פרשת בשלח

השבת הקרובה, בה נקרא את פרשת "בשלח", היא אחת השבתות המיוחדות והשמחות ביותר בשנה, ולראייה, היא אף זכתה בכינוי ייחודי - "שבת שירה" כזיכרון לשירת ההלל וההודיה ששרו בני ישראל לכבוד הקב"ה מיד לאחר קריעת ים סוף והמעבר בבטחה בין חומות המים. במהלך ארבעים השנים הבאות, במספר הזדמנויות שונות לאורך המסע במדבר, בני ישראל יגלו דווקא את הצד הפחות חיובי בגנום היהודי שלנו ויביעו שוב ושוב תלונות על טורח המסע וספקות ביחס לאמונתם בקב"ה ובמשה שליחו. יחד עם זאת, ברגע הדרמטי והמרגש הזה, מיד לאחר שבמו עיניהם ראו קטנים וגדולים כאחד כיצד הבורא מכופף את חוקי הטבע לכבודם, יצאה מעומק ליבם ונשמתם קריאת תודה ספונטאנית וכנה. יציאת מצרים אינה רק סיפור היסטורי נחמד. היא הנחייה מעשית ביותר לכל אחד מאתנו כיצד לחיות נכון יותר את חייו כאן ועכשיו, ועל כן חז"ל קבעו כי אנחנו מצווים לראות בכל יום ויום מחדש כאילו אנחנו בעצמנו יצאנו היום ממצרים ולהתחבר אל אותו רגש עמוק של הודיה והכרת הטוב שפיעמה באבותינו.
להודות? לראות את הטוב? להיות שמחים בחלקנו? נשמע כמעט כמו מדע בדיוני במציאות חיינו הטרופה ומסיבה זו נעסוק בנושא חשוב זה היום.

התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מעבירים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעותו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין להתחיל לראות את שישנו, לראות את חצי הכוס המלאה. לנושא שלוש בחינות עיקריות עליהן ננסה בע"ה לדון היום: לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לשמוח במה שיש ולהודות על הטוב.
מסופר על אדם שהלך יום אחד לתומו ברחוב ופתאום הוא שומע קול חזק שקורא לו "עצור!!". הוא קופא במקום ומיד נופל מלמעלה פסנתר ענקי שני סנטימטר מהאף שלו. הוא מסתכל ימינה ושמאלה לראות מי עזר לו ורואה מלאך לבן כנפיים. המלאך אומר לו: "אני המלאך ששומר עליך ונשלחתי כדי להציל אותך". האיש מסתכל עליו רגע ואז מחטיף לו סתירה מצלצלת. בעוד המלאך המום לגמרי מוסיף האיש: "אתה המלאך ששומר עלי?! איפה היית כשהתחתנתי?!!"
רובינו, כאמור, פעמים רבות מסתכלים וסובלים ממה שעדיין אין לנו. אין לנו בית מספיק גדול, אין לנו אוטו מספיק חדש, אין לנו אישה מספיק יפה/נחמדה או גבר מספיק נאה/כריזמטי/מצחיק/עשיר, אין לנו רעמת שיער כמו פעם, אין לנו ואין לנו ואין לנו...
למרבה האבסורד, כשאנחנו סוף סוף משיגים את מה שחפץ ליבנו, בדר"כ תחושת הסיפוק שאנו חווים קצרה ביותר ומיד מתחיל הקול הפנימי לכרסם בנו ולספר לנו על כל הדברים שעדיין לא השגנו.

רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים. הכרת הטוב פרושה לעצור ברגע ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי". גם אם אני חי בבית עם 3 חדרים בלבד – לפחות יש לי בית, גם אם האוטו מודל 98' – לפחות הוא נוסע, גם אם האישה מעט השמינה אחרי הלידות – לפחות אנחנו ביחד, גם אם הגנים המשפחתיים עושים את שלהם, הקרחת מבצבצת ו"מלחמת המפרץ" היא מלחמה יומיומית – לפחות אני בריא. גם, ואולי אפילו בזכות כל אלה – אני כעת מאושר. זאת הכרת טובה אמתית לבורא ולעולם! לא מדובר בפשרה ובבינוניות, אלא בהכרה במציאות והשלמה מבורכת עימה. החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות וחלומות בהקיץ על העתיד או בקדרות ותחושת פספוס על העבר.
הבודהיזם ושאר תורות המזרח מדברות גם כן על קבלה של המציאות והשלמה עימה, אולם להבדיל מתורות אלה המורות על "זרימה" ו"ביטול הרצון", היהדות בהחלט כן מציעה לאחוז בחבל בשני קצותיו – לקבל את מה שישנו בד בבד עם שאיפה מתמדת לשיפור והתקדמות ברוחניות ובגשמיות, וכל זאת במסגרת של עשיית הטוב ביותר עם מה שישנו ואפשרי.
היהדות מחנכת אותנו על כל צעד ושעל להגיד תודה. גם על הדברים שנראים טריוויאליים לכאורה. יהודי מאמין פותח בבוקר את עיניו ועוד בשכבו במיטה מיד מודה. המילים הראשונות שנאמרות בבוקר הן "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך". כן, גם על לקום בבוקר, לנשום ולפתוח עיניים ליום חדש צריך לומר תודה. יש מישהו שיכול לחתום על כך שמחר בוודאות הוא קם? בעבר שמעתי עצה מחבר יקר שעד היום אני זוכר ומיישם – רגע לפני אמירת המשפט הזה, וכדי שהוא לא יאמר במין אוטומט יבש וחסר משמעות, אני מזכיר לעצמי את כל הדברים הטובים שיש בחיי ורק לאחר מס' רגעים מברך עם כוונה.

