פרשת ראה

"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם"[1]. בדרך כלל, אדם מזהה את הברכה וחושב – מה זה ברכה? זה עולם הזה. כולנו נכנסים לאותה הקלחת. רואים בן אדם ברוך השם בריא, יש לו בנים בריאים, מוצלחים, מחוננים. יש לו מכונית, לאשתו יש מכונית, כל ילד יש לו מכונית. חסכונות ככה מלאים בבנק. ברוך השם, שפע ברכה והצלחה. איזה מבורך! ברכה! הקדוש ברוך הוא ברך אותו. אומרים, אולי איזה צדיק ברך אותו, איזה זכות אבות יש לו! ואם רואים איזה יהודי מסכן, לא רק שמכונית אין לו, יש לו נעליים קרועות, אף פעם לא החליף את הנעלים. מרוב שהרגלים גדולות, הן יוצאות מהנעליים. הבגדים בלוים, אף פעם לא מחליף אותם. אין לו מה לאכול, רזה, עור ועצמות. אין לו מזל, לא מצא אשה, וכל שכן שאין לו ילדים, והעניות רודפת אותו. יש לו מחלות, הרופאים לא יודעים איך הוא חי, הוא חי בנס. יש לו סוכר ולחץ דם וכל מה שאתם רוצים. כשמסתכלים עליו בורחים ממנו, אומרים הבן אדם הזה מסכן, מי יודע איזה קללה מישהו קילל אותו.

הקדוש ברוך הוא בא ואומר, בא אני אראה לך איפה הברכה ואיפה הקללה. "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ"[2] – אי אפשר למדוד בארץ, בעולם הזה שהוא ארץ, את הענינים הרוחניים שהם למעלה[3]. ארוכה, אתה לא יכול למדוד בסרגל של העולם הזה דברים רוחניים. מה אתה לוקח ומאמת או שולל? מה אתה אומר האדם הזה מקולל, האדם הזה מבורך, מזה שאתה רואה שיש לו עולם הזה או אין לו עולם הזה? בא תראה מה זו ברכה אמיתית, הנה "ראה אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה", ומה הברכה? "אשר תשמעו אל מצוות ה' אלקיכם", עצם השמיעה בקול השם.

כמו שאומר ה'אור החיים' הקדוש, המילה "שמיעה" זה לימוד התורה. הוא אומר שהתענוג הכי גדול שיש בעולם הזה, זה כשאדם לומד תורה ומבין אותה. הוא אומר, נפשו תשיחנו לומר, עוד אני רוצה שכר על זה? אני צריך לשלם להשם משכורת על הזכות ללמוד תורה! איזה תענוג זה לימוד התורה! זו הברכה. "הברכה – אשר תשמעו אל מצוות ה'". מה אתה צריך עוד יותר מזה? הגם שמתלווה לזה ענין של צדיק ורע לו, אם הוא לומד תורה, מקיים מצוות, מתפלל בכוונה, מידות טובות, ויתלווה לזה חס ושלום כל המניעה של השפע, עני מרוד, ואין לו ילדים, ולא התחתן, וחולי, וצער, ויסורים, הוא מבורך! זה לא נקרא קללה.

ולהיפך, "והקללה – אם לא תשמעו". הגם שאדם יהיה לו כל חללי עלמא, תן לאדם אחד באלף שנה את כל ההנאות של העולם הזה מאדם הראשון ועד עכשיו. תן לו את כל העולם הזה, תן לו את כל מה שצריך לתת, אם הוא לא שומר שבת, לא לומד תורה, לא מתפלל, לא עובד את השם, זה נקרא ברכה? זה כלום! הנחש, הוא קיבל את הקללה הכי קשה כי היה מסית ומדיח. אדם הראשון חטא, חווה חטאה, אבל הם לא חטאו מעצמם ולכן הם קיבלו איזה עונש. אבל מי קיבל את העונש הכי גדול? הנחש, שהוא מסית ומדיח. איזה עונש קיבל? לכאורה הוא קיבל ברכה! "וְנָחָשׁ, עָפָר לַחְמוֹ"[4] יש לו אוכל בכל מקום שהולך. לא צריך לפתוח חנות, לא צריך בנק, לא בורסה, כל מקום שהולך יש לו לאכול. זו קללה? לכאורה רואים שזו ברכה! אלא רואים שהקללה נמצאת בנקודה הזאת, השם אמר לו אתה בריה שאני בראתי, ואני צריך לפרנס אותך. ובשביל לפרנס אותך אתה צריך לפנות אלי, אני לא רוצה שתפנה אלי. קח מעכשיו עד הסוף, רק לא אפנה אליך ולא תפנה אלי. זו הקללה. הקללה – אם לא תשמעו, הריחוק מעבודת השם והריחוק מהשם זה הקללה הכי גדולה.

