פרשת קורח

ויהי נעם ה' אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידנו כוננהו. פרשת 'קרח', ענין המחלוקת. הפרשה באה ללמד לאדם כמה צריך להתרחק, הרחק הרחק כמטחווי קשת מן המחלוקת וכל הדומה לה.

"וַיִּקַּח קֹרַח" - מה לקח? לא כתוב מה לקח, את מי הוא לקח. רש"י אומר, לקח את עצמו. באמת הוא לא לקח אף אחד. כמו שאומרים היום "ראובן לקח את שמעון", פירושו ראובן ניצח את שמעון, ושמעון הפסיד. את מי לקח קרח? – את עצמו! הרס את עצמו! לקח את עצמו להיות נחלק. פירוש אחר, כתוב "וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי לקח ראשי סנהדראות שבהם בדברים.

יש מדרש שאומר, "ויקח קרח" – לקח מקח רע לעצמו.  יש איזה דבר שנקרא "מקח רע" וקרח לקח אותו לעצמו. מה הפירוש? – רבנו האר"י בשער הליקוטים, בשער הפסוקים, מסביר את הדבר בסוד הגלגולים. ידוע שמשה רבנו, אותיות שמו ראשי תיבות מ'שה ש'ת ה'בל. הגלגול שלו היה בעיקר הבל. התגלגל בו הטוב שבהבל. גם את הרע שבהבל – משה תיקן. מתוך הטוב שהיה בהבל שהתגלגל במשה הוא גם תיקן את הרע שבהבל.

רבנו האר"י אומר שהטוב שבהבל זה ל"ז ניצוצות גי' הב"ל, שזה השם שלו. הרע שבהבל הוא ש"ח ניצוצות, שלוש מאות ושמונה ניצוצות. תחבר ש"ח עם הב"ל תקבל בדיוק מש"ה. החלק הרע שבהבל התגלגל בעוד אדם. כולם כבר יודעים, יש רפ"ח ניצוצין. וכי יש רפ"ח אחד? תלוי באיזה עולם מדברים, תלוי באיזה רובד, באיזה עומק, פנימיות דפנימיות, חיצוניות דחיצוניות, בריאה, יצירה, עשיה. על דרך זה יש הב"ל וש"ח ניצוצות בכל מקום. אז אותם הש"ח ניצוצות של הבל שמשה לקח ותיקן אותם, הם באו בגלגול גם בקרח, מש"ה פחות הב"ל יוצא קר"ח.

קר"ח זה ש"ח ניצוצות של הרע שבהבל, וכמובן שגם הוא היה מתמודד לתקן אותם, לכן בתחילת דרכו היה מתבטל למשה כמו כל ישראל, כיון שמשה רבנו כלל גם את הב"ל הניצוצות מצד הטוב שבהבל וגם את הש"ח ניצוצות מצד הרע שבהבל שאותם תיקן שנאמר "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" אז מילא קרח, אפילו שהיה גדול, היה מתבטל למשה. אבל ברגע שקרה לו משהו, וראה מה שראה ראה – עיקר הפלוגתא, המחלוקת, היתה מסביב לאליצפן בן עוזיאל, נשיא בני קהת.

נתאר לעצמנו. קרח היה באמת אדם גדול, אף אחד לא חולק. רק הרבה אנשים גדולים, בגלל הגדלות שלהם – נפלו. אחיתופל, דואג האדומי, ירבעם בן נבט שכל חכמי דורו היו לפניו כעשבי השדה. דוקא בגלל הגדולה והמעלה המיוחדת שלהם, לא ידעו לעמוד בנסיון של הגאוה ונפלו. גם קרח, ראש סנהדרין, בעל רוח הקודש, מנושאי הארון היה, הדבר הכי קדוש בכלי המשכן שהשכינה שורה עליו, את זה היה נושא על כתפו. לא היה חסר לו כלום. כלומר ברוחניות הוא היה מסודר מאד, היה לו תפקיד חשוב. בגשמיות הוא היה מסודר יותר מכולם, אולי היה אפילו יותר עשיר ממשה רבנו, אולי פחות, לא יודע. אמנם משה רבנו לא היה עשיר בהתחלה, אבל אחרי שישראל חטאו בעגל השם אמר לו "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" כלומר אחרי שתפסל את הלוחות השניים, הפסולת תהיה בשבילך. ומכיון שהלוחות היו מאבן יהלום, אז מהפסולת של הלוחות משה נהיה עשיר גדול. נו, מה הוא כבר יכול לעשות עם העושר? לשחק עם זה בבורסה? כן עושר, לא עושר, למשה רבנו זה לא משנה.

