קואצ'ינג עצמי

מה הופך אדם אחד למוצלח מאוד והשני ללא יוצלח? האם גורל עיוור הוא זה שדאג לאחד ונטש את האחר? ובכלל – מה סוד ההצלחה בעולם הזה?
השאלה הזו מטרידה אותי בכל יום בבואי להפגש עם מתאמנים שהגיעו בכדי לשפר את חייהם. אצל אחד תוכל לפגוש שפע אינסופי של ממון וחוסר בשמחה, אצל האחר – כשרונות לא ממומשים, השלישי בלבול גדול והרביעי רוצה בזוגיות שאיננה. בכל יום ויום אני מופתע עד כמה יצירתי הבמאי והתסריטאי של העולם.

אז מה אתה אומר להם?
אלברט אינשטיין אמר פעם ש"כל אדם הוא גאון. אבל אם תשפטו דג לפי היכולת שלו לטפס על עץ, הוא יחיה כל חייו באמונה שהוא טיפש".
למרות מה שנראה לנו, כולנו עסוקים רוב היום במה שאנחנו לא מסוגלים. במה שקשה לנו. רוב האנשים משקיעים תשעים אחוז מהאנרגיות הפנימיות שלהם בלהשתפר במה שקשה להם. מרחמים על עצמם ומנציחים את הבעיות.
"אולי תעשה יותר טוב את מה שאתה עושה הכי טוב?" אני פונה לבחור שעסוק במה הוא לא במקום במה הוא כן.
"אז תהיה אתה" אני מטיח שוב ושוב במתאמניי, "תפתח את הלב כבר ותפסיק לפחד מה יגידו".

מה זה coaching?
השאלה המרכזית בה עוסק הCoaching היא: כיצד, על בסיס מכלול הנתונים והמשאבים האישיים, נפשיים, רוחניים, חברתיים, מקצועיים וכלכליים של המתאמן כפי שהם היום- ניתן להגיע למימוש מרבי של פוטנציאל הצלחתו?
להיות מאמן פירושו להיות מעצב חלומות, מומחה במוטיבציה, צייר של מטרות גבוהות, אדם שממוקד ב"מה" ו"באיך", ששומר אנשים מחויבים ליעדיהם ומעל הכול שמתעלה מעל האגו וההתנהלות המזויפת שלו, מקשיב, מאפשר ונותן משוב מעצים.
האימון מבחינתי זו אומנות. אומנות העצמת האחר. זו אומנות שאין לה גבולות. היא יכולה לעזור למנכ"לים להגשים חלומות ששמו הרבה שנים בצד לטובת הקריירה. היא יכולה, באותה נשימה, לעזור גם לאדם למצוא את משמעות חייו ולרווקה למצוא את בן הזוג הנכון לה.
זו אומנות שמסייעת לאדם לצאת מתוך הפרדיגמות של עצמו, מתוך הגבולות שהוא בעצמו הציב לעצמו ולסמן גבולות חדשים. להפסיק להפריע לעצמו להיות מה שהוא מסוגל ורוצה להיות.
זו אומנות שזונחת את שרירי השיפוטיות והייעוץ. המתאמן הוא זה שיודע מה נכון לו. התשובות נמצאות אצלו.
זו האומנות לחיות את פוטנציאל העתיד במקום לבכות את כישלונות העבר.
זו אומנות ההקשבה לזולת ולא לעצמי. זו אומנות השאלה הנכונה. השאלה שמעניינת את המתאמן. זו אומנות שעוצרת לרגע את שטף החיים המטורף הזה ומתייחסת אליך כמו אל אוצר עדין. כמו אל מי שחייב להגיע הכי רחוק שהוא יכול. כמו אל מי שמפסיק לחלוף דרך החיים כל כך מהר עד שלא נשאר לו זמן גם ליהנות מהם באמת.

רגע, יש מישהו שמתנגד לרעיון הזה?
לא. מכיוון שבני האדם עשויים כך שהם מחפשים שיהיה להם טוב - כל התורות והתיאוריות בעולם מכוונות את האדם לטוב או מבטיחות לו שבעזרתן יהיה לו טוב. האימון היא שיטה פרקטית להשיג את מה שטוב בעיניך. המאמן לא אומר לך מה טוב ומה רע. זה לא התפקיד שלו.