לכן בא ואומר "ראה" למה לא אמר "שמע" מלשון שמיעה, כמו עקב תשמעו? עד עכשיו היה לנו בפרשה הקודמת, פרשת 'עקב', עניין של שמיעה "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי"[5]. שמיעה זה אוזן, אוזן זה בינה, ראה זה ראיה, וראיה זה חכמה. לעומת האוזן שזה בינה, הראיה זה חכמה. רבינו האר"י הקדוש כותב שעיקר האדם זה מה שקורה בז"א. בז"א נמשכין מוחין שהם נה"י דאבא ונה"י דאמא. "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ"[6], עיקר החיות שבאה לאדם זה מהמוחין שלו. מה התפקיד של המוחין? בו"ק יש אחיזה לקליפות לכן זו"ן עומדים תמיד אחור באחור כדי שתהיה מינימום יניקה לקליפות, מינימום אחיזה. אבל ברגע שנמשכין המוחין, אז זו"ן הופכים להיות פנים בפנים, כי אין לנו כבר פחד מהקליפות. אומר רבינו האר"י, עיקר הדחיה במוחין את הקליפות לא בא מאמא לבד, אלא רק אם אבא גנוז גו אמא – נה"י דאבא בתוך אמא, אז זה דוחה את הקליפות. אז אפילו האחוריים מאירים כמו הפנים מכח נה"י דאבא. אמא שמיעה, אבא ראיה. הפסוק אומר "יָמוּתוּ, וְלֹא בְחָכְמָה"[7]. למה הסטרא דמותא אוחזת ויש מציאות של ימותו? בגלל שלא בחכמה. אין הארה של חכמה, מוחין דחכמה.

אבל אם זה "ראה אנכי נותן לפניכם היום", מה זה "היום"? העולם הזה. היום לעשותם, מחר לקבל שכרם[8]. בעולם הזה אין מנוחה. מי שחושב שיש אפשרות לנוח בעולם הזה, אז הוא טועה. אין כזה דבר מנוחה, לא גשמית ולא רוחנית. אם אתה נח, אתה עושה לעצמך צרות יותר גדולות. אם אתה זריז ופועל ועמל, אתה מטיב לעצמך גם גשמית גם רוחנית. אם גשמית ככה, כל שכן רוחנית. "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד"[9], כל הזמן אדם צריך להיות עמל. זו הכוונה, תתבונן, שהיום בעולם הזה יש שחור ולבן, ברכה וקללה, יש התמודדות, אין משהו באמצע. אם אתה עמל טורח ויגע, אז אתה קרוב אל הברכה. ואם חס ושלום להיפך, אז מישהו אחר עמל ויגע לדרדר אותך חס ושלום לכיוון השני.

לכן, אתה צריך כל הזמן להיות במצב של התמודדות. איך תתמודד? ההתמודדות פשוטה. "ראה", תקח את הראיה, תקח את העין, תקח את החכמה. מוחין דאבא זה לימוד התורה, מוחין דאמא זה קיום המצוות. אל תקיים את המצוות בלי ללמוד קודם. מה הענין? כשאתה לומד תורה, לימוד התורה מושך מוחין דאבא לתוך מוחין דאמא שהם קיום המצוות. ואז המצוות שלך הם לא מצות אנשים מלומדה, ואז המצוות האלה באמת דוחות את כל הקליפות, דוחות את ההתמודדות לכיוון של ברכה והאדם זוכה.

