פרשת שלח לך

בס"ד

פרשה עם שליחות | שלח לך | משה שרון

מה הקשר בין ביטחון עצמי לביטחון בה'?

פרשת השבוע, פרשת 'שלח לך', מספרת את סיפור 12 האנשים שנשלחו לתור את ארץ ישראל (חידה לשבת: כמה פעמים המילה מרגלים מופיעה בפרשה?)
הם חוזרים ובפיהם בשורות קשות מאוד: הארץ אמנם זבת חלב ודבש, אבל לא נוכל להלחם ביושביה. זו "ארץ אוכלת יושביה", ואנחנו חגבים לעומת הנפילים שחיים שם: מה קרה שם? מדוע חזרו עשרה אנשים פסימיים ושניים אופטימיים?  מדוע נבהל העם ורצה לחזור למצריים? ומה השיעור הגדול של הפרשה?

בואו נקרא:

"וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ: וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן: וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ: וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא."

כלב בן יפונה ויהושוע בן נון הם היחידים שחשבו אחרת (2 אל מול 10). הרוב משתיקים אותם וזורעים פחד בעם ישראל.

אבל אמרו נא – מה פירוש "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם"? האם לא היה צריך להיות כתוב רק שהם הסתכלו עלינו כמו על חגבים?

בתורה אין מילים מיותרות כמובן אלא כל מילה מדייקת אותנו – אנשים מסתכלים עליך כחגב, רק בתנאי שאתה מסתכל על עצמך כחגב.

אבל רגע, במה הפרשה עוסקת? בבטחון עצמי או בטחון בה'?

הרי כלב ויהושוע מנסים לשכנע ולומר שאם הקב"ה מכניס אותנו לארץ הזאת אז הוא יודע מה הוא עושה. אז אמונה ובטחון בה' - זה ה'שיעור' של העם. לא בטחון עצמי.

אז זהו, שהפרשה מוכיחה לנו, שבטחון עצמי וביטחון בה' הם היינו הך!

כשחגב חושב שהוא חגב אז אין בעיה.

אבל כשאתם, עם ישראל, שהוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים, ונתתי לכם את התורה, ועשיתי לכם ערימת ניסים בדרך, ואתם חווים במדבר מציאות של קדושה בלתי נתפסת (המן, המשכן וכו'), כשאתם חושבים שאתם חגבים – זה חטא גדול. כי אתם לא מאמינים בי.

כמו שכשהבנות שלי מפחדות מאיזה בעל חי, אז אני שואל אותם "מי יותר גדול וחזק, אבא או החיה הזאת?". כשהן מודות שאבא יותר גדול אז הפחד נעלם.

יוצא מדברינו שבטחון עצמי ובטחון בה' הם דבר אחד.

מי שיש לו ביטחון עצמי, שלא קשור בביטחון בה' הרי שזה בד"כ ביטחון עצמי שיקרי, זמני, כמה כאפות בחיים והוא מאבד את הביטחון שלו שבד"כ בנוי על הצלחות ופידבקים. האם הבטחון שלו ישרוד כישלונות או יתרסק?

מי שיש לו ביטחון בה', הביטחון הוא קבוע, נצחי. הוא הרי לא שואב את הביטחון שלו מהצלחות או מדברים אחרים שתלויים בדבר. כמו שאמר בעל חובת הלבבות: "מי שמפחד מהאחד, לא מפחד מאף אחד"

הקב"ה הרי ביקש לשלוח אנשים כדי לבנות אסטרטגיה, כדי להביא נתונים אובייקטיבים, ולא כדי לערער על הביטחון של העם בה'.

זה מבחן אמונה מאוד גדול – כנסו לארץ ותלחמו ביושביה. אני אתכם.

ומה עושים במקרה שאנשי הצבא והביטחון (במקרה הזה נשיאי העדה) תמימי דעים כמעט שזו התאבדות?

האמת היא שרק אז נבחנת האמונה ונבחן הבטחון שלך בה' באמת.

כמו שכותב החזון איש "האם בוטח הוא באמת או אך למד לשונו לצפצף בטחון, בטחון, ובלבו לא קוננה, כאשר נפגש במקרה הדורש ביטחון, ואשר בשעה זו תפקידו של הביטחון לנהלו, להחלימו ולרפאותו, האם בשעה הקשה הלזו פנה אל הביטחון, ויבטח בו, או דווקא בשעה זו לא פנה אליו, ופנה אל רהבים ושטי כזב, אל אמצעים מגונים ותחבולות שווא." (אמונה ובטחון פרק ב').

האדמו"ר מפיאצסנא בספרו "הכשרת האברכים" כותב מילים שאם היינו מסכימים להפנים אותם, היינו מבינים גם היום בדורנו שאנחנו לא חגבים כמו שאנחנו מספרים לעצמנו:

"אם יעלה בלבך שום הרהור רע חס ושלום, לאמור שכל אלה גדול ורב יותר ממך, תדע שדברי יצר הרע הם. כי אפילו כשיעזור ה' לך ופי עשרה, גם פי אלפים תעלה, לא תגיע עוד לקרסולי גדלותך אשר לך באמת איש הישראלי" (פרק יא' עמוד קנה)

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר במדבר