פרשת ויקהל - פקודי

אמרו נא, מתי בפעם האחרונה מצאתם חניה?

פרשת 'פקודי' היא הפרשה האחרונה בספר שמות והייתי רוצה להתמקד ברעיון אחד שמופיע בה – רעיון החניה. עם ישראל עושים במדבר 42 מסעות ובין כל מסע למסע חונים. לא הם מחליטים מתי לנוע ומתי לחנות אלא עמוד הענן מסמן להם.

רש"י והמלבי"ם תוהים מדוע התורה כותבת "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם"? מדוע לא כתוב מסעיהם וחניותיהם?

לדעתם, כדי להעביר לנו מסר חשוב: גם החניה היא מסע.

אנחנו חיים בעולם שרובו עשיה, ריצה, הספקים, מטרות, יעדים. לא סתם. באנו לכאן הרי בכדי לתקן, לשפר ולשנות.

אבל יש רגעים, שהעבודה הכי חשובה בהם היא לעצור, לעשות חניה, להפסיק את העשייה. אלה לא רגעים מתים ולא רגעים מיותרים. שבת היא החניה הכי חשובה. חג חנוכה, גם הוא בא מלשון חניה, שעשו חניה מהמלחמה בכ"ה. שלאף שטונדה הוא חניה יומית נפלאה למי שיכול.

הפסיכולוגים מכנים זאת במילים: doing  - being

אחרי ששישה ימים אנחנו עובדים בדוינג, קשה לנו פתאום להפסיק, להחנות, זה נראה לנו בזבוז זמן אבל הביאינג הוא הכרחי.

יש שני יתרונות מרכזיים בחניה:

א.      החניה נותנת כוחות למסע. פשוטו כמשמעו. אני תמיד אומר שהשבת מצילה אותי ומרפאה אותי כל שבוע.

ב.      רק כשעושים חניה אפשר לשמוע. אפשר להרגיש. אפשר לחשוב ולהחליט מחדש.

אז עצרו את מירוץ החיים המטורף, הוא מפריע לנו להרגיש. במירוץ הבלתי פוסק של החיים אנחנו מוצפים בגירויים. אנחנו מדברים בפלאפון בזמן שאנחנו אוכלים ובזמן שאנחנו משחקים עם הילדים. אנחנו רצים ממשימה למשימה כאילו כל העולם על כתפינו. מתי אנחנו עוצרים לרגע כדי להרגיש, כדי לאהוב, כדי להתרגש? מתי נעצור כדי להבין מה עובר עלינו כשאנחנו כועסים ואיזה רגש מסתתר תחת הכעס? אז כן, צריך לעצור, ליצור הפסקה בין דבר לדבר. סיימתם לעבוד? עצרו בדרך הביתה, ביער, בשדה פתוח או בחוף הים, לעשר דקות, לא יותר. עצמו את העיניים, הקשיבו לרגשות שלכם, התמקדו במה שקורה עכשיו. קחו לעצמכם כמה דקות לפני השינה להתבוננות על מה שמתרחש במוחכם ובלבכם.

שבת שלום