פרשת אחרי מות קדושים

דברי פתיחה
אי אפשר להתעלם מסמיכות הארועים הלאומיים של השבוע ביחד עם לימודן של שתי הפרשיות – 'אחרי מות' ו'קדושים'. אחרי מות שני בני אהרון, נדב ואביהוא, משה רבנו אומר, "הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י' ג'). בגמרא במסכת 'ברכות' אומר ר' שמעון בר יוחאי שישנן שלוש מתנות שנתן הקב"ה לעם ישראל ושלושתן נרכשות בייסורים, אחת מהן היא ארץ ישראל. הדברים קשים מעט לעיכול לאור העובדה שמאז שחזרנו לארץ ישראל אחרי גלות כה ארוכה, מנת חלקנו בייסורים אכן גדולה וגם הקורבן האנושי עצום. זוהי סוגיה מאוד עמוקה אשר בקטנותנו לא נוכל לענות עליה, מה שחשוב ומוטל עלינו לעשות זה הלימוד בשתי הפרשות אשר דרכו ניתן להגיע להכרה מחודשת של מהותנו כעם ישראל וכיחידים המוגדרים 'קדושים'. מתוך התבוננות זאת בודאי יעלו רמזים לסמיכות הפרשות אל יום הזיכרון ויום העצמאות של מדינת ישראל.

תוכן הפרשות
במה עוסקות הפרשות שלפנינו? פרשת 'אחרי מות' פותחת בפסוק, "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי- ה', וַיָּמֻתוּ". לאחר מותם של נדב ואביהוא, בהקריבם אש זרה במשכן, ביום חנוכתו, הקב"ה מורה למשה כיצד צריך להתנהג בבית המקדש - אזהרות איך להיכנס אל הקודש. עיקרה של הפרשה מתאר את עבודת הכהן הגדול, בבית המקדש, ביום הכיפורים.
פרשת 'קדושים' פותחת בפסוק, "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם". שני דברים מאפיינים את הפרשה. הראשון הוא הציווי שחוזר שלוש פעמים בפרשה, "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם", והשני, אוסף של מצוות, שברובן הן מצוות 'לא תעשה', ציוויים אלוקיים - הנחיות כיצד לנהוג ולקיים חברה טובה בארץ המובטחת, כדוגמת: "בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (על כך נדבר בהמשך); וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה--תּוֹעֵבָה עָשׂוּ, שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם; וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה--מוֹת יוּמָת; וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם; לֹא תַקִּפוּ, פְּאַת רֹאשְׁכֶם; וְלֹא תַשְׁחִית, אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ; וּכְתֹבֶת קַעֲקַע, לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם; מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ; לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ--וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ"; וגם הציווי שעליו אמר רבי עקיבא, זהו כלל גדול בתורה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
אם אנו עוסקים בענפים, בריבוי הנושאים שלפנינו, יהיה קשה למצוא את ההקשר אותו אנו מחפשים, החוט שמחבר את כל תוכן הפרשות אל חיינו כיום, ואל הזמן המיוחד של שבוע זה. לכן עלינו לחפש את הנקודה הפנימית שהפרשות באות לעורר בנו ודרכה לחבר את הדברים.
חשוב גם לבחון את תוכן העניינים באור תקופת העומר בה אנו נמצאים. תקופה של דין שתלוי באויר. כל יום מוגבל, מחולק וספור לפי מידה מסוימת - חסד שבגבורה, גבורה שבתפארת וכו'... תקופה של בניה רוחנית וטיפוס במדרגות הקדושה הפרטניות עד לשלמות של מתן תורה בחג השבועות. כל אחד מאתנו נדרש להתבונן מחדש בכל חלקי הנפש שלו, על מנת לטהר אותם, לקדש אותם, לבנות את החלקים שיחברו את התמונה השלמה. התוצאה של עבודה מאומצת זו בנפשנו, עלולה לעיתים להביא לחלישות כוחות ורפיון הנפש ח"ו. בתוך הימים הלא פשוטים, מי שעושה את עבודת ההתבוננות, עשוי לגלות עוד ועוד חסרונות ולשאול את עצמו, מאיפה יהיה לי את הכוחות לתקן את כל אשר דורש תיקון... גם על זה באות הפרשות להשיב.