שורש הבעיה
וכאן אולי, בנקודה עליה עמדנו כרגע, טמון שורש הבעיה של עולם הקואצ'ינג כשהוא עומד בפני עצמו, היינו, כשהוא מנותק מתורות אחרות, שמסתכלות על האדם ממבט-על. הבעיה היא שלעיתים לא נדירות, מגדירים המאמן והמתאמן מטרות ויעדים ממקום צר, מתוך בצע כסף או מגאווה פסולה. התהליך מוביל את המתאמן להשיג את שרצה ואז קורה לעיתים שהמטרה מתנפצת בפניו.
האם משהו בתהליך לא היה בסדר? החשיבה התוצאתית שעומדת בבסיס הגישה האימונית מעידה ודאי שהמטרה הושגה ולכן הכל בסדר.
אבל, האם כל מטרה היא נכונה? האם כל מטרה שאדם מציב לעצמו היא ראויה? מדוע? כי הוא קבע שהיא ראויה? אין מישהו שעוצר ומפקח על המטרות? מה נכון ומה לא?
ובכלל, הביטו נא וראו מה יצרה הגישה האימונית בעולם – כולם רוצים להצליח וכולם חושבים שהם יכולים להגיע הכי גבוה. אבל אין מציאות כזו שכולם יהיו עשירים ומוצלחים. ואז המציאות מכאיבה יותר מקודם. אז האם זה טוב לצפות, לייחל ולחלום? אולי עדיף לא לחלום ולא להציב מטרות?

חכמת הקבלה
קבלה אינה עוסקת במטרות או בהצבת יעדים והגשמת חלומות. זה לא מעניינה. אך היא עוסקת ודאי וודאי באושרו של האדם. יש כאלה שלא רודפים אחרי שום מטרה ובכל זאת הם מאושרים. יש כאלה שכובשים כל אורסט אפשרי והאושר חומק להם מבין האצבעות כמה דקות אחרי ההגשמה.
לכן באים המקובלים וטוענים שזה לא ממש משנה, מטרות או לא, מה כן משנה? הבעל שם טוב אמר פעם "היום בו נולדת הוא היום בו החליט הקב"ה שהעולם לא יכול בלעדיך", היינו ודאי חכמת הקבלה מסכימה שחטא גדול הוא אם הגעת לעולם עם תכונות, כישורים או יכולות מסוימות ואינך מוציאן לאור. חטא מלשון להחטיא, לפספס. נתנו לך ואתה לא משתמש?
אבל השוני בגישה הוא שהאדם לא תמיד יודע מה ייעודו וכיצד להוציא לאור נכונה את מה שטמון בו. בדומה לאדמה פוריה, גם אנחנו צריכים לדעת אילו זרעים לשתול ואילו מים להשקות בכדי שתהיה צמיחה אמיתית, קבועה, לאורך זמן, כזו שתתן לנו ותתן לאנושות.
נדמה לי שאת מה שמציעים המקובלים ניתן להבין במדוייק מהציטוט הבא שלקוח מאחד מספרי המוסר המפורסמים ביותר שכתב אחד מגדולי המקובלים, הרמח"ל. את הפרק הראשון בספרו "מסילת ישרים" הוא פותח במילים הבאות:
שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו.
היינו במילים פשוטות אומר הרמח"ל כך: כל יום אתה קם לעבודה, נוסע, חוזר, אוכל וכו', נכון שכולם כך, אבל בשביל מה אתה עושה את זה? בכדי שהאדם יוכל להגיע למשהו בעולם הזה הוא צריך להסתכל קדימה, על המטרה שלשמה הוא עובד כל כך קשה בחיים ולענות על השאלה בשביל מה. אבל וזה אבל גדול, הרמח"ל לא סומך עלינו שנענה את התשובה הנכונה המלאה, אולי רק חלקית. הוא אומר שכולנו נבראנו בכדי ליהנות, לא לסבול ח"ו, ויצר האדם מושך אותו למה שעושה לו טוב והנאה. אבל, כאן בנקודה הזאת יכולה להיות כל נקודת השבר שלו – אולי מה שאתה מכנה בשם טוב זה לא באמת טוב? אולי מה שאתה מתענג עליו הוא החורבן שלך?
כשמסתכלים על העולם רואים שככל שהאדם שם לעצמו פחות ופחות גבולות חייו נהרסים לגמרי.
הרמח"ל טוען שמטרת הבריאה היא שנהנה אבל שימו לב למילים שלו שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו. היינו ההנאה שלך היא מהקשר עם ה' ולא מכך שתבנה בריכה בחצר ביתך.
ומה יוביל אותו ליהנות באמת מה'? שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו. ז"א ככל שהאדם יבין יותר מה חובתו ובשביל מה הגיע לכאן כך יתענג יותר.

