פרשת ויקהל - פקודי

אמרו נא, מתי בפעם האחרונה מצאתם חניה?

פרשת 'פקודי' היא הפרשה האחרונה בספר שמות והייתי רוצה להתמקד ברעיון אחד שמופיע בה – רעיון החניה. עם ישראל עושים במדבר 42 מסעות ובין כל מסע למסע חונים. לא הם מחליטים מתי לנוע ומתי לחנות אלא עמוד הענן מסמן להם.

רש"י והמלבי"ם תוהים מדוע התורה כותבת "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם"? מדוע לא כתוב מסעיהם וחניותיהם?

לדעתם, כדי להעביר לנו מסר חשוב: גם החניה היא מסע.

אנחנו חיים בעולם שרובו עשיה, ריצה, הספקים, מטרות, יעדים. לא סתם. באנו לכאן הרי בכדי לתקן, לשפר ולשנות.

אבל יש רגעים, שהעבודה הכי חשובה בהם היא לעצור, לעשות חניה, להפסיק את העשייה. אלה לא רגעים מתים ולא רגעים מיותרים. שבת היא החניה הכי חשובה. חג חנוכה, גם הוא בא מלשון חניה, שעשו חניה מהמלחמה בכ"ה. שלאף שטונדה הוא חניה יומית נפלאה למי שיכול.

הפסיכולוגים מכנים זאת במילים: doing  - being

אחרי ששישה ימים אנחנו עובדים בדוינג, קשה לנו פתאום להפסיק, להחנות, זה נראה לנו בזבוז זמן אבל הביאינג הוא הכרחי.

יש שני יתרונות מרכזיים בחניה:

א.      החניה נותנת כוחות למסע. פשוטו כמשמעו. אני תמיד אומר שהשבת מצילה אותי ומרפאה אותי כל שבוע.

ב.      רק כשעושים חניה אפשר לשמוע. אפשר להרגיש. אפשר לחשוב ולהחליט מחדש.

אז עצרו את מירוץ החיים המטורף, הוא מפריע לנו להרגיש. במירוץ הבלתי פוסק של החיים אנחנו מוצפים בגירויים. אנחנו מדברים בפלאפון בזמן שאנחנו אוכלים ובזמן שאנחנו משחקים עם הילדים. אנחנו רצים ממשימה למשימה כאילו כל העולם על כתפינו. מתי אנחנו עוצרים לרגע כדי להרגיש, כדי לאהוב, כדי להתרגש? מתי נעצור כדי להבין מה עובר עלינו כשאנחנו כועסים ואיזה רגש מסתתר תחת הכעס? אז כן, צריך לעצור, ליצור הפסקה בין דבר לדבר. סיימתם לעבוד? עצרו בדרך הביתה, ביער, בשדה פתוח או בחוף הים, לעשר דקות, לא יותר. עצמו את העיניים, הקשיבו לרגשות שלכם, התמקדו במה שקורה עכשיו. קחו לעצמכם כמה דקות לפני השינה להתבוננות על מה שמתרחש במוחכם ובלבכם.

שבת שלום

אנחנו ממשיכים להתכונן לפסח והערב אעביר את השיעור השני בסדרה בשעה 20:30 בשידור חי בפייסבוק שלי או בזום בלינק