אבל קרח, אומרים שהוא היה עשיר גדול. שליש מכל העושר של העולם היה בידו. כשיוסף טמן את כל מה שהוא אסף במשך שנות הרעב מכל העולם, טמן את זה בשלושה מקומות במצרים. כשיצאו ממצרים, קרח מצא שליש אחד לכן אומרים "עשיר כקרח", כי קרח היה באמת עשיר גדול. אז מה היה חסר לו? – מה היה חסר? היה חסר לו קצת כבוד. היו לו ציפיות ממשה רבנו.

ארבעה בנים היו לקהת בן לוי, עמרם יצהר חברון ועוזיאל. והנה מעמרם משה מינה את אהרון לכהן גדול ואת בניו לסגני כהונה. ברוך השם. עכשיו אם יש איזה מינוי נוסף, מי הבא בתור? יצהר. אז קרח חיכה שתבא איזה הזדמנות לאיזה משרה. היו לו ציפיות. אמר לעצמו מי מתאים? מי ראוי? בחכמה, בעושר, בידע. חיכה כל הזמן ופיתח הרבה ציפיות. אז מה קרה? ברגע שמשה רבנו קם ומינה איזה "צעירצ'יק" ועוד ממי? מעוזיאל הצעיר מבין כל בני קהת! את זה קרח לא היה יכול לסבול. זה שיגע אותו. כל הציפיות התנפצו בבת אחת.

אז מה הוא אמר לעצמו? – בודאי את זה משה רבנו עשה מדעתו. היתכן שהקב"ה יגיד לו כזה דבר נגדי? זה רק בגלל שיש לו משהו נגדי, מי יודע מה יש לו בראש. אז מה, אני אשתוק לו? אני אראה לו מי זה קרח! זה לא אדם פשוט קרח! הביא מאתים וחמישים ראשי סנהדראות, הביא אותם כולם בטליתות של תכלת ונאמר "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה" – קמו לחלוק על משה.

אסור לאדם לפתח ציפיות! הצפיה היחידה צריכה להיות "קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'" אנחנו צריכים כל הזמן לומר, מה הצפיה שלי? – לעשות את רצון השם! לא משנה אם זה במצב כזה או אחר. המצבים והרקע – זה הקב"ה קובע. אני צריך לעשות את רצון השם בכל מצב ובכל ענין. "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹקַי חָפָצְתִּי, וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" זו הצפיה היחידה שאדם צריך לפתח. ואז לא משנה מה קורה, מינו אותך לתפקיד זה, או שמו אותך כאן, או שמו אותך שם, הכל זה אותו דבר. הרווח מכל מצב הוא, שאתה מנצל את אותו מצב לעשות את רצון השם.

טוב, אבל קורה לו לאדם שיש לו צפיות. קורה לו לאדם שנפגע לו הכבוד. בן אדם הוא בן אדם. כל בן אדם יש לו איזה מינימום של כבוד שהוא שומר לעצמו. אתה לא יכול לדרוך עליו יותר מדי, זה מפוצץ אותו. כל אדם יש לו צפיה איך אשתו צריכה להתנהג אליו, וכשהיא לא מתנהגת באופן המצופה, אז למרות שהוא לא אכפת לו, הוא אדם עניו, לא משנה לו, אבל הוא אומר, צריך ללמד אותה איך להתנהג, מה זאת אומרת?! זו אשתי! מה, בשביל זה התחתנתי? מה, מה היא עושה?