עבודת הכהן הגדול
כפי שאמרנו, עיקר פרשת 'אחרי מות' עוסק בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש, ביום הכיפורים. ידוע מספרי הקבלה שהמציאות בנויה משלושה רכיבים: עולם, שנה, נפש - ר"ת עשן. רמז במה שכתוב, "וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ" (שמות י"ח ט'). בכל מקרה בחיינו יש מסגרת המקום, שזה עולם, יש מסגרת הזמן, שזה שנה, ויש מסגרת האדם, שזה נפש. שיא החיבור של שלושתם קורה כאשר נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים. הכהן הגדול הוא הנפש הגבוהה ביותר שעושה את העבודה עבור כל הנפשות ועבור כל העולם כולו, כפי שנראה בהמשך. קודש הקודשים זה המקום הכי מקודש במסגרת העולם, ויום הכיפורים זה היום הכי מקודש בשנה, יום שקובע את גורל כל מה שיהיה בכל השנה. יוצא מכך, שעבודתו של כהן גדול ביום הכיפורים מאגדת בתוכה את כלל המציאות וחשוב מאוד להבין מה התמצית של מה שקורה שם.
חשוב גם מאוד לדעת שהתורה היא נצחית וכשאנו קוראים על עבודת הכהן הגדול, זה מעורר בתוכנו את החלק שמייצג את הכהן הגדול בנו ומאיר לנו סימני דרך בעבודה. לכן הלימוד הזה הוא הכרחי ורלבנטי לכל יהודי, גם אלפיים שנה אחרי חורבן בית המקדש.
יום כיפורים זה יום של תשובה, יום של כפרה. "כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ". כל עיני ישראל היו נשואות אל הכהן הגדול - האם יצליח בעבודה? כל מה שצריך להיות במשך השנה תלוי על כף המאזניים. יום כיפור זה החתימה של מה שנגזר בראש השנה. זה עניין מאוד רגיש וצריך זהירות שחס ושלום לא יבוא הכהן הגדול לאיזה תקלה. כל חיי עם ישראל וכל המציאות של העולם תלויים בעבודתו. לכן, צריך הרבה שמירה. מסביר הרב שליט"א, הכל תלוי על חוט השערה. חוט השערה זה הלשון של זהורית, חוט אדום מיוחד שהיה קשור אל הכהן הגדול בכניסתו אל הקודש. חוט זה היה צריך להיהפך ללבן וזה היה הסימן שנתכפרו עוונות בית ישראל.

הפרדה בין טוב ורע
הכהן היה עורך מלחמה ממש עבור כל ישראל, מלחמה של הטוב ברע, מלחמה בכל הכוחות החיצוניים. לכן יש עניין של שתי גורלות, שני שעירים (עיזים), זהים במראה, אחד קורבן להשם ואחד קורבן לעזאזל. בעבודתו, הכהן עשה הפרדה גמורה בין הטוב והרע. אומר הרב שליט"א, כל השנה זה מטושטש, לא יודעים להבחין בין טוב ורע. יום כיפור זה יום הבהירות. השעירים שנבחרו בגורל, מי לטוב ומי לרע, הם הביטוי להפרדה המוחלטת. הסוד של המלחמה וההפרדה סובב על עניין שליחת הקורבן לעזאזל. למראית עיין, ח"ו, זה נראה כאילו זה עבודה זרה, להקריב קורבן לסטרא אחרא. אולם, הדבר נעשה בציווי עליון ולכן כמובן שייך לקדושה.
אמנם, עד לביאת משיח, אי אפשר לבטל את כוחות הס"א לגמרי. אבל, עד לאותו זמן, צריך לנצח עד כמה שאפשר. חלק מהמלחמה זה לתת לס"א את חלקו. גם במשך השנה, נותנים לו חלק בכל דבר שבקדושה, כדי שייפרד ויעזוב את הקדושה. כמו כלב, שבא להפריע, נותנים לו חלק שיתרחק מהמחנה, כך יש את השערה של עגל שיוצאת מהתפילין, וגם עניין מים אחרונים בסיום סעודה.
הקב"ה ברא גם את כוחות הסטרא אחרא, והם רוצים וצריכים קיום, לכן הם מקטרגים על עם ישראל. אם הם מצליחים בקטרוג הם זוכים בכל האור. אבל למעשה, הקיום שצריך להיות להם, זה רק נהירו (אור) דקיק. הארה קטנה כדי קיום, כדי שיהיה מציאות של ס"א, כדי שיהיה מציאות של בחירה ולא יותר מזה. אם יש איזה פגם בקדושה, בהתאם לגודל הפגם, כך החוזק שלהם מתעלה, והם, מצד עצמם, תמיד רוצים את כל ההארה.
כך שהמערכה היתה כבדה. השעיר לעזאזל היה נשלח לארץ גזירה, מלחמה על הגזירה. ארץ גזירה - מקום שאין שם שום מקור של קדושה, ידוע בקבלה כחלל הפנוי, מקום הצמצום, מקום שכל החסרונות של העולם צומחים משמה, מקום שאין לו תיקון עד לגמר התיקון. יוצא מכל האמור עד כאן שהעבודה הרוחנית המוטלת עלינו היא הרחקת הרע וקירוב הטוב והמלחמה מתנהלת על כל תחום בחיינו.

