זוגיות לפני ואחרי חתונה

בס"ד
בחודש ינואר 2024 נעמי ואני חגגנו 20 שנות נישואין, אז ישבתי לכתוב מה למדתי, אולי זה יעזור גם לכם. יצאו 10 תובנות:

א. סדר עדיפויות ברור – זוגיות היא יצור בעייתי ואגואיסט שלא מסכים בשום פנים ואופן שישימו משהו אחר לפניו. זוגיות לא מסכימה להיות במקום השני. בבראשית כתוב "עזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". גם אם יש לי טונות של משימות חשובות, ויש לי, אני תמיד אתן לאשתי את הידיעה שהיא במקום הראשון. עם כל הכבוד לילדים – היא הייתה קודם. עם כל הכבוד לעבודה / להורים שלי / להיותי דתי. אשתי במקום הראשון. הרב אשלג כתב: "לכן, פנו לכם מכל העסקים המדומים ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם כלב אחד ממש, עד שיקויים בכם הכתוב 'ואהבת לרעך כמוך' בפשיטות". הלכה למעשה זה אומר השקעה מתמדת, הפתעות, מתנות, חיזור, "הטענה יומית" ועוד ועוד. זוגיות היא חצי משרה.

ב. חייב להיות פער בין גירוי לתגובה – למדתי לשמור על איפוק או במילים אחרות - לסתום בדיוק באותו רגע שבא לי לצרוח. זה אומר שדברים שכרגע נראים דרמטיים בעוד רגע ירגעו אז לא להתרגש, לא להגיב. עוד שנייה / שעה / יום זה ישתנה ותאהבו כאילו זה לא קרה. זה גם אומר שאין ביקורת "על הדרך", באוטו או ליד הילדים. אני מזמין אותה לשיחה, "אני רוצה לדבר איתך, מתי נוכל לדבר?" כשהיא מוכנה ומסכימה לשיחה והיא מתקיימת בזמן שנוח לה, היא הרבה יותר נינוחה ומקבלת. לפני הרבה שנים היה לי משבר עם נעמי ושיתפתי חבר שהיה גדול ממני בכמה שנים ובעל נסיון. הוא אמר "קח בחשבון שכל 3-4 שנים יהיה לכם משבר כזה או אחר". הוא לא טעה. זה כנראה נורמלי. העצה הכי טובה – לא להבהל.

ג. בן/בת הזוג לא מתכוונ/ת להרע לך – בזוגיות הפרשנות שלי היא קריטית. קוראים לזה "ייחוס", דהיינו מה הכוונות והמניעים שאני מייחס לה. למדתי שאם עובר לי בראש – "היא עושה לי דווקא" / "לא איכפת לה ממני" / "אני לא מעניין אותה" – כנראה שזו פרשנות מוטעית. ברוב המקרים היא עייפה או קשה לה. למדתי לייחס לה כוונות טובות ולשקף לה אותן "אני יודע שאיכפת לך ממני".

ד. "שוב רבנו על שטויות". זה נכון ולא נכון. רוב המריבות הן אכן מיותרות והנושא שלהם דבילי: כלים, איחור, חוסר הבנה וכו' אבל האמת היא שזה רק נראה כך. מריבה על שטויות כמו "הוא לא הרים את הגרביים" מעידה על נושא עמוק יותר. לא הגרביים מפריעות לה אלא העובדה שהוא מתעסק במליון תחומים, רק לא בה. שבו לדבר כי תמיד מתחת לשטויות מדמם לו איזה פצע שקשה לדבר עליו.

ה. אני משליך על אשתי את החלקים הלא מטופלים שלי – זה סעיף כואב אבל הי, לא הבטחתי שהתובנות תהיינה נעימות... ככל שאני מתעמק יותר אני מבין שאני מצפה ממנה לעשות לי חיים קלים בזה שהיא תשתנה ותתאים את עצמה אליי. זה לא באמת קורה ואני נשאר עם תסכול. תסכול בד"כ מעיד שהקב"ה הפגיש אותי עם קיר בתוכי. שקשה לי לשהות בבעיה בלי פתרון או בקושי בלי פתרון. מבחינה זוגית אפשר לשתף את בת הזוג ולמצוא פתרונות זוגיים אם ישנם, אבל העיקר הוא לצאת למסע אישי כדי להבין שהציפיות שלי ממנה קשורות לילדות שלי (בד"כ) ושאין לי ברירה אלא לעלות מדרגה רגשית/רוחנית/תודעתית. הקב"ה עוזר לי הרבה בזה.

ו. תקשורת תקשורת תקשורת – בשמונים אחוז מהמקרים זוגות רבים לא על "מה אמרת" אלא על "איך אמרת". היכולות הוורבליות שלי מצילות אותי כבר שנים רבות מפחים ובורות שגיליתי שקיימים