לו? (לדוג' עשיר נותן לעני, חכם מלמד את הפחות חכם וכו')? לא. זה לא נקרא עזרה. זה נקרא להחזיר את המצב למוטב. לאיך שהוא צריך להיות. הרי אותו עשיר/חכם לא נותן משלו באמת, הרי הכסף או החכמה אינם שלו, אלא הוא קיבל ע"מ להיות כלי וצינור להעביר את השפע הזה הלאה. כשאני נותן לעני, זה לא נקרא עזרה. נתתי לו את מה ששלו.
אז מהי עזרה אמיתית? אומר הרב ברוך, אדם נמצא בסבל כשהוא מאבד את התכלית שלו ואת הסיבה והמשמעות של חייו. (תכלית = סוף מעשה במחשבה תחילה. ת' בהתחלה, ת' בסוף ובאמצע ה'כלי'). מתי אדם בדיכאון? מתי לאדם רע (וכאשר רע לו הוא מוציא את זה על אחרים...) מתי אדם חי בסבל? כאשר הוא לא חי את התכלית. הוא חי ב-6000 שנות העבודה ולא רואה את האלף השביעי. את התכלית. את שבת. את האור שבסוף... וכאשר אתה מחזיר את האדם לתקווה ולאמונה – רק זה נקרא עזרה! אתה עוזר לאדם לראות את התכלית. וברגע שהאדם רואה פתאום מחדש את התכלית הוא מקבל כוחות מחודשים.
אדם צריך להתייגע בדרך כי זה מה שהקב"ה דורש ממנו. בלי התייגעות הוא לא יגיע לדברים שהוא מעוניין (בין בעבודה ובין בזיווג). גם אם הדרך תהיה ארוכה מאוד, הוא יקבל שכר על כל מאמץ שעשה. אבל בשביל זה, נכון, צריך הרבה כוחות. וכוחות אפשר למצוא ולחדש רק כאשר רואים את התכלית. ולזה קוראים 'אמונה'.
כאשר אנו מאחלים 'שלום' במהלך השבוע, אנו מזכירים כל העת את התכלית- השלום. 'שבת שלום' זה המצב המתוקן 'מעין עולם הבא'.
לצערנו, יותר קל לנו לעבוד מאשר לשבות. התרגלנו. 6 ימים עובדים ורק יום אחד שובתים... מאוד קשה לנו לצאת מהמרוץ הזה. לנתק את התודעה שלנו מהמרוץ. וזה מה שמבקשים ממך בשבת. צא מהמלחמה – היה בשלום.
כתוב שהאלף השביעי הוא כנגד 6000 שנות התיקון, ראש השנה – כנגד כל שנה, ראש חודש - כנגד כל חודש, שבת - כנגד כל השבוע, וחידוש של ר' נחמן: שעה התבודדות ביום – כנגד כל יום ויום...

להתענג בתענוגים
אומר הרב שיינברגר: 'ומכאן שיום השבת הוא יום של תורה. ומכיוון שכן, הוא רוחני ביותר. אם כן, מה הקשר של שבת לאכילה? וממשיל הבעל שם טוב משל לבן מלך שנזרק מבית המלך והיה מצוי בין אנשים כפריים פשוטים מאוד ובמשך זמן רב הוא לא שמע דבר מבית המלך ולכן התגעגע מאוד. יום אחד הגיע אליו מכתב מאביו המלך ושמחתו היתה עצומה, אבל הוא לא מצא דרך לבטא את השמחה לבד [אדם ששמח לבד זה כאילו שמחה לא שלמה. מ.ש.] ורצה לשתף בה את כל חבריו. אלא שהיו אנשים פשוטים שאינם מבינים דבר בענייני מלוכה ומי זה אבא שלו ולמה הוא כל כך שמח... ולכן הוא הציע להם להתכנס יחד ולשתות קצת יין. כולם כמובן באו ושתו ושמחו, אלא שהם – שמחו עם האלכוהול ששתו, והוא - שמח במכתב שקיבל מאביו. כך גם האדם מורכב מגוף ונשמה. וכאשר הנשמה שמחה [בשבת זו שמחה של הנשמה. מ.ש.] ורוצה לבטא את שמחתה היא חייבת לשתף את הגוף איתה ולכן נותנת לו לאכול. וזה עניין של האכילה בשבת שכאשר הנשמה שמחה גם הגוף צריך לקבל את חלקו". (חוב' על שבת).
זה כאילו מרגיע את הסטרא אחרא. תן לי להתעסק ברוחניות, ואתה קח את החלק שלך.

הבונוס השבועי
כפי שכבר ציינו קודם, השבת היא בבחינת שכר על העבודה, כפי שכתב בעל הסולם: '...מזה מה שכתוב 'מי שלא טרח בערב שבת...', היינו שלא הכין את הכלים דהשפעה, מהיכן יאכל בשבת?', ומצד שני, היא מתנה, כפי שכתוב במדרש: 'אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גְּנָזַי ושבת שמה. מבקש אני ליתנה לישראל, לך והודיעם" (מסכת שבת י', ע"ב). 
אז מה התשובה המדוייקת? שכר או מתנה? התשובה היא מתנה. מדוע? כי שכר הוא בדיוק לפי העבודה. כמה שעבדת ככה תקבל. בשבת את מקבל תמיד יותר מכפי עבודתך.
אבל נשאלת פה שאלה: מדוע 'לך והודיעם'? מדוע צריך להודיע להם? אומר הרב שיינברגר: גם למתנה צריך להכין כלים.... וזה בדיוק עניין ההכנות לשבת. יש עניין שהבעל יכין את הנרות לאשתו והיא תדליק אותם, יש עניין להכין בגדים מיוחדים לשבת, לכבס ולגהץ אותם ועוד... ככל שהאדם מכין את עצמו יותר לשבת כך הוא מכין כלים להארת השבת.