אדם יש לו צפיות מהבנים שלו, מהשכנים שלו, מהחברים שלו. הוא מפתח איזה צורת חיים עם מערכת צפיות, ואז כשהוא נפגע בכבוד, כבר לא אכפת לו הענין. אכפת לו להוכיח אותם, לעשות משהו.

אז מה באמת צריך לעשות? אנחנו מתמודדים עם זה כל יום, הבוץ הזה נמצא איתנו כל הזמן. ההתמודדות של המידות הרעות והמידות הטובות, זה כל יום נמצא. אז מה צריך לעשות? – לא להיות כמו קרח ועדתו!

הפסוק אומר "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ". אומר רבנו ה'חפץ חיים' מכאן שיש לאו על המחלוקת צריך אדם להזהר. מה עשה קרח? מה ראה, מה עשה. כאב לו משהו אחד – הלך ועשה משהו אחר. אל תהיה כמו קרח. כואב לך? תלך ותדבר. אתה חושב שמישהו פגע בך? לך תגיד לו, ידידי היקר, מה עשיתי לך? אני כל כך אוהב אותך, כל כך מכבד אותך, למה עשית לי ככה? מה ראית בי? – הוא יגיד לך, סליחה, לא התכוונתי. או שיגיד לך בדיוק למה הוא התכוון. ואז אפשר לשבת ולהסתדר, איך שלא היה, זה יהיה יותר טוב.

אבל מה, אנחנו נפגעים מאיזה דבר, ומיד אנחנו מגיבים. למשל דוגמה, שכן ירד עם הפח. הוא דיבר באמצע בפלאפון שלו, ולא שם לב, ונפל לו משהו ליד הדלת של ראובן. ראובן פותח את הדלת ורואה את זה ואומר, זה בטח השכן הזה! ככה הוא עושה לי?! ואז למחרת הוא לוקח את כל הפח שלו ושם ליד הדלת של השכן. מה ראה, מה עשה.

היה צריך להגיד לו סליחה, מה שלומך? איך אתה מרגיש? תחייך אליו, ותאמר לו, תראה, צריך לשים לב כשמורידים פח, אולי לא שמת לב, בדיוק ליד הדלת שלי נפלה חבילה של טיטולים של התינוקות שלך. כל הכבוד שאתה מוריד את הפח, אבל תזהר שלא יפלו דברים ליד הדלת שלי. חוץ מזה, זה נפל בדיוק ליד המזוזה, לא רק אני נפגעתי, גם הקב"ה נפגע ממך. תדבר איתו ככה, ואז מסתדרים. ואז הוא יאמר, ככה היה? באמת, לא שמתי לב, פעם הבאה אני אסגור את השקית חזק. וכן על זה הדרך, אדם עם אשתו, אדם עם חבריו. מה ראה, מה עשה. צריך להזהר.

זה מחלוקת – אם אתה נותן בליבך להפגע, בהכרח שזה יביא אותך לעשות משהו, אפילו אם אתה לא מתכנן באותו רגע לעשות כלום. כאילו אתה אומר לו בליבך – הריני מוחל וסולח, אבל זה לא נמחק לגמרי. יום אחד זה עולה, ופתאום יש לך הזדמנות להחזיר לו אותה הפגיעה שפגע בך, אתה לוקח את ההזדמנות וזורק עליו אבן בלי לשים לב. מה ראה, מה עשה. אז הכי טוב זה לדבר באופן ישיר.

נתאר לעצמנו שקרח היה שקט ושלו, לא היה חסר לו כלום, אבל מאותו הרגע של מה שקרה עם אליצפן בן עוזיאל, נכנס בו כבר רצון לעשות מחלוקת. אַי אַי אַי, מה עלול לקרות כשאדם בא לעשות מחלוקת?

