פרשת מטות מסעי

בס"ד

פרשה עם שליחות | מטות | משה שרון

תרבות לא מתורבתת

פרשת מטות מביאה את תגובת הקב"ה לרצונם של שבט גד וראובן לקבל נחלה בעבר הירדן. בין שאר הטענות גם נשמות המילים הבאות: וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים.

מהי תרבות? מדוע אנחנו מתייחסים למושג תרבות ביחס חיובי בד"כ ואילו התורה מזכירה את המושג פעם אחת בלבד ובמשמעות שלילית?

מה כל כך שלילי בתרבות? תיאטרון זה שלילי? קולנוע? ספרות? ריקוד? שירה?

אז כמובן שהתשובה מורכבת ובוודאי שיש גם תרבות שהתורה מתייחסת אליה באופן חיובי, אבל אשמח שננתח בקצרה את הסיבה המרכזית לבעייתיות בתרבות הזרה, זאת שלא נולדה בבית המקדש או בבית המדרש:

באומנות כמו באומנות -  אין דבר כזה שאין דבר כזה.

את המשפט שבכותרת טבע ככל הידוע לי הבימאי אלדד זיו והוא אכן משקף באופן מדויק את החיסרון המרכזי שבתרבות המודרנית: הכל מותר. אין גבולות. אין דבר כזה שאין דבר כזה. מי יגיד לנו מה מותר ומה לא? מי ישים גבול לתרבות ולאומנות? אז זהו – שתרבות שכזו יכולה להיות שורש לכל החטאים שבעולם.

רוצים דוגמאות? בבקשה:

אם הייתה לכם גלריה שבה הייתם מציגים יצירות אומנות, ציורים ופסלים, והיו מספרים לכם שהיטלר ימח שמו וזכרו היה צייר – האם הייתם מציגים לראווה את ציוריו בגלריה שלכם?

לצערי זו איננה דוגמא היפוטתית – הנה קטע מכתבה שהתפרסמה ב  ynetבשנת 2006: הדפסים של שישה ציורים אותם צייר אדולף היטלר בתקופת נעוריו, המוצגים בימים אלה בגלריית "פירמידה" בחיפה, מעוררים כצפוי מחלוקת והתנגדות. ההדפסים, אותם יצרו במשותף האמנים ז'וזיאן ואנונו ודב אור-נר, מוצגים כחלק מתערוכה של 14 אמנים צעירים הנושאת את הכותרת "עניין של אי הסכמה" ואשר דבר קיומה פורסם לראשונה ביומן התרבות של רשת ב'.  

ראש עיריית חיפה, יונה יהב, שביקר הבוקר בתערוכה, מתנגד נחרצות להצגת ציוריו של היטלר. "אני חושב שזה חוסר טעם ממדרגה עליונה", הוא אומר. "אסור היה להציג את התמונות הקיטשיות האלה בשום גלריה ואין כל הסבר שיכול לתקן את המעוות. בעצם הצבת התמונות האלה שמציגות תמונה פסטורלית של פרחים שנוצרה על ידי מי שהיה והווה המפלצת הרצחנית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית, יש זילות של השואה. כל פרשנות אחרת, אינה במקום. אסור שציוריו של היטלר יוצגו במקומות ציבוריים. הוא חייב להישאר לעולמים בזיכרון הקולקטיבי כמשמיד עם. חופש הביטוי אינו רלבנטי פה, יש דברים שהם מעבר לזה. חופש הביטוי הוא לא בלתי מוגבל ובכל הנוגע לשואה אנחנו מחויבים לנהוג במשנה זהירות". בניגוד לעמדתו של יהב אומר אור נר כי "באמנות אין דבר שאסור לגעת בו. אני עצמי ילד שואה ומבחינה מוסרית אין לי שום בעיה להשתמש בדמותו של היטלר או בציוריו. מותר לי. הרעיון לא היה לייצר פרובוקציה, אלא להתייחס לנושא. בסופו של יום את הציורים של היטלר כל ילד יכול למצוא באינטרנט ומה שאני אומר זה שצפייה או אי צפייה היא באחריותו של הקהל. אנשים חופשיים להיחשף או לא להיחשף ואני מאמין שהקהל מבוגר דיו בשביל להחליט לבד. זה לא התפקיד של האמן להציע פתרונות למצב נתון אלא להציף תחושות ולתת לקהל לשפוט". 

גלריית "פירמידה" הנחשבת כאחת המובילות בחיפה, ממומנת על ידי משרד החינוך, התרבות והספורט שבניגוד לראש העיר חיפה נותן גיבוי מלא לתערוכה. עידית עמיחי, מנהלת המחלקה למוזיאונים ולאמנות פלסטית במנהל תרבות: "מדיניות המשרד היא לא להתערב בהתנהלות האמנותית של מוסדות התרבות הפועלים בארץ. לגופו של עניין, פירמידה הינה גלריה ציבורית איכותית המתנהלת באופן מקצועי ביותר. התמונות המוצגות בתערוכה בימים אלה בגלריה הן בחירה של שני אמנים ישראלים בכירים".

עדיין, אבל, מה הבעיה?