עבודה מעל השינויים
המפתח לעבודה שלנו טמון במה שכתוב, "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן", במילה 'זאת'. כתוב גם, "וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" - לא בכל עת. יש הרבה עיתים, אבל אפשר לבא אל תוך קודש הקודשים רק ביום כיפורים. בספר קהלת מדבר שלמה המלך על סה"כ כ"ח עיתים, "לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת" (קהלת ג' א'). יש י"ד עיתים לטובה ויש י"ד לרעה. מסביר הרב שליט"א, המילים, "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן", מרמזות על מעשים ולא על זמן. נראה שהמעשים הנכונים הם למעלה מהזמן. "בְכָל-עֵת", זה דברים שקשורים לעת, לזמן מסוים ולמצב מסוים - פעם זה טוב, פעם זה רע, פעם אני במצב רוח טוב, פעם רע. כהן גדול צריך להתעלות למעלה מהכל. אל יבוא בשום עת! יבוא בשליטה שמעל הזמנים השונים, מעל הנסיבות המשתנות - ישלוט על הי"ד עיתים הטובים, אבל גם על הי"ד עיתים הרעים.
'זאת' זה עניין של אמונה פשוטה. רמז על המלכות, הכח של השכינה הקדושה, הספירה האחרונה, המקום החשוך ביותר, המקום בו צריך אמונה פשוטה! זה הכח שהיה אהרון הכהן מגלה בבואו אל הקודש, איתו היה מתעלה מעל כל העיתים. ברגע שיש אמונה פשוטה, שאני, אין לי שום דבר, לא חוקר ולא יודע שום דבר, אלא בוטח בהשם, זה פותח את כל השערים. הכהן הגדול היה צריך לפתוח פתח בשביל כל עם ישראל ובשביל כל העולם כולו. 'זאת' זה הפתח של כל הדברים הטובים. אומר דוד המלך, "וּכְסִיל, לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת" (תהילים צ"ב ז'), ועוד, "בְּזֹאת, אֲנִי בוֹטֵחַ" (תהילים כ"ז ג'), כך היה דוד מנצח בכל המצבים הקשים. העבודה שלנו היא עבודה של אמונה פשוטה, קיום המצוות כפי שאנו מצווים. כמובן שצריך גם ידיעה, "דַּע אֶת-אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ" (דברי הימים א' כ"ח ט'), אבל העבודה הנעלה ביותר היא עבודה של אמונה מעל הדעת, מעל כח מה שאני יודע, רואה, מבין, מרגיש וחושב. עבודה שהיא מעל העיתים השונים.