"ראה אנכי נותן לפניכם היום". היום לעשותם, העולם הזה נקרא היום. כלומר, מהפסוק הזה השם רוצה לרמוז לנו שמי שרוצה להצליח בעבודה הרוחנית שלו, זה הזכות שלו לשים את עצמו במשבצת של לימוד תורה. אל תסתפק במעשי חסד שהם ודאי יפים וטובים, שהרי "עוֹלָם, חֶסֶד יִבָּנֶה"[10]. אל תסתפק בקיום המצוות, תפילה, אפילו שמירת שבת ששקולה ככל התורה, אבל עדיין זה מצוה. תדע לך, עיקר העניין שיכול לתת ברכה גם במצוות שלך, גם בחסד שלך, הוא לימוד התורה.

לכן, כל אחד צריך לגזול זמן ללימוד התורה, כמו שהיצר בעולם הזה גוזל מאיתנו את כל הזמן. הוא לא נותן לנו זמן לעצמנו, אין לנו זמן מתי ללמוד. זה בא וזה בא, זה בכדו וזה בחביתו, ואדם כל הזמן טרוד. עיקר היצר להטריד את האדם. זה חשוב וזה חשוב, וכך כל היום הוא לוקח אותו מעניין לעניין. האדם בא בסוף היום עייף וסחוט. מה עשית? בא לקרוא קריאת שמע שעל המטה, מה הוא אומר? אשמנו, בגדנו, ביטלנו תורתך. גם זה טוב, לפחות שהוא מרגיש שהוא לא למד תורה וכואב לו הלב שהוא לא למד, אז אולי מחר הוא ילמד. אבל העניין של לימוד התורה זה ההצלה מיצר הרע. איך אומר רבינו הרמח"ל בדרך עץ חיים "כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ"[11]. הוא אומר, לשרוף את הקליפות זה ע"י לימוד התורה. והם יודעים שזה הביטול שלהם, אז הם לא יתנו לך ללמוד. אומרים לך תעשה זה, תעשה זה, ואדם צריך לחפש דרך, "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה"[12], איך לברוח מכל העיסוקים ולמצוא את עצמו בלימוד התורה.

כמובן שעיקר לימוד התורה זה תורה לשמה, זו האמת. עיקר כפיית הדין ודחיית הקליפות זה לימוד תורה לשמה. לימוד תורה לשמה זה כשהאדם מעלה בדעתו ללמוד אך ורק לשם השם, או לשמה – לשם ה"א, ה"א זו השכינה. כלומר, כואב לו הלב שדברי אלוקים חיים לא נמצאים בעולם. הוא רוצה לקדש שמו של השם, הוא לא מחפש את עצמו כלל בענין. זה מה שהיה תמיד בחבורות הקודש של האר"י והרש"ש והרמח"ל, שהיו מתקשרים ואומרים שאנחנו לא לומדים בשבילנו, בשביל עצמנו, אלא רק בשבילו, בשביל הקדוש ברוך הוא, בשביל תיקון השכינה, בשביל כלל ישראל. כי הגם שהאדם לומד בשביל תיקון נרנח"י שלו, זה עדיין בשבילך – אתה לומד בשביל העולם הבא. זה עדיין כאילו אתה מחפש פה שכר, אתה מחפש פה "על מנת לקבל שכר"[13]. זה נכון, אתה מחפש דברים רוחניים, אבל עדיין אתה פה המרכז, והמרכז זה הקדוש ברוך. השם ברא את העולמות בשביל "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו"[14]. הכל נברא בשביל הקדוש ברוך הוא. אז אנחנו גם נבראנו בשביל השם.

