פרשת ויקהל - פקודי

בס"ד

בשבת הקרובה נקרא בבתי הכנסת שתי פרשות יחדיו: "ויקהל" ו"פקודי", אשר ממשיכות ועוסקות במלאכת בניית המשכן, ומפרטות, בין היתר, את הכלים הייחודיים שהיו בו, התרומות שנאספו לצורך בנייתו, בגדי הכוהנים ועוד. בנוסף, במהלך פרשת "ויקהל" משה רבנו שב ומתאר בפני העם את קדושתה של השבת, ומבחינתנו זו הזדמנות נפלאה לעצור ולהתבונן על המהות ועל הפנימיות של יום מיוחד זה, אשר מהווה "אות לעולם" לקשר ולברית שבין הקב"ה לבין עם ישראל.

החיים, כפי שכולנו מכירים וחווים, שוצפים וזורמים ללא הפוגה ורגע פנאי. במהלכם כולנו מרגישים את הקונפליקט הגדול – את כל זמננו ומרצנו אנחנו מקדישים למען ההישרדות וההצלחה החומרית שלנו ושל משפחתנו, אך למרבה ההפתעה והכאב, כמעט ולא נשאר לנו זמן פנוי לחשוב מחשבות מהותיות על הכיוון הכללי ולעסוק בדברים שבאמת חשובים בחיים שלנו. בעולם בו כל דבר נמדד לפי הערך הכלכלי שהוא משיג כמעט ואין מקום לערכים אנושיים כמו חסד ורחמים, טוב לב והקרבה למען הזולת. במציאות כל כך סוערת כמעט ובלתי אפשרי לעצור את המרוץ ולשאול שאלות כמו מה תפקידנו בעולם ומה אנחנו בכלל עושים כאן?

במובנים רבים העידן הטכנולוגי פוגע קשות בנשמה של כל אחד מאתנו. ההכרח לעמוד באתגר של קצב החיים המטורף פוגם באיכות התקשורת הרגשית שבין אדם לחברו והופך את הנשמה לדלת תוכן רוחני. תפקיד הפרסומות, תכניות הריאליטי ושאר הסחות הדעת הוא לגזול את שארית המרגוע של ה"לקוחות" ולדחוף אותם ברציפות מתשוקה אחת לרעותה. כל הזמן משדרים לנו שחסר לנו את "המוצר המהפכני הבא" ושרק אם נקנה את אבקת הכביסה החדשנית, ניסע ברכב עם גלגלי המגנזיום הבוהקים או נראה כמו הדוגמנים והדוגמניות בני ה-20 - נגיע אל האושר הנכסף. כך נהרסת יכול הדו-שיח הפנימית של האדם עם עצמו והוא לא מגיע כלל להכרת עצמו ולהבנת ליבו. אורך חיים זה מוליד חוסר איזון משווע והרגשת ריקנות, ומכאן נובע הצורך בגירויים חיצוניים שרק הולך ומעצים. רובנו חשים חוסר מנוחה ושלווה פנימית, ולמרבה האבסורד הרגשה זו רק הולכת ומתגברת ככל שאנחנו מטפסים במעלה ההישגים החומרים.

למי יש יכולת לעצור את המרוץ המטורף הזה? היכן ניתן להשיג מעט שלוה ורוגע? כיצד יכול האדם למלא את עצמו? הפתרון ניתן בתורה: "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב', ג'). השבת היא מתנה משמיים המרוממת את האדם ממישור עיסוקיו הפעוטים ומקנה לו הזדמנות לראות את עצמו, לחוש את נשמתו, להיטען ברוח חיובית ובשמחה ולהכיר את בני משפחתו היכרות פנימית, מעמיקה ונעימה. קדושת השבת משכיחה מהאדם את דאגותיו הקטנות ואת צרותיו היום-יומיות והוא לומד להתבונן על העולם במבט חדש.

כאשר נודעה ליוונים דבקותם הקפדנית של היהודים בהפסקת המלאכה מידי שבת, הייתה תגובתם לגלוג ובוז, שכן לדעתם שמירת השבת הייתה ביטוי והוכחה לעצלנותנו. לפי אסכולה יוונית (והיום מערבית) זו, המנוחה אינה מטרה כשלעצמה, אלא מטרתה לצבור כוחות להמשך הפעילות. לעומת זאת, על פי היהדות - ההפך הוא הנכון. העבודה נתפסת כאמצעי בלבד, ואילו השבת והמנוחה ייעודם אינם רק הפוגה משבוע של עמל וחול, אלא התחברות רוחנית למקור השפע של העולם.