כף זכות
נחזור רגע להתבוננות בספירת העומר. תקופה זאת היא תקופה שאנו נדרשים לעבוד על תיקון המידות. כאשר אולי אחד המרכיבים החשובים ביותר הוא מה שכתוב בפרשת 'קדושים', "לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט--לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל: בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". זהו אחד המפתחות העיקריים הנדרשים על מנת לקיים את מה שכתוב בהמשך, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
מה זה "בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ"? חז"ל אמרו, "הוי דן את חבירך לכף זכות" (סנהדרין דל"ב ע"א). שלא נחשוב לרגע, שכבר תפסנו את הדבר! אלא, העניין דורש התעמקות גדולה והתעוררות פנימית מחודשת. הבעל שם טוב זיע"א מביא את הפסוק מתהילים, "מִכָּל-פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי; חֶרְפַּת נָבָל, אַל-תְּשִׂימֵנִי" (תהילים ל"ט), וממחיש לנו את עצם העניין.
אם אדם רואה אדם אחר, אפילו רשע, עושה עבירה או מעשה שלא יעשה, ידון אותו לכף זכות. יאמר למשל, שבגלל "היצר והתאוות שבוערים בו, עושה מעשה זה, או יאמר שבגסות החומר שלו, עושה מעשה זה", או יאמר, שבגלל טעות או אי-הבנה עושה מעשה זה. ישתדל בכל כוחו וימצא נקודת זכות בכל אדם ובכל מה שרואה. ולמה כל-כך חשוב לדון לכף זכות?
מסביר הבעש"ט, שאם מראים לנו מקרה מסוים שאדם עושה, "כיוון שרואה דברי נבלה בחברו, ידע שיש בו בעצמו גם כן מעין דבר זה", "גם אצלו נמצא שמץ דבר מעבירה זאת". אם יאמר, מה פתאום? אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. כדאי שיבין, שאו שהשכחה אחזה בו, או שאמנם אין בו עבירה זאת ממש, אלא, "אפשר שיש לו כאילו נעשה עבירה, היינו המתגאה כאילו בא על אשת איש (סוטה ד"ד ע"ב), הכועס כאילו עובד עבודה זרה (זוהר בראשית דכ"ז ע,ב), ואפשר שכאילו שלו, חמור אצלו, יותר מעבירה עצמו של אותו רשע, כי מדקדקין עליו יותר".
מסופר על דוד המלך שלאחר ששלח את אוריה החיתי לקרב בו מצא את מותו, לקח את בת שבע אשתו לאשה. בא אליו נתן הנביא וסיפר לו את הסיפור על כבשת הרש. איך היו שני אנשים בעיר אחת, לאחד צאן רב ולשני רק כבשה אחת. בא העשיר ולקח את כבשת הרש וערך ממנה סעודה לאורח. כששמע דוד את הסיפור אמר, "חַי-ה', כִּי בֶן-מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת" (שמואל א' י"ב ה'). אמר לו נתן הנביא: "אַתָּה הָאִישׁ" (שם).
מסביר הבעש"ט, "כאשר רוצים למעלה לדון את האדם על איזה עבירה, מראין לו מן השמים זו העבירה ומעשה בסגנון אחר, אצל אדם אחר וזה האדם הוא כועס על חברו, ואומר שהוא ראוי שיעלה לו כך וכך, ומה שאמר ודן את חברו, בזה הפסק עצמו דנין אותו". זה מה שאמור שאין דנים את האדם שלא בפניו ועל זה הביא הבעש"ט את הפסוק, "מִכָּל-פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי; חֶרְפַּת נָבָל, אַל-תְּשִׂימֵנִי" - "שלא אחרף (אקלל) מימי את הנבל, ואלמד עליו זכות, ובזה תציל אותי מכל פשעי...".
כדי להגיע למדרגה הנעלה של 'ואהבת לרעך כמוך', אנו חייבים לדון כל דבר לכף זכות, את עצמנו, את חברנו, את כל האדם ואת כל מעשה הבריאה. כי מי הוא צדיק? זה שמצדיק את הקב"ה בכל דבר. כמו שאמר נחום איש גמזו, "גם זו לטובה...".

משימות רבות
עולה מהלימוד שהמשימות רבות והקריטריונים להצלחה גבוהים יותר מכל אוניברסיטה בעולם. אז איך עומדים במשימה? איך מתחילים מבלי להתייאש? ובמיוחד עכשיו בתקופת העומר שכל העניינים נראים בוערים מאוד. לשם כך באות הפרשות האלה ללמד אותנו על השורש הנקי שלנו, על החיבור שלנו לקדושה ולקב"ה.
פרשת 'קדושים' פותחת ב"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", מטרת כל העבודה הרוחנית שלנו היא להידבק בבורא עולם, וכל ההוראות שבפרשה נותנות לנו דרך כיצד להגיע למדרגה הנשגבת של 'קדושים', להידבק בקודש, להידבק ב"קדוש". כמו שכתוב בפרשה שלוש פעמים, "דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"; "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם--וִהְיִיתֶם, קְדֹשִׁים: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקֵיכֶם"; "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'".