המפתח להתקדמות רוחנית של האדם זה להודות לבורא על כל מה שנתן לו. גדולי הרבנים לאורך כל הדורות לימדו את תלמידיהם לראות את הטוב שבכל סיטואציה. עד היום אנחנו רואים חסידים בצמתי דרכים קופצים ורוקדים עם סטיקרים של "תן חיוך – הכול לטובה". במבט ראשון הם יכולים להראות כחבורת הזויים המנותקים מהמציאות וגישה זו יכולה להיתפס כנאיביות, אולם עיון מעמיק מראה שצורת המחשבה הזו היא רפואה אמתית לנפש. התפיסה היהודית היא שכל מה שהבורא שולח לנו זה הכול לטובתנו ואם אנחנו לא רואים וחווים את זה כך זה רק בגלל שעדיין לא הגענו למדרגה מספיק גבוהה. באומרנו ש"הכל לטובה" אנחנו בעצם מאמינים שכל התמונה בכללותה מטרתה עשיית טוב ומגמתה חיובית. אמירה זו לא סותרת את העובדה שבתוך המגמה הכללית יש גם פרטים שכל אחד מהם בפני עצמו יכול להיות שלילי ולהרגיש כרע גמור. רק אם היו לנו עיניים אלוקיות היינו יכולים לראות שלמרות שהפרט עצמו שלילי הוא שייך לכלל שהוא טוב. אפשר לראות את זה, לא עלינו, במשפחות שכולות בעלות אמונה, שמתמודדות עם הכאב והאובדן הנורא תוך השלמה וזאת אודות לאמונה שמה שקרה (גם אם הוא קשה ביותר) הוא בהשגחה אישית מהבורא ולכן ודאי הוא לטובה. הן כמובן כואבות את האובדן, אולם מאחר והן יודעות שאין סבל סתמי שנשלח לאדם רק כדי לענות אותו אז ודאי גם אסונם הוא לטובה. אדם מאמין אומר לעצמו שהוא אולי לא מבין כעת איך מה שקורה זה אכן לטובה, אולם אין זה אומר שזה לא כך. לא מדובר בעצימת עיניים או חלילה בהתעלמות מהמציאות, אלא בהכרה שיש בעולם כוחות שאנחנו לא בהכרח מבינים אותם.
קראתי בעבר ראיון עם נכה צה"ל כרות רגל. הוא סיפר כיצד בהתחלה ביכה את מצבו והרגיש אומלל וקורבן, אולם לאחר מכן, הוא היפך את גישתו וחש שימחה והערכה על עצם העובדה (שלרובינו המכריע נראית טריוויאלית לחלוטין) שיש לו עוד רגל בריאה, עוד 2 ידיים, 2 אוזניים, ראש צלול וכו. מי מאתנו מחייך מאוזן לאוזן על עצם העובדה שיש לו 2 רגליים?! שווה לעצור לרגע ולחשוב על זה בין תלונה לקיטור.
ב"מסכת ברכות" במשנה נכתב דבר קיצוני אף יותר: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". כיצד זה אפשרי?! סיפור מפורסם הוא על שני אנשים שבאו לרב שלהם ושאלו אותו את אותה שאלה בדיוק. הרב אמר להם ללכת לרבי זושא מאניפולי ולשאול אותו. כשהגיעו השניים לרבי זושא הם ראו בית מוזנח, גג רעוע, קירות מטים ליפול ומקרר כמעט וריק. בתשובה לשאלתם כיצד ניתן לברך באותה כנות על הדברים הרעים שקורים לנו כמו שאנחנו מברכים על הטובים הוא ענה: "אתם בטוחים שהרב שלכם התכוון לשלוח אתכם אלי? אני לא מבין למה, אצלי הכול מצוין". ההבדל בין גן עדן לגיהינום, אם כך, הוא בתפיסה שלנו על החיים.