הבעיה היא שלפעמים, החופש התרבותי, הספרותי, האומנותי, נעשה כל כך מקודש בעיני אנשים, יותר מאשר המוסר, החינוך ופני החברה העתידית. אם מישהו כתב, צייר או פיסל, במילים אחרות הוציא לאור את פנימיותו, רגשותיו ודעותיו וכו' אז מיד אנחנו נזעקים לזכותו לפרסם את הגיגיו בכל מקום.

ואם הם חולניים? ואם הם משפיעים לרעה ונוגדים את הערכים שלנו?

יש כמובן עוד מאות דוגמאות, החל מ"הסוחר מוונציה" שכולו עלילת דם אנטישמית ומוצג בהבימה, התיאטרון הלאומי, ועד הצייר המהולל פול גוגן שחי בטהיטי חיי הפקרות עם מקומיות בנות 14.

החל מהפיכתו של ליאונרדו דה וינצ'י לפסל וצייר מהולל כשהוא היה לא פחות מרוצח (הוא רצח נער בשביל האומנות), ועד עירום בוטה, גס ומכוער בשם האומנות.

תגידו, התרבות והאומנות הן מעל הכל? ממתי?

אינני מציע הפיכת התרבות בישראל לאיראן החשוכה, אינני מציע "אח גדול", צנזור שיגיד לנו שהאח הגדול הוא זבל תרבותי, אלא רק מבקש וועדה אחת שתשב במשרד החינוך / התרבות ותחליט עבורנו מה ראוי שנכניס למוח שלנו או לכל הפחות למוח הסופג של ילדינו ומה לא ראוי.

יותר משאני מאמין במחאה על המצב הקיים אני מאמין בלעשות טוב. שבע שנים מחיי הקדשתי לכתיבת רומן שלא מתעלם מהרע אלא מקדש את הטוב. שעושה מקום לגווני הרגש האנושי, לחיפוש, לכמיהה לטוב. יש כל כך הרבה רע בעולם. אולי הגיע הזמן להפסיק להאכיל אותו? אולי הגיע הזמן ליצירת תרבות נקייה?

נדמה לי שזו הסיבה העיקרית לכך שהמונח תרבות נאמר בהקשר שלילי.

לסיכום:

1. החופש התרבותי, הספרותי, האומנותי, נעשה יותר מקודש בעיני אנשים, מאשר המוסר, החינוך ופני החברה העתידית. אם גאון כתב, צייר או פיסל, הוציא לאור את פנימיותו, רגשותיו ודעותיו וכו' אז מיד נזעקים לזכותו לפרסם את הגיגיו בכל מקום. ואם הם חולניים? ואם הם משפיעים לרעה ונוגדים את הערכים שלנו?
2. לא ניתן להפריד בין האומן לאומנותו. האם זה לא משנה לי שהשחקן שמחנך את ילדיי דרך הטלוויזיה הוא מסומם, ושבינו לבין אחריות, משפחתיות, זוגיות או הורות אין שום קשר?
3. הנה סוג של מבחן - אם היה בידך העותק האחרון בעולם של "הסוחר מוונציה" או הציור האחרון של מיכאלאנג'לו  – האם היית משמיד אותו?
4. האם בגלל שיש גם קצת טוב בטלויזיה / בתאטרון / בספרות וכו' שווה לספוג את שאר הרעל?

עד שתקום הוועדה, או מינימום דיון ציבורי עמוק בנושא השפעת תרבות החטאה על חיינו, דעותינו ועל החיבור שנובע מכך עם הישראליות, הצבא, ההיסטוריה, היהדות ועוד, ארצה לסיים בדבריו של הרב קוק על הספרות הישראלית וקדושתה. אין מילים מדויקות משלו:

אי אפשר לספרות הישראלית שתצליח בלי התקדשות הנשמות של הסופרים. כל סופר שאינו עמל לטהר את מידותיו, לזכך את מעשיו ואת רעיונותיו, עד שיהיה עולמו הפנימי מלא באור וטוב, לא יוכל להקרא בשם 'סופר' באמת. הספרות צריכה להחצין את הפנימיות ולצורך כך צריכה הפנימיות להבנות.

אם חפצים אנו להחיות את הספרות הישראלית המקורית, עלינו לבוא מן הקדושה אל הספרות. יבוא היום והספרות תתקדש. יתרומם העולם ויכיר את כוחה הגדול של טהרת הסופרים. יתבעו אנשים רבים מן הסופרים להשתנות, יכירו את השקר והזוהמה שמתחבאים מאחורי סגנונות ספרותיים יפים.

תפקיד הספרות והאומנות היא לבטא את כל מה שמסתתר במעמקי נפש האדם, וכל זמן שחסר רגש אחד קטן, שעדיין לא יצא לאור, מחויבת התרבות לבטאו ולציירו. אמנם ברור שחובת הגילוי והחשיפה תקפה רק לגבי רגשות פנימיים שבגילויים הם מבסמים את אויר המציאות, אבל אותם רגשות פראיים, שמזהמים בריחם הרע את העולם, אותם צריך לקבור ולכסות, ואוי לו למי שמשתמש באומנות למען הרבות כיעור ונבלה בעולם.

להאזנה לשיעור שמסר משה שרון על פרשת מטות מסעי

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר במדבר