דוגמא: הגיעה אליי לפני כשנה בחורה בת 35, עורכת דין, גלית שמה, ובפיה התלבטות – היא רוצה להתקדם בעבודה לתפקיד בכיר, טוב לה שם, כולם מאוד אוהבים אותה והיא מצליחה במה שהיא עושה. הבעיה נובעת מכך שהיא נמצאת בקשר זוגי כבר שלוש שנים ובן הזוג שלה רוצה להתחתן ולהביא ילדים. היא לא ממש רוצה, ז"א כן רוצה אבל לא בוער לה כרגע, כל עולמה כרגע הוא בעבודה. בן הזוג שלה הציב אולטימטום. מה עושים?
גלית סיפרה לי שהיא הייתה אצל מאמנת לפני שפגשה אותי והמאמנת אמרה לה שכדאי לה ללכת עם הרצון שלה והאמת שלה. ואם הלב שלה נמצא כרגע במשרד אז שם היא צריכה להיות. ואם הוא לא מבין את זה, המשיכה את הקו, אז ברור לחלוטין שהוא לא מכיל אותך ואת הרצונות האמיתיים שלך וזה בסדר גמור שהוא ילך.
מצפים שאגיד שהיא לא צודקת? צר לי לאכזב אתכם, המאמנת צודקת מאוד ואדם אכן צריך ללכת עם הלב שלו.
אבל, בשיחה בינינו, שמתי לב שהיא לא ממש שמחה, לא מאושרת, האמת הכואבת היא שגלית הייתה די כבויה. תגידי, שאלתי אותה, איך יתכן שאת כל כך מרוצה ממה שקורה לך בעבודה ובכל זאת את לא שמחה?
התשובה שלה הייתה מדוייקת מאוד – העבודה היא סוג של בריחה, היא אמרה, אני בורחת ואני אפילו לא יודעת ממה. אחרי כמה שאלות הבנו שגלית בורחת מלהרגיש, ונכנסנו לעומק למסע בדמיון מודרך אל הכאבים והכעסים שהיא מדחיקה. אחרי שעה היא בכתה כמו ילדה (זה לא קרה לה כבר כמה שנים), אחרי שעתיים היא חיבקה את גלית בת החמש שבתוכה, אחרי שלוש שעות הרגשתי איך משהו בגוף שלה משתחרר, בתווי הפנים, בדיבור, היא יצאה ממני כמו בלון שרוקנו לו את האוויר. לא דיברנו מילה אחת על ילדים וחתונה. למחרת היא התקשרה לספר שהיא אמרה לו כן ושהם מתחתנים בקיץ.

אני שואל אתכם, האם יתכן שיש רבדים שונים של רצון? האם יכול להיות שהמטרות שאני מציב לעצמי ברובד החיצוני, התודעתי, הם מטרות שקריות לעיתים?
תתפלאו לדעת עד כמה בני האדם רודפים אחרי מטרות שקריות ולא מבינים למה הם לא מאושרים.
אומר זאת בצורה קיצונית – הבורא שם למעלה נתן לגלית כל מיני כוחות ויכולות – דיוק, סדר, אהבה לאנשים, יכולת ורבלית מפותחת וכו', וגם בין השאר, הוא נתן לה רחם. סביר להניח שיש סיכוי סביר שהיא תהיה מאושרת גם אם היא לא תהיה עו"ד. האם היא תהיה מאושרת בלי להיות אמא? סביר להניח שלא. מבחן המציאות מראה שברוב המקרים זה כך.
אם הרמח"ל היה חי בימינו ולא לפני 300 שנה הוא היה אומר לה – גברתי היקרה, שמחה היא תולדה ממעשים נכונים ולא מכל דבר. התורה כבר אמרה לך שלהיות אמא עבור אשה זה הרבה יותר כל דבר אחר, אז למה את מתבלבלת? למה, בגלל שבאו כמה פמיניסטיות ואמרו שאת יכולה לעשות הכל? ודאי שאת יכולה לעשות הכל השאלה היא למה את רוצה?

לסיכום:
הגישה האימונית לחיים היא גישה פרקטית להשגת מטרות תוך חיבור לערכים של המתאמן. חכמת הקבלה כמו רוב התורות הרוחניות מתבוננת ממבט רחב יותר על האדם ותפקידו מאשר הגישה האימונית. החיבור ביניהם מוליד בעיניי שילוב קלאסי בין כללי לפרטי ובין תיאוריה למעשה.

עוד מאמרים בהתפתחות אישית וקואצ'ינג עצמי | הספרים של משה שרון | מנוי לקורסים של משה שרון