מה נחרב בשבת?
שאלה הבאה: שאלנו למה חורבן? מסביר בעל הסולם על הזוהר: "תנא רבי שמעון בר יוחאי, אמרה שבת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג [ליום ראשון יש את יום שני, לשלישי יש את רביעי לחמישי יש את שישי, ולשבת אין בן זוג]. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך. כיוון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת - כנסת ישראל היא בן זוגך. ובאמור מובן היטב, כי בארנו שאע"פ שמצד אחד מעלת השבת גדולה מאוד מחמת שפסקה בן כל עמל ויגיעה וייסורים, מכל מקום, מצד השני שבת היא בחינת חורבן, מחמת שאין שום הזדמנות של יגיעה ועבודה למצוא בו ברכה. שעל כן אלף השביעי מכונה חורבן. וזה שטענה השבת לפני הקב"ה למה ביום שלי לא יהיה שום ברכה להשפיע עליו בחינת חורבן".
אז זו הבעיה האמתית של השבת, שהרי בכל יום אפשר לעשות תיקונים ושינויים ובשבת לא. מה שעשית בששת ימים וזהו. אז היא מתלוננת: למה אצלי א"א לעשות שום שינוי ותיקון? למה אצלי כאילו כל העולם חרב?... (אחד הרמזים בסיפורים על רבי שמעון בר יוחאי ובנו אכל חרובים כשהיה במערה, קשורים לעניין הזה. חרוב - מלשון חורבן. ויש על זה הרבה עניינים..).

תבינו, למה הכוונה בחורבן? אני איש עסקים שקונה ומוכר ובונה ועושה, סוגר עסקאות, ומרצה וכותב.... נכנסת שבת- כלום!! (בימינו עם כל הגלובליזציה וההייטק עוד התקלקלנו, וחלק עובדים בשבת כי הם חייבים לתת תמיכה וכו'... עובדים. ומה עושֶה הסיטרא אחרא? בא ומשלם על זה 200%...). אני מרגיש את זה על עצמי... יש לי כ"כ הרבה מה לעשות... תנו לי בשבת רק לכתוב, לא במחשב, על נייר – לכתוב! עם עיפרון, את כל הספרים שלי... רק לכתוב! לכתוב - זו יצירה. וזה אסור בשבת.

למה מי מת?
דווקא מהלכה פשוטה אפשר ללמוד הרבה לעניין זה. אדם שמת עליו קרוב, עד שלא קוברים את הגופה אסור לו לקיים מצוות! כלום! מה? איך זה יכול להיות?! למה? אסור לו לקיים שום מצווה כי זה זמן חורבן. (וזו רק אחת מהסיבות ש'לא מלינים את המת' ויש בזה עוד הרבה עניינים).
תגידו לאדם דתי מלידה או אפילו חוזר בתשובה, ושומר מצוות וזה מוטבע בו לשמור שבת, לנסוע או להדליק משהו בשבת וכדו' - הוא לא מסוגל. אתם יודעים מה זה בשבילו לא לקיים מצוות? לא לברך? אפילו בדברים פשוטים... זה מלחמת עולם! למה? אני מבין את זה דווקא מהמילה חורבן. עכשיו זמן חורבן! ולכן מבחינתך אתה לא יכול לעשות שום מלאכה בשבת. שבת פירושו 'העולם חרב'! אין עסקים. אין תיקונים. למי תעשה? למי תוציא את הספר? העולם מת. אין עולם בשבת.
"...אמר לה ה' יתברך: כנסת ישראל היא בן זוגך. כי עתיד אני להודיע לישראל מצווה של שביתה מיגיעה וטורח ביום השבת, אשר ע"י מצווה זו יקבלו האור שלך בכל שבת ושבת ויתברכו כל ששת ימי המעשה כפלי כפליים מאורך". כתוב: 'שבת היא מקור הברכה' שכל השבת מתברך מאורה של השבת.

מוסיף והולך
שאלה אחרונה שהעלנו היא האם 'שווה' לשמור שבת חלקית?
דרכה של היהדות ככלל היא לא כזו של 'או הכל או לא כלום'. להיפך, זו יותר אמירה של הסיטרא אחרא שמנסה לדכא כל כוונה טובה שלך. ישנן כל מיני גישות בעניין. אני דוגל בגישה שתעשה את מה שאתה אוהב ומה שהנשמה שלך נמשכת, לאט לאט תוסיף. יש לך עכשיו רצון לעשות מצווה? קום עשה. שבת שלום!