חשוב לחיות בהבנה ששום דבר אינו מובן מאליו. אין דבר כזה "מגיע לי". ברגע שמקבלים דברים כמובנים מאליהם לא יודעים להעריך את הדבר עצמו ואת מי שנותן לנו אותם. שורש הבעיות בין בני זוג זה כשהם מתחילים לקבל כמובן מאליו את העשיות אחד של השני. תרופה לבעיה הזו היא פשוט להתחיל לומר "תודה". החוכמה היא לעצור ולהודות על כל דבר ודבר בחיים. כך לדוגמא, להודות לבן/בת הזוג על עצם העובדה שהוא נמצא איתי ובזכותו אני לא בודד. זה לא מובן מאליו! מי שזוכר את הטעם החמוץ של בדידות יכול להבין זאת בקלות. להודות שהוא עוזר בעבודות הבית (גם אם זה לא מושלם בעיניי), על שהוא מקשיב לי כשאני זקוק, שהוא מוריד את הזבל בבוקר או תופר את הכפתור שנפרם בחולצה.
אם נשכיל להודות על הדברים הקטנים שבחיים נראה שבעצם אנחנו מקבלים המון, רבות מתחושות המירמור שלנו ייעלמו מאליהן ונקבל את מה שהחיים מזמנים לנו בקלות ובנועם גדולים יותר. במקום לחשוב על עצמינו כקורבנות וכמסכנים שלא מקבלים את מה שאנחנו רוצים – להפך את המחשבה ולראות את המתנות שאנחנו כן זוכים להן. על כך נאמר שכדי להבטיח עתיד טוב ובריא יותר חובה להודות על העבר וההווה. להודות על כל מה שישנו – גם על מה שאנחנו אוהבים וגם על מה שפחות.
משל מפורסם הוא על אדם שנפטר מהעולם ונשמתו מופיעה בפני בית דין של מעלה. "עכשיו" אומר לו הבורא "אני אראה לך את כל חייך בצורת עקבות בחול ואתה תראה שכל הזמן הייתי אתך". ירדה הנשמה לעולם הזה וראתה בחול שני זוגות עקבות שהולכים תמיד במקביל. כל מהלך חייה עבר בפניה עד שפתאום ראתה שבתקופות הכי קשות נשאר בחול רק זוג אחד של עקבות. פנתה הנשמה בתרעומת לבורא ואמרה: "למה בזמנים הקשים עזבת אותי?" ענה הבורא: "אף פעם לא עזבתי אותך. בתקופות האלו נשאתי אותך על הידיים שלי..."
מתוך הנקודה שבני ישראל ראו ניסים גדולים ומופלאים אנחנו נדרשים לפקוח את העיניים ולהתחיל לראות את הניסים שקורים לנו כל יום ויום. אנשים מאושרים הם אנשים שיודעים להבחין לא רק ב"מגה-ניסים" כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, אלא גם בניסים הקטנים שנשלחים לעזרתנו ולהודות על כך לבורא. בנוסף, בקוראנו על מכות מצרים ניתן ללמוד ממשה כיצד הוא ידע להודות לא רק לחי, אלא גם לדומם. מסופר שבמכה הראשונה (מכת דם) דווקא אהרון הוא זה שמצווה להכות עם מטהו על היאור. רש"י אומר על כך שמשה זכר חסד נעורים ליאור על ששמר עליו כאשר הוא הושם בתיבה בהיותו תינוק ולכן לא רצה להכותו. נשמע מופרך ומוגזם? אולי, אבל בוודאי יש כאן מודל לחיקוי והערכה. אדם אשר מסוגל לחנך את עצמו לא להיות כפוי טובה אפילו כלפי הדומם, אין ספק שיתחשב ויכיר תודה גם לבן אנוש. על כך חז"ל אמרו במקום אחר: "בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן".
התכונות ההפוכות להכרת הטוב והודיה הן כפיות טובה ופאסימיות הבאות לידי ביטוי בקיטורים. ישנם אנשים רבים (מידי) שפשוט כל הזמן מקטרים. הם מלאים בתלונות על העבודה, על הבוס, על הפקקים בבוקר למשרד, על הרכב שלא מתניע, על הקופאית בסופר שאיטית מידי לטעמם, על הקפה שהוגש להם לא מספיק חם, על ראש הממשלה ושר האוצר, על מזג האוויר שחם/קר מידי, על האישה/בעל שלא קשובים מספיק, על הילדים שלא מחונכים, וכו' וכו' וכו'. לפעמים "קוטריות" היא הדרך שלנו לתקשר עם אחרים, לפעמים זאת דרך לבטא תסכול ולפעמים זה אפילו כיף, אבל בכל מקרה תמיד היא מובילה למבט פסימי על העולם, שבסופו של דבר פוגע בנו ובאלה שחייהם נוגעים בשלנו. כל אחד יכול להעיד שההמצאות בסביבתו של "מתלונן סידרתי" אינה נעימה ואנחנו נוטים להתרחק ממנו. שינוי המידה המגונה הזו דורש מאמץ גדול, אבל זה אפשרי ועל כך נאמר "אל תספר לקב"ה כמה גדולות הצרות שלך, ספר לצרות כמה גדול הקב"ה".
קל לנו להבחין בהתנהגות הזאת על הזולת, אבל סקירה קצרה עלולה לגלות גם בנו כמה דפוסי התנהגות שליליים משלנו. אם נזכור את שיטתו של הבעל-שם-טוב שגרס ש"כל העולם הזה הוא מראה אחת גדולה" נשכיל להבין שגם אנחנו נוטים להיגרר במידה כזו או אחרת למידה המגונה הזו של קוטריות. הדרך היעילה ביותר שאני מכיר להבין את מצבינו ולקבל החלטות לשינוי היא לנהל יומן בו נרשום בכל יום את הדברים עליהם קיטרנו ביממה האחרונה. רק כך נגלה עד כמה גם אנחנו נגועים במחלה זו.