כמובן שאין מטרת השבת רק להוות יום של מנוחה פיזית. ניתן לראות כיצד אנשים רבים המתפנים משבוע עמוס ומבלבל ולא משכילים להכניס לשבת תכנים של נועם ואמת עלולים לחוות דווקא את יום המנוחה כיום קשה ומתסכל. מנוחה המסתכמת רק בהינתקות ממרוץ החיים השגרתי עלולה להביא להתנוונות. ברחבי העולם מועדים דווקא ימים אלו לפורענות יותר משאר הימים, ובימי ראשון (בהם הם לא עובדים) מרובים בעולם מקרי הפשע וההתאבדות משאר ימות השבוע. ביהדות ליום המנוחה משמעות עמוקה ביותר בו אנחנו יוצקים לזמן ערך. אין כמו סעודת שבת, ישיבה בחיק המשפחה, שיחה נינוחה עם הבעל/אישה והילדים, זמירות ולימוד משותפים כדי לזכות במנוחה אמיתית, למלא את המצברים ולהתחדש לקראת שבוע חדש.

מלבד המצווה לענג את השבת, פשוטו כמשמעו, במאכלים ובמעדנים, גם האווירה "השבתית" בבית מוסיפה לעונג הרב. כשבני הבית סוף סוף נאספים יחדיו אחרי השבוע הארוך וחולקים סביב השולחן את חוויותיהם - אין דבר מקרב ומגבש מזה. במציאות הפוסט-מודרנית של ימינו שבה לכל אחד יש את החדר והטלוויזיה הפרטית שלו והמפגשים המשפחתיים הם ליד המקרר בזמן הפרסומות, שבה ילדים כבר צריכים פחות ופחות את הוריהם כדי ללמוד על העולם ודרכיו, ושבה נקודות הממשק המשפחתיות הערכיות רק הולכות וקטנות, לזמן היקר הזה של כינוס ואחדות משפחתית אין מחיר. לצערנו, הגענו היום למצב בו גופים חברתיים צריכים לצאת בקמפיינים פרסומיים כדי לשכנע משפחות לשוב לסעוד, לבלות ולהיות ביחד בסופי השבוע.


במשך אלפי שנים, גם בתקופות של רדיפות וגזירות, מסר העם את נפשו על שמירת השבת, ובכך ביטא את עוצמת הדבקות והקשר בינינו לבין הבורא. בעוד התורה שלנו כוללת, כידוע, 613 מצוות, נראה כי אין בסיסית ויסודית יותר ממצווה זו, ולראייה היא מוזכרת במהלכה פעמים רבות ובהקשרים שונים. גם הגמרא מספרת על חשיבותה המיוחדת באומרה שלפני שהיא ניתנה למשה בהר סיני, יחד עם שאר המצוות, הקב"ה הקדים ואמר לו: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. אני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם!". במקום אחר הגמרא מכנה את השבת "אחד מששים העולם הבא", ובכך נותנת ביטוי מילולי לתחושה של רבים לפיה השבת מבחינתם היא "מעין עולם הבא". ואכן, רבים משומרי השבת מעידים כי השבת עבורם היא לא פחות מ"גן עדן" ושאר ביטויים דומים המביעים עונג והנאה ברמה הגבוהה ביותר. אם כך, מה יש בה באותה שבת שרובם המכריע של האנשים הדתיים נזכרים בה במהלך השבוע בערגה ובגעגועים? מהו סוד קיסמו של היום, שעל פניו מגביל אותנו, ושלמרות זאת, ואף על פי כן, כה אהוב ויקר?


רבים מאלה שאינם שומרים תורה ומצוות רואים באדם ששומר את השבת כ"מסכן" ואף כ"קורבן" אשר נאלץ לכלוא את עצמו במשך יום שלם בבית, לא לנסוע כמו כולם לים או לבלות בקניות במרכז המסחרי. ואכן, במבט שטחי ביותר נראה כי השבת מגבילה את האדם ומונעת ממנו את האפשרות לעשות את ה"כיופים" וההנאות להן הוא חיכה במשך כל השבוע.