הבא להטהר מסייעין אות. למשל, אדם הולך לישון, לפני זה הוא קורא קריאת שמע כמו שצריך, אומר אַי אַי אַי, מה יהיה בבוקר? מתי אני אקום? האם אני אצליח לקום לפני עמוד השחר להגיד תיקון חצות? מה, לא מגיע לי? אני לא יהודי? אני לא צריך לקרוא תיקון חצות? ריבונו של עולם, למי אני אפנה? לשעון? – הוא יכול לצלצל ואני רדום לא שומע כלום, הפלאפון גם, יש לו נודניק והוא מצלצל ומצלצל ואני לא שומע כלום. ריבונו של עולם, אני לא סומך אל אף אחד רק עליך, "עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר" תזכה אותי אב רחום וחנון, אני רוצה להגיד תיקון חצות, מה, אני מבקש דבר גרוע? כך הוא אומר בליבו. הבא להטהר!!! פשש... פתאום בשעה שלוש הוא מתעורר! מה קרה? הקב"ה הכניס בו איזה עיבור של איזה צדיק שהיה אומר תיקון חצות. הבא להטהר מסייעין אותו ע"י נשמות של צדיקים הוא לא יתן לו לישון עכשיו, זה יותר טוב מכל הדברים, סיוע מן השמיים. או הנשמה שלו מסייעת לו, והוא קם.

והבא להטמא פותחין לו. כלומר, נלך נניח על אותו הענין. אדם אומר, לא, אין סיכויים. בשעה כזו אני הולך לישון?! אין סיכויים לקום בזמן! אני אקום למנין שני, מה לעשות, אין, אין מה לעשות. אה, ככה הלכת לישון? – גם למנין שלישי לא תקום! פותחין לו, נותנים לו ללכת לפי הדרך שלו.

אבל לפעמים, "ויקח קרח", כשנתן בליבו לחלוק על משה לקח מקח רע לעצמו. אומר רבנו האר"י, התעבר בו רוח הרע שבקין. עד עכשיו הוא היה הבל, עכשיו הוא נהיה קין. ואז – "ויקומו לפני משה", מי קם על הבל והרגו? – קין! עכשיו הוא נהיה קין. כשהיה הבל היה מתבטל להבל היותר גדול שזה משה, אבל עכשיו הוא נהיה קין הבכור! נהיה בו מקח רע, רוחו של קין, אז הוא קם נגד משה, קיבל כח. הבא להטהר מסייעין אותו, הבא להטמא פותחין לו. פותחין, ואז רוחו של קין יכולה להכנס!

מזה יתעורר האדם. כמה חשוב מאד מאד כל הזמן לטהר את ליבו, לחשוב רק מחשבות של לעשות רצון השם, מחשבות טובות, מידות טובות, כדי שהתפרצות של איזה מידה לא תביא משהו יותר גרוע שהוא לא יוכל לחזור אחורה.

לפעמים בן אדם מתכנן לכעוס רק קצת כדי להשיג איזה משהו. אבל כשאתה תתחיל לכעוס, כבר אין בידך להגביל את הכעס, אתה יכול להמשך ולהמשך אחרי הכעס עד שאתה תתפלא מה עָשִׂיתָ! אדם יכול להגיע בכעס ח"ו עד כדי להרוג בן אדם והוא לא שם לב מה הוא עושה. כתוב שאפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. למה? הכעס מסלק את הנשמה הקדושה, ואז נכנסים בו כל מיני עניינים. פותחין לו. הוא נפתח, אין עליו שמירה, יכולים להכנס מי יודע מה. יכול להכנס קין ויהרוג את הבל.

נורא ואיום הענין הזה של הכעס. קרח, אם היה חושב שככה וככה יהיה, שזה יתדרדר למצבים כאלה, הוא לא היה מתחיל. עכשיו הוא כבר לא יכול לחזור. הוא רק חשב על משהו קטן והנה מה שנהיה. נהיה עוד יותר, ועוד יותר גרוע.

קרח מתיחס לאנשים גדולים "בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי". בשלמא "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן", כיון ש"הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אז אנחנו מיחסים אותו ע"י מה שהוא עשה ואומרים, אתה חושב שזה פנחס לבדו עשה? בתוך פנחס יש את אלעזר, בתוך אלעזר נמצא אהרון הכהן. אבותיו ואבות אבותיו סייעו לו. אדם שהולך בדרך טובה, כל הטוב שהיה באבותיו נמצא בתוכו, מעובר בתוכו, והוא עושה בכוחם, זה המשך אחד שלהם.