הנקודה הקדושה
אמנם המציאות שאנו רואים בחושים מלמדת אחרת, איפה הקדושה? ואיפה הקדושים? בדיוק בשביל זה נטע הקב"ה צדיקים בכל דור שיאירו את עינינו ויראו לנו את המציאות האמיתית. באותו ענין הנ"ל של 'לדון לכף זכות' אומר הבעל שם טוב זיע"א, כי "כמו שעל עצמו מוצא תמיד זכות, כך ימצא זכות וחסד על כל ישראל, כי הצד השווה שבהם שכולם צדיקים, כולם טהורים, כולם ראויים לכל הברכות". לכן הציווי 'ואהבת לרעך כמוך', מסביר הבעש"ט, רעך, זהו הקב"ה. צריך לראות את הנקודה האמיתית, את השורש הטהור של כל אחד, לדעת שגם בו יש חלק אלוק ממעל ממש, ואת זה לאהוב, וע"י זה לדון את כל אחד לכף זכות. נקודה נוספת למחשבה, למה כתוב 'לרעך', היה צריך להיות כתוב 'את רעך'? אלא שהמילה 'את' מורה על אהבה הכוללת מ-א' עד ת' וזה דבר שקשה מאוד לעשות, לאהוב את השני, אפילו את הרשע, בכללותו, מ-א' עד ת'. לכן רומזת לנו התורה, 'לרעך'. ל' היא האות האמצעית בא'-ב', והיא גם האות היחידה שעולה מעלה מעל השורה, להורות על הנקודה המרכזית, הפנימית, שבאדם. הנקודה שמחוברת אל האור, הניצוץ שממעל ממש. את זה תאהב, לזה תתחבר, דרך שם נדון את כל אדם לכף זכות. צריך לזכור שבכל אחד ובכל דבר יש ניצוץ קדוש, "שכולם צדיקים, כולם טהורים, כולם ראויים לכל הברכות". זה גם הסוד והדרך כיצד להפוך את תקופת הדין של ספירת העומר לזמן של חסד.

כח מחזק
לסיום, רבות דובר על ציווי זה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" כפסגת הפסגות של העבודה הרוחנית שלנו בעולם הזה, וככל שמדברים על זה, רואים עד כמה קשה ליישום הציווי הקדוש הזה. אלא שאם נתבונן שוב בכתוב, נראה שהוא לא מסתיים בזאת, אלא שכתוב, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'".
אומר ה"שפת אמת", "קיום אמיתי ומלא של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", הוא בגדר עבודה קשה מאוד. על כן אומר הקב"ה, "אֲנִי, ה'" - הריני מוכן לסייע בידך, שתוכל לקיים זאת אם אך יהא בך רצון אמיתי לזה". מדבריו של ה"שפת אמת", יכולים לקבל חיזוק גדול לקיום המצוה היקרה הזאת של אהבת חברים, אהבת ישראל ואהבת הבריות בכללן.
בפרשת 'קדושים' מופיעות מספר פעמים האמירות, "אֲנִי, ה'", ו"אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם". הן כתובות כמעט לאחר כל ציווי הכתוב בפרשה. לומר לנו, אל תפחדו ואל תאמרו, אין בנו את תעצומות הנפש הנדרשות לצורך קיום כל העבודה. שלא יאמר מישהו, "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", איך אני אשמור שבת, זה כל כך קשה ודורש המון ויתורים... שלא יאמר מישהו, "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ... לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא... לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ...", איך אפשר לחיות לפי אמות מוסר כל כך גבוהות, אני רק בן אדם... אלא מה שאומר ה"שפת אמת", מה שנדרש מאתנו הוא הרצון, רצון אמיתי לקיים ולעשות, להתקדש, ואת הכח לעשות זאת, ייתן לנו בורא עולם, "אֲנִי, ה'", "הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח' י"ח). דוקא בתקופת העומר זה הזמן שבו נחוץ יותר מכל לזכור את הדברים האלה, "אֲנִי, ה'". זוהי נקודת הכח, נקודת החיזוק, ממנה אפשר לשאוב את כל הכוחות לעשות את כל המשימות והתיקונים, לעשות את הבירורים ולהרחיק את הרע והמיותר מתוך חיינו, להגיע לאמונה הפשוטה עליה דיברנו, להתגבר על הקשיים ולעלות מעלה, מעלה במעלות הקדושה.

להאזנה לשיעור שמסר משה שרון על פרשת אחרי מות-קדושים

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר ויקרא