כל שכן, שאסור לעשות את התורה קרדום לחפור בה. אתה אומר, מה יש? מה, זה אסור? אני לומד לשם שמים. אבל מה אכפת לי, יש פה בן אדם שמוכן לשלם לי קצת בשביל ללמוד, אז למה לא? או עטרה להתגדל בה, למה שאני אלמד סתם ככה? למה לא להכנס למסגרת, ובמסגרת הזו יש מבחנים, וכך אני אוציא תעודה של דיין, תעודה של רב. אז ככה אני לומד יותר טוב, זה בסה"כ כלי. נו בסדר, אז הוא לומד. עטרה להתגדל בה. אפילו הכי, אומר תיקוני הזוהר, עדיין זה נקרא "כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין – לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין"[15] כל מה שהוא עושה, הוא עושה בשביל עצמו. הוא צריך להתנתק מכל אינטרס, ללמוד אך ורק לשם שמים, זה באמת כופה את כל הדין.

אבל חכמים אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"[16]. אם אדם נמצא מחוץ לבית המדרש ויאמר שהוא רוצה ללמוד תורה לשמה, קשה יהיה לו לנצח את היצר ולמשוך אותו לבית המדרש. תגיד ליצר בשביל שאני רוצה קרדום לחפור בה, תגיד לו בשביל עטרה להתגדל בה, תגיד לו בשביל עולם הבא, תגיד לו בשביל שאני צריך לתקן את עצמי. מה זה? אני יהודי, אני צריך ללמוד! ותכנס לבית המדרש. ככה תתחיל, אבל תוך כדי הלימוד תעלה בדעתך, ריבונו של עולם, אני מקדיש את כל הלימוד אך ורק לשמך. תגיד לשם יחוד. בשביל לבא לבית המדרש כדאי לעסוק בתורה אפילו שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. אז "ראה" זה החכמה, ראיה – חכמת התורה. רק היא יכולה לכפות, רק היא יכולה לתקן באמת את האדם ולהביא תקון שלם. בפרט אם אדם מעלה בדעתו לימוד תורה לשמה.

והשם יתברך יעזור, אנחנו זקוקים לרחמי שמים. אנחנו לא יודעים איפה הקדוש ברוך הוא מוביל אותנו. אנחנו בידיים טובות, בטוחים בגאולתם של ישראל. אבל, זה כמו קופה. כשהיו רוצים נניח לבנות משהו, אז היו שמים בבית המקדש קופה לבדק הבית, ואומרים לכל אחד ואחד, למי שרוצה להשתתף, שישים את תרומתו בקופה. ולאחר תקופה, כשמתמלאת, פותחים וסופרים ועושים בזה לפי מה שיש. גם הקדוש ברוך הוא אומר, בני אהובי, אני רוצה לגאול אתכם. הגיע הזמן לגאול את ישראל. אני רוצה להביא משיח. אבל כדאי לכם שגם לכם תהיה השתתפות במשהו. אני שם פה קופה, כל אחד שישים משהו. אתה רוצה משיח? אתה רוצה גאולה? אתה רוצה ישועה? בא תשים שים איזה שעה של לימוד תורה, שים איזה שעה של תפילה בכוונה, איזה מצווה של צדקה, איזה מצווה של חסד, וכן על זה הדרך. תעשה משהו, ותשתדל שיהיה לשם שמים בשביל כלל ישראל, לשם השם. אתה אומר, אני עושה את זה בשביל הישועה של ישראל ואתה משתתף בדבר שאתה לא יודע מה זה בכלל, גאולה. ואז אנחנו זוכים לפחות להחיש את זה קצת, או למתק את זה קצת, שלא יהיה בצער ויסורים כל כך נוראים. הנה אנחנו רואים, זורקים עלינו טילים או כל מיני דברים כאלה, והם נופלים במקום, שאם חס ושלום לא היו נופלים שם, היו גורמים נזק פי כמה וכמה, והקב"ה עושה לנו ניסים ונפלאות. גם מה שקורה עכשיו, זה בגלל שעכשיו זה בין הזמנים, ובין הזמנים זה פחות לימוד. אין לנו הגנה אחרת חוץ מהתורה, שהתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה[17]. בעזרת השם בשבוע הבא יחזרו היונים לארובותיהם, ותהיה תוספת חיזוק באלול, ואז הקדוש ברוך הוא יחיש את הגאולה ויקרב את גאולתנו, בעזרת השם. ישועת השם כהרף עין. והשם יושיע אותנו במהרה ברחמים גדולים, אמן כן יהי רצון.

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר דברים