אבל קרח עשה מעשה מביש. זה מעשה שאי אפשר באמת לתאר אותו. איפה מצאנו מה שכתוב בפרשת 'קרח'? משה רבנו יוצא מגדרו לגמרי! עד שרבנו בחיי אומר על משה רבנו, איפה משה הרחמן? איפה משה שמתפלל על עם ישראל? איפה משה שנכנס בעובי הקורה אפילו במעשה העגל עד שהשם אומר לו סלחתי כדבריך? הוא מבקש מהשם "אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם, לֹא ה' שְׁלָחָנִי". משה מגלה פה את מלא כוחו, הוא מכריז מה יהיה איתם "וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם". ומיד כאשר הוא גומר לדבר – ככה היה. בלעה האדמה אותם ואת כל אשר להם. תינוקות בני יומן, אנשים נשים וטף, כל הממון, הכל.

אז זה באמת מעשה מביש. למה? כי קרח זעזע את העמוד שעליו עומדת כל היהדות. משה רבנו לא הסתכל על זה שקרח ועדתו היו אנשים גדולים. הוא אמר מסכנים האנשים הבינוניים, האנשים הקטנים, כל עם ישראל יסבול מהדבר הזה. אם אני פה אתנהג איתם בְּרַכּוּת ואוותר להם, צלקות גדולות ישארו לעם ישראל, אי אפשר יהיה להקים אותו מהנפילה הזאת. באמת יחשבו שאני יכול להגיד דברים מעצמי. כל העמוד שעליו עומדת כל התורה – שתורה מן השמים, ומשה רבנו נביא, וכל מה שהוא עושה, קטן גדול, הוא איש האלוקים, איש שמביא את האלוקים לפה, כל זה יתמוטט! בגלל איזה חוסר כבוד, בגלל מה שקרה עם אליצפן בן עוזיאל! אז לכן יצא מגדרו "קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי". קנאה להשם, לא לכבוד שלו. לכן לא אומרים מחלוקת קרח ומשה. משה לא צד במחלוקת בכלל. אלא אומרים מחלוקת קרח ועדתו.

לכן, שואל אור החיים הקדוש, איך זה שהתורה מיחסת אותו בן יצהר בן קהת בן לוי? מה עשו אותם הצדיקים שהכניסו אותם בקלחת כזו של מעשה כזה מביש? אם היה כתוב ויקח קרח ודתן ואבירם – זה מתאים לו. דתן ואבירם וקרח זה מתאים. מה אתה בא ואומר בן יצהר בן קהת בן לוי? הוא אומר, יותר קשה לי שחכמים באים ואומרים בגמרא ואילו בן יעקב לא נאמר. חכמים רוצים שגם יעקב יכנס בענין הזה? קשה לי על אלה שהכניסו אותם, הם רוצים להביא גם את יעקב? אלא הגמרא אומרת שיעקב התפלל על עצמו "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי". וזה הציל אותו שלא נזכר שמו.