למען האמת, בתור מי שחשב כך במשך שנים רבות וזכה לראות את המציאות בשנים האחרונות באור שונה, אני יכול להבין את התפיסה הזו שמונעת מרבים וטובים להתמסר לקיום מצוות שבת היקרה, למרות רצונם להתקרב ליהדותם ולהתקדש.

כל ה"דתיים מבית" – לא יעזור כל שתאמרו, לבלות בחוף הים בשבת עם בירה ביד אחת ופלח אבטיח בשנייה זה כיף גדול, לנסוע לטייל בשבת בחיק הטבע זה מאוורר ומרענן ואפילו לאכול צ'יזבורגר ופרות ים (השם ישמור) זה טעים מאוד. אבל, ופה מגיע אבל גדול מאוד, למרות שהעולם המערבי שם את ה"כיף" וההנאות האישיות במוקד וכתכלית העליונה – זאת בשום אופן לא יכולה ולא צריכה להיות מטרת המסע הזה שנקרא "החיים". הקב"ה שם כל אחד מאתנו פה בעולם כדי שנעשה עבודה מסוימת, שנחתור אל הייעוד האישי והקולקטיבי שלנו ושנגלה את הנשמה הזכה והטהורה שהושמה בתוכנו. לעשות כיף זה לא חלילה דבר רע, ובטח ובטח שאין ביהדות ערך שמדבר על סבל וסיגופים, אולם יחד עם כל זאת – זו לא תכלית חיינו. כפי שנכתב קודם לכן, בשבת יש עונג גשמי ורוחני עצום. כל מי שזכה לשמור שבת יכול להעיד על כך, אולם אנחנו לא עושים כל זאת כדי להרוויח את אותו תענוג. אנחנו עושים עשיות מסוימות ומיוחדות בשבת, ולחלופין נמנעים מעשיות אחרות, משום שהקב"ה בכבודו ובעצמו אמר לנו בפרשה הזו ובמקומות רבים ונוספים בתורה שזוהי תכניתו עבורנו, שזו הדרך של הנשמה שלנו להיטען בכוחות אמתיים לשבוע חדש ושע"י כך נוכל להתקרב ולהכיר טוב יותר את עצמינו ויעודנו.

למרות שמבחוץ זה לעיתים נראה כמציאות מגבילה – לשומר השבת יש "כיף" רוחני וגשמי עצום שניתן להבינו רק מתוך חוויה אישית. אותה ההנאה היא אמיתית ומוחשית, אולם היא לא הסיבה והמניע לפעולה. השבת מחברת אותנו בצינור ישיר למי שברא את העולם, ועל כן אנחנו כה נזהרים לקיימה ואוהבים אותה. מה יכול להיות חשוב ומשמעותי מזה?


בהקשר הזה חשוב לציין כי כמו לכל עשייה אחרת - גם לשמירת שבת יש שני חלקים: סור מרע ועשה טוב. את הפרוש של "לסור מרע" בשבת כולנו כבר יודעים, אולם אסור להסתפק בשלב זה בלבד. על מנת שנזכה באמת לחוות את האור של השבת בחושינו הגשמיים עלינו "לעשות טוב", כלומר להוסיף פעולות רוחניות שיעצימו את החוויה. שינה מרובה בשעות שהתפנו אינה מספיקה. מומלץ לפתוח ספר טוב ולצלול לתוכו, להתפלפל עם בני המשפחה או חברים על ענייני הפרשה, ללמוד עם הילדים דבר מה מהותי או לעשות איתם ביחד הפעלה שקשורה לרוח השבת ושהכנו מבעוד מועד. בדרך הזו אנחנו בונים כלים לאור של השבת שישכון בתוכם ויאיר לנו. אדם נבון יבוא עם תוכנית מוגדרת כיצד הוא משמח את אשתו/בעלה, מעורר את הילדים לקדושה ומנצל את השעות היקרות מפז.

חז"ל לימדו אותנו סוד אדיר לפיו מי ששמח בשבת יהיה לו שבוע עם שמחה, עליזות ונועם, ומי שעצוב יסבול משבוע של כבדות ודכדוך. בתור בני אדם בעלי רגשות, אשר, כידוע, לעיתים משתנות כשבשבת, לא תמיד קל לנו להיות שמחים ונינוחים בכל תנאי ומצב. כדי לא להתעצב ולקלקל את השפע של כל השבוע רבי נחמן אפילו המליץ להעמיד פני שמחים, לשיר ולרקוד (גם כשלא לא תמיד "בא לנו"), ובכך בראש ובראשונה לא לקלקל את מצב הרוח של הסובבים אותנו וכמובן ליהנות מהסיכוי ש"אחרי המעשים ימשכו הלבבות".

