בס"ד
פרשה עם שליחות | עקב | משה שרון
להסיר את ערלת הלב ולהרגיש
פרשת עקב מפגישה אותנו עם אחת מסוגיות היסוד בחיי היומיום של כולנו: הרגש. או אם נדייק – עם מה שמפריע, שחוסם אותנו מלהרגיש. קוראים לזה בשפת התורה "ערלת הלב". וכך אומר משה רבנו לעם ישראל בפרשת עקב: " וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:...וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד."
את רעיון ברית המילה אנחנו מכירים, צריך למול את הערלה, המוהל עושה זאת בגיל 8 ימים וסגרנו עניין...
פתאום מתברר שיש ערלה נוספת, על הלב, ואני צריך להיות המוהל של עצמי? כיצד מלים את ערלת הלב?
ילדים באים לעולם עם לב פתוח, טהור, זך ונקי. הם מקבלים אהבה ומחזירים אותה בבומרנג של נשיקות וחיבוקים, אכפתיות ודאגה. כמעט ואין ילדים שיהיו אדישים לגילויי אהבה, הם ניזונים ממנה הרי.
אבל, בשלב מסוים, כל אחד בזמן אחר, שוברים לו את הלב.
זה יכול לקרות לראשונה לילדה בת 3 שהוריה הלכו לשכנים כשישנה ולא שמעו שהתעוררה. עשר הדקות הללו יראו לה כמו נצח. היא תצרח עד שיגיעו ויחבקו את פחדיה. וכבר אז לא ידעו שחרטו בה פצע עמוק של חוסר ביטחון באנשים, שילך וילווה אותה שנים רבות.
זה יכול לקרות גם בגיל 13, בהתאהבות הראשונה בנערה המתולתלת מכיתה ו' 3, חנית, והוא חשב עליה, אוף כמה שחשב, ימים ולילות הזה אותה ואת התנועה הזאת שלה, עם היד בשיער, היה בטוח שלא תסור ממנו לעולמים, שתהיה שלו כל זמן שיחפץ, אז קנה לה מתנות ופינק לה פינוקים וחשב על כל המחוות שאפר לעשות לילדת בת מצווה, עד שחנית תקעה בו חנית.
ומה מאז?
מאז הלב שבור, כבר לא מה שהיה פעם. לא סומכים כל כך מהר על אנשים ולא מתאהבים כל שני וחמישי, ולא נותנים לשני באמת להציף את כל כולך, לטוב ולרע. בעיקר מגינים, זה מה שעושים. ונהיים ציניים. והשנים נוקפות, ונוצרת ערלה סביב הלב, דקה מן הדקה, אחר כך היא מתעבה עוד קצת ועוד טיפה ולעיתים נעשית חומה בצורה. ומה איתנו? אנחנו שורדים אבל לא בהישרדות, אלא בסערת החיים, לא קל לגרום לנו להתרגש, ולשמוח, ולאהוב כמו פעם. נעשינו אטומים קצת, מוגנים היטב. חיים בתוך בירוקרטיה רקובה וחוסר אכפתיות מכאיב. עטפנו את עצמנו כדי לא להרגיש יותר מדי. ומה יהיה? מי יחזיר לנו את השמחה וההתאהבות הפשוטה? זהו, האהבה מתה?
אבל הלב פועם, לא?
קשה לו עם כל המותרות שהוא צריך לסחוב עליו אבל כן, הלב עוד פועם, והוא לא רק פועם הוא גם כואב, כי הוא רוצה להרגיש ולשמוח ואנחנו משתיקים אותו. נותנים לו תחליפים במקום להסיר את הערלה. נותנים לו סמים כדי להרגיש, מטביעים אותו באלכוהול שיוכל לצחוק צחוק אמיתי או לרקוד ממקום משוחרר. בונים לו קניונים, ממציאים לו אייפונים וקונים לו מותרות שהוא לא צריך והוא עושה כאילו הוא מתרגש לשעתיים ושוכח. זה לא מה שהוא צריך, הלב.
במקרה הרע מכבים אותו סופית עם איזו תרופה פסיכיאטרית שנעשתה יותר פופולרית מאקמול, שלא יפריע להתמודד עם החיים.
אז מה עושים?
אם אתה מסוג הבודדים שמוצאים עצמם דומעים מהתרגשות אזי מאמרנו אינו בשבילך, אבל אם אתה מהרוב, הנה כמה עצות שיעזרו לך להסיר את הערלה ולהתחיל לחיות מחדש:
לסיכום, הקב"ה יודע שלא נצליח לאהוב את עצמנו, את עם ישראל או אותו, כל זמן שערלה חופפת על הלב. הוא לא רוצה שנהיה קשי עורף. הוא רוצה שליבנו יהיה פתוח, לכאב של הזולת, לקשר איתו. שנפסיק עם הציניות והניכור.
להאזנה לשיעור שמסר משה שרון על פרשת עקב
מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר דברים
תגובות