אז מה התרוץ? אומר האור החיים הקדוש, כשנשמה נולדת, נשמה זה תורה, נשמה זה שפע אלקי, זה האותיות של התורה, וכל אדם – השם שלו זה הנשמה. כל נשמה ונשמה, כיון שיש לה בחירה, בתוך השם של הנשמה יש לו את הדרך לטוב ולמוטב. אם הוא הולך בדרך הנכונה אז הוא מצליח להוציא מן הכח אל הפועל את כל הטוב שנמצא בנשמה שלו, בשם שלו. קרח, חכמים דרשו, אחרי שהוא עשה את המחלוקת – עשה קרחה בישראל! גרם שאלפים ורבבות מתו במחלוקת הזו. עשה קרחת בישראל. אז הנה המעשה שלו נמצא בתוך השם שלו. אבל מה באמת הוא היה מבחינת טוב? קרח "קֵרֵחַ הוּא, טָהוֹר הוּא!" ידוע מנגעי צרעת ש" קֵרֵחַ הוּא – טָהוֹר הוּא". השערות הם דין הוא היה טהור, לא היו בו דינים, אפילו שהוא משבט לוי התפקיד שלו היה מנושאי הארון. התפקיד שלו היה להביא טהרה בישראל. את מה שהוא היה – היה צריך להביא גם בישראל. מילא, אם הוא היה מתחזק בתפקיד הזה להביא טהרה בישראל, בגלל האבא שלו, שאבא שלו היה מתעבר בו, כי הוא בן של יצהר, אז היה גם מאיר לעם ישראל כצהרים. יצהר. יצהר זה שמן. היה יכול להביא לא רק טהרה אלא היה גם מאיר קדושה. ומה עשה? במעשה המביש הוא עקר, הוא לא הסתפק במה שעשה לעצמו, לקח את עצמו, הוא לקח גם את יצהר במעשה המביש. כלומר, הוא עקר גם את הנשמה של יצהר שבתוכו והפך אותה מיצהר להאיר לעם ישראל כצהרים – הרתיח מידת הדין על עם ישראל כשמש בצהרים. יצהר.

תארו לעצמכם, חס ושלום, חס ושלום, שלא ישמע. כשיש איזה מחלוקת באיזה קהל, פשש... תראו מה קורה בבחירות – מפלגות, כולם לא מתפללים, לא לומדים, למה? – הראש מזמזם, זה אמר ככה, וזה אמר ככה, כולם רותחים, לא אוכלים, לא שותים, מבולבלים. או כשיש אפילו איזה מחלוקת בתוך בית, חס ושלום – אתה לא יכול לישון, כל הזמן זה תופס לך את הראש, כל הדיבורים, כל דיבור, למה לא אמרתי ככה, למה אמרתי ככה. אז תארו לעצמכם דבר כזה מה עשה בעם ישראל! הרתיח את הכל, מידת הדין מתוחה!

בן קהת, כל מי שהיה רואה מעלתו וגדולתו של קרח, גשמית ורוחית, פשש... היו שניו קהות! איזה אדם גדול! ועכשיו מה הוא עשה? ע"י המעשה הרע הפך את אותו השורש, חז"ל דרשו שבמעשה שהוא עשה, הקהה שיני מולידיו! נתן להם מכה בשיניים, שבר את כל המעלה שהיתה עד קהת.

בן לוי, תחת שהיה כל ימיו עד המעשה הזה לויה לשכינה, היה מלווה את השכינה, מנשאי הארון היה, עכשיו, "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם", נעשה לויה בגיהנם. לוי.

אז זה הכל כאילו כתוב בשמות, כל הטוב וגם כל ההפך.

ולמה לא נאמר בן יעקב? יעקב התפלל. אם יעקב לא היה מתפלל, אז מה היה נקרא? הגמרא אומרת, שהיה עוקב עצמו לגיהנם. מה זה עוקב? – יעקב, מלשון יעקב, זה הינו הך. אומר האור החיים הקדוש, מה לי ליווי לגיהנם ומה לי שיהיה עוקב לגיהנם? זאת אומרת כמו הביטוי עקבתא דמשיחא, כאילו הוא הפך להיות העקב של הגיהנם, ישאר בגיהנם. אומר רבנו, אם זה רק ליווי – לפעמים מפסיק הליווי, יכול לעזוב את הגיהנם, יום אחד יגמור עם הענין. אבל אם זה עקב, זה קבע! הוא יהיה בקבע בגיהנם. הכוונה, לא יעלה.

