היא המדריך האמיתי לכל החסרונות ולמילואם.
אם אנחנו מרגישים שאין לנו כח לעשות ולתקן, כח להשפיע, צריך להתחזק ולזכור את דבריו של הבעש"ט על הגבהות. להגיד לעצמנו - אני כן יכול, אני יהודי - בן של מלך, אנחנו עם ישראל, מגיעה לנו מציאות הרבה יותר טובה. רק בעזרת הגבהות הזאת אפשר לפעול בתוך הקטנות. אלא שעלינו לזכור כמובן שהכל, הכל, מאת הבורא. הוא הפועל בתוך כל המעשים שלנו, בתוך כל השינויים והוא האוחז את ידנו תמיד. כמו שנאמר על נחש הנחושת בפרשה, זה לא שהנחש היה מרפא את הנשוכים, אלא עצם זה שנשאו עיניהם השמימה, בכך נמצאה הרפואה. הפתרון לכל צרותינו, לשאת עינינו אל מי שברא אותנו ולדעת שהכל, הכל, זה רק ממנו ית'. הוא ימלא וישלים את כל החסרונות ב"ב.

סוף דבר
השנה הזאת אנו מגיעים אל פרשת 'חקת' בדיוק בראש חודש תמוז. בספר היצירה כתוב שהחוש בנפש המקושר לחודש הזה הינו חוש הראיה. ידוע גם, שצרוף שם הוי-ה של החודש הינו בסדר אותיות הפוך ה-ו-ה-י, דבר המעיד על היות החודש הזה זמן של דינים, זמן של חסרונות גדולים. יוצא שאנו עומדים בפני זמן בו נזכה לראות הרבה חסרונות. לכן הלימוד של פרשת 'חקת' כל כך חשוב. התורה הקדושה נותנת לנו דעת וכלים כיצד להתמודד עם המצבים שיבואו. מה שחשוב זה לשנן, לזכור ולהזכיר ותמיד לדעת שהכל, הכל לטובה וכל החסרונות הם הכלי וההזדמנות לגלות עוד אור!

להאזנה לשיעור שמסר משה שרון על פרשת חוקת

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר במדבר