על הודיה ניתן ללמוד בראש ובראשונה מדוד המלך. חרף העובדה שחייו היו רצופים בצרות אינספור, כל ספר תהילים מלא במזמורים, בתשבחות ובהכרת הטוב. וכך, גם בברחו מבנו, שרצה להרגו, דוד המלך לא מתבלבל מהמבחן הקשה והכואב שנשלח אליו ושר: "טוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". בהמשך דוד הוסיף וכתב: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב". פרוש הדברים הוא שאדם חי, לפי דוד המלך, הוא אדם הרואה את המציאות באור חיובי וטוב, ואילו אדם הרואה רע - משהו בתוכו מת. אם נהיה כנים נגלה, למרבה הצער, שבנינו מתהלכים, נושמים, אוכלים וחיים לא מעט אנשים בלי חיים וחיות.

בהמשך לאותו רישום של הקיטורים, ההמלצה שלי לשבוע הקרוב היא שכל אחד יפנה מספר דקות מזמנו, יכבה את הטלפון, הביפר והאינטרנט, יתחבר לקול הנינוח והשקט שקיים בו ויקדיש את הזמן לסוג של חשבון נפש. בזמן הזה כדאי לעשות רשימה של כל הדברים הטובים (הגדולים וחשוב לא פחות - גם הקטנים) שיש לו בחיים. אפשר להתייחס ספציפית לטובה שעשו ועושים לו הוריו, בן/בת זוגו, הילדים, מקום העבודה וכו. זה הזמן לפרט ככל הניתן ולא לקמץ במילים. מניסיונם של רבים – הדבר מקרב מאוד להיות אותו איש "החפץ חיים ואוהב ימים לראות טוב"...

שנה שעברה סיפרתי כאן על כך שבשבתות מתפלל איתי בבית הכנסת יהודי מתוק מדבש שניצל מאושוויץ לאחר שהיה הטבח האישי של ד"ר מנגלה יימח שמו. בשהותו במחנה הוא עבר אינסוף חוויות מזוויעות שכללו ניסיון בריחה שנכשל ושבגינו נידון למוות במכות. אותו יהודי יקר ממשיך ומספר שהאופטימיות והאמונה שמרו עליו גם כשהושלך לערימת הגוויות אחרי שחשבו שמת מהמכות. מאז שאני מכיר אותו האופטימיות והחיוך הם סימני ההיכר המובהקים שלו. בשבועות האחרונים נבצר ממנו להגיע לתפילה מאחר והוא סעד את אשתו החולה. כשנפגשנו בשבת האחרונה ושאלתי לשלומו הוא ענה במאור פנים "שלומי טוב ברוך השם. ואם אתלונן זה יעזור? עדיף להיות שמח". דבריו, ובעיקר חיוכו הלבבי, שלחו אותי לטמון ראשי עמוק בטלית ולהרהר מחדש על דירת שלושת החדרים, הרכב הישן והקרחת המבצבצת, שקודם לכן הטרידו את שלוותי...

לא יכולתי שלא לסיים מאמר זה מבלי להיזכר במילים הפשוטות והנוגעות של השיר "תודה" פרי עטו של עוזי חיטמן ז"ל: "תודה על כל מה שבראת. תודה על מה שלי נתת. על אור עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם. על שיר קולח ולב סולח שבזכותם אני קיים. על צחוק של ילד ושמי התכלת, על אדמה ובית חם . פינה לשבת, אישה אוהבת, על יום של אושר, תמימות ויושר על יום עצוב שנעלם.

תודה שטרחתם וקראתם מאמר זה. שבת שלום, ניר אביעד 

להאזנה לשיעור שמסר משה שרון על פרשת בשלח

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר שמות