אז אומר האור החיים הקדוש משהו עצום. אומר, הגמרא כשדורשת אם בלועי קרח יש להם חלק לעולם הבא, האם הם עתידים לעלות או לא, לאלה שאומרים שכן עולים הגמרא מביאה פסוק "מוֹרִיד שְׁאוֹל, וַיָּעַל" – מכאן שבלועי קרח יש להם חלק לעולם הבא. שואל האור החיים הקדוש, היה צריך להגיד מוריד ומעלה. כמו "מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם", זה אותו משקל של דקדוק. אבל "וַיָּעַל" זה משקל אחר. אומר האור החיים הקדוש, "וַיָּעַל" זה לשעבר. למה קרח שהוריד את עצמו לגיהנם לא ישאר כל הזמן בגיהנם? – בגלל שתפילתו של יעקב העלתה אותו כבר!

ואז הוא אומר, היה לקב"ה אדם הראשון, היו כלולים בו כל הנשמות. כאשר חטא – פגם בכולם. והדורות היו הולכים ומתדרדרים, עד שבא אברהם אבינו, עצר את ההתדרדרות, התחיל לבנות. איתן האזרחי זה אברהם שאמר לעולם "איתן מושבך". "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" בהבראם – באברהם זה ההתחלה של העולם, ההתחלה של התיקון. ואברהם אבינו עבד ועבד, ואת הפסולת שם בישמעאל ואת הטוב ביצחק. וגם יצחק התנסה והתברר בעקידה, ובעשיו שם את הפסולת ואת הטוב שם ביעקב. ואז יעקב בחיר שבאבות, יעקב שופריה דאדם קדמאה כלומר, יעקב בעצם החזיר לקב"ה את מה שהוא ברא באדם הראשון – הנה!

פחד יעקב שֶׁמָּא עוד פעם הדבר הזה יתקלקל, יכול לבא מישהו רע מרושע ויקלקל את כל מה שבניתי – אז מה זה שווה? לכן, התשתית שיעקב בנה, התפלל עליה שאף אחד לא יכול לשרוט אותה אפילו. אז אומר האור החיים הקדוש, זו הכוונה. כיון שקרח היה בן יעקב, הוא יכול היה לחתוך את השורש שלו ביצהר, בקהת, בלוי, אבל כשבא לנגוע בשורש של יעקב, רצה לתת מכה ליעקב, יעקב נותן לו מכה ומעלה אותה. "מוריד שאול ויעל". פה אתה לא יכול לנגוע, מכאן אתה רק תעלה.

כלומר, יעקב פעל שהעבודה והתשתית החזקה שבנה, לא יוכלו לגעת בה. ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא. תמיד תשאר ישראל, השורש שיש בנו, של ישראל, של יעקב אבינו, "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים, לְכַלֹּתָם, לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם". השורש הזה של ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא, כל הזמן נשאר באדם וזה מה שמעלה אותנו. זה מה שתמיד נותן לאדם אפשרות לעלות. מוריד שאול ויעל.

כמה צריך ללמוד מזה שאדם יתפלל תמיד על צאצאיו. אתה לא יכול לדעת מה התפילה שלך יכולה לעשות. תראה איך שהתפילה של יעקב אבינו עזרה לקרח. ובעיקר צריך להתפלל עלינו ועל בני ביתנו, ועל הנלווים אלינו, ועל ישראל אחינו שהשם יציל אותנו מחלק מות – מחלוקת. שלא נכנס לנקודה הזו. ואם חס ושלום נקלעת לזה בלי לשים לב – תברח כמו מן האש, אל תמשיך.

און בן פלת, אשתו הצילה אותו. המדרש אומר "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ" ואוולת בידה תהרסנה – זו אשתו של קרח. חכמת נשים בנתה ביתה – זו אשתו של און בן פלת. כלומר, כשקרח בא לספר לאשתו מה שקרה עם אליצפן בן עוזיאל, היא זרקה איזו מילה ו... הבן אדם התלהב וקרה מה שקרה. כלומר המילה שזרקה לו אשתו על משה רבנו היא גרמה לו את כל המחלוקת. ואוולת בידה תהרסנה. אז מה צריך לעשות? – מה אתה מספר לאשתך?! "את יודעת מה קרה היום עם השכן כשירדתי בבוקר?" – מה אתה מספר לה דברים כאלה?! דבר איתה על השמלה, האם את רוצה עוד שמלה, דבר איתה מה שאתה רוצה בענינים של הבית, מה אתה מספר לה על השכן, היא תזרוק לך איזה מילה ואתה תתלהב. רק תראה אותו, אתה יודע מה תעשה לו?!