מי שקורא מיילים אלה ודאי יכול להעיד שאינני משלב בהם כתיבה על עשיית מצוות כאלה או אחרות (למרות שכמובן אני מאמין בהן ומנסה בעצמי ליישמן). בראייתי, הדור שלנו צמא קודם כל לרוחניות שמקורה בחום ואהבה אנושיים, בקשר פתוח וחם ובלימוד על דרכי תיקון הלב לפני שאנחנו בכלל ניגשים לשמוע על מחויבויות, הנחיות ומסגרות חדשות. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לדבר על השבת מבלי להזכיר את מצוות הדלקת הנרות. מצוות ומנהגים רבים יש לה לשבת, אולם נראה כי אין עשייה פשוטה וקלה, אך יחד עם זאת מעוררת וקדושה יותר מהדלקת הנרות. לפי המסורת, מצוות הדלקת הנרות נתונה בידי האישה, אך בהעדרה רשאי כל אחד מבני הבית לעשות זאת במקומה.

הסיבה שמדליקים שני נרות שבת (יש שנוהגים להדליק יותר נרות כמספר בני הבית) היא לכבוד הציווי הכפול שציווה הקב"ה לגבי יום השבת: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ז') ו"שמור את יום השבת לקודשו כאשר ציווך ה' אלוקיך" (דברים ה', יב').

בנרות אלה אצורה עוצמה רוחנית גדולה. ידוע שבחושך מוחלט מספיק נר קטן שידלוק ושכבר יאיר את כל סביבתו. כמו בגשמיות כך גם ברוחניות, נרות השבת מסמלים, בין היתר, את האור שאנחנו מנסים להדליק בנפש, את הרצון לטוב ואת השאיפה לאמת ולמשמעות. כשהאישה מדליקה את הנרות היא עוברת בבת-אחת מעולם החולין לעולם הקדושה. ברגע אחד נעצרת המולת חיי היום-יום ונכנסת השבת. ידוע ששעת הדלקת הנרות היא גם שעת רצון גדולה. הקב"ה קרוב יותר באותה שעה וקל לבקש ממנו את שנצרך.

יום השבת הוא, כאמור, יום משפחתי מאוד. אחת הדוגמאות היפות לכך הוא המעבר מהדלקת מספר נרות נפרדים עם כניסת השבת להדלקת נר אחד שכל פתיליו מחוברים בהבדלה עם צאתה. באופן סמלי השבת איחדה את בני הבית.


כל שנכתב עד כה ניסה לתאר את תחושות הלב בשבת. האמת היא שיש בחיים דברים שפשוט אי אפשר להסביר אותם במילים. אפשר כמובן לנסות, אבל תמיד ההסבר יישאר חלקי ומוגבל. דבר דומה הוא עם האהבה שלנו לילדינו. ניתן לנסות למצוא את הסיבה שאנחנו מוכנים לתת להם את כל כולנו ושאנחנו כה אוהבים אותם בעובדה שהם באו מגופינו, בעובדה שהם דומים לנו, בעובדה שהם חמודים וחייכניים, וכו' וכו', אולם כל ההסברים האלה בסופו של דבר חלקיים ביותר. האמת היא שאנחנו אוהבים אותם אהבה שמקורה בעומק הנשמה ושאין לה הסבר במילים. כך זה בדיוק עם השבת. מי ששומר שבת ובאמת מתחבר אליה מרגיש סוג של רגשות שאין להם הסבר במילים. זה הרבה יותר גדול מהתפילות המעוררות, מהניגונים המרגשים, מהסעודות המענגות, מהמשפחתיות המקרבת ומהלימוד המחכים. אולי ההסבר הטוב ביותר לתחושה הזו הוא ב"נשמה היתרה" שאנחנו מקבלים בשבת ושנלקחת מאתנו עם סיומה. אותה נשמה יתרה נותנת לנו כוח ומחייה אותנו בצורה כזו שאף מילה לא באמת תוכל להסביר.

שבת שלום, ניר אביעד

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר שמות