"את יודעת מה קרה היום בבית הכנסת?" – היא תגיד לך, אה, המקרה הזה, הבן אדם הזה צריך לזרוק אותו מבית הכנסת. ואז מה קורה? נכנסים לו מילים של אשתו, וכאשר הוא רואה אותו נכנס לבית הכנסת – הוא הולך ודוחף אותו. צריך מאד להזהר לא להכניס את האשה לדברים כאלה.

ואם הוא אצל האשה הצדיקה של און בן פלת, און בן פלת בא כולו רותח, הוא בא מאוחר הביתה. היא לא יודעת מה קורה לו, הוא לא אמר כלום, לא היה פלאפונים, בא מאוחר, תפסו אותו שם בישיבה עם מאתים וחמישים ראשי סנהדראות. בא הביתה. היא שואלת אותו איפה היתה בעלי היקר? הכנתי לך אוכל, הכל התקרר, מה קרה? מה זה? – הוא אומר לה, אל תשאלי, הראש שלי, אני לא יכול לספר, אני מבולבל, אני לא יודע מה לעשות. – בעלי היקר, תספר לי. אתה יודע מה? קודם תשתה משהו, תאכל את זה, תעשה את זה, לאט לאט מדובב אותו, והוא סיפר לה את הסיפור. אז היא אומרת לו, נו, אז מה הבעיה? אתה מה אכפת לך? אם אהרון כהן הגדול – אתה קטן. ואם קרח יהיה כהן גדול – גם אתה תהיה הקטן, תהיה אותו דבר. מה לך להכניס את עצמך במחלוקת כזו? בשביל מה אתה צריך את זה? – אמר לה באמת, אני כבר מתחרט, מזמן התחרטתי, אבל אני לא יכול לחזור בי. חתמתי, השם שלי מופיע בכל הניירת, הגשנו עצומות למשה ואהרון, אנחנו כבר נמצאים באמצע ואני לא יכול, עוד מעט הם יבואו לקחת אותי, כבר הכנו את כל הענינים. אמרה לו זה הכל? – אמר לה, זה הכל. – אמרה לו לך תקרא קריאת שמע באמצע היום ולך תישן בחדר הפנימי, אני אדאג לך. היא יצאה לעבר הדלת, ישבה לסרוג, וכשהיא ראתה שהם באים, הרימה את המטפחת קצת, שיראה קצת שערות. הרימה את השרוול, אולי פתחה גם איזה כפתור, ככה זה מספיק. הם באו, רק ראו את זה, ברחו! אפילו שהם היו בעלי מחלוקת, אבל הם היו קדושים! מה זה, הם היו דור המדבר! צניעות! מה, ככה לראות אשה? – ברחו, לא קראו לו ולא כלום. הצילה אותו מהמחלוקת. און בן פלת.

אז רואים שצריך מאד מאד להתרחק מהמחלוקת כמטחווי קשת. אם חס ושלום, אדם לפעמים בלי לשים לב נקלע למשהו, לא משנה מי אשם, מי לא אשם, תוריד את זה, תעזוב, זה לא משאיר שום חלקה טובה. גשמית ורוחנית זה הורס את האדם לגמרי. כל שכן בעבודת השם. בשביל מה באנו לעולם אם לא בשביל עבודת השם?

אז כל אחד ואחד, כמו שאומר רבנו החפץ חיים, תפילה מסייעת ביד האדם כשהוא רוצה איזה דבר. אתה רוצה לא להכשל בלשון הרע? – תתפלל על זה. לא להכשל במחלוקת? – תתפלל על זה. הנה יעקב אבינו התפלל – והתפילה שלו הועילה אפילו לקרח.

השם יעזרנו על דבר כבוד שמו, ויטע בליבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו כרצונו, אמן, כן יהי רצון.

להאזנה לשיעור שמסר משה שרון על פרשת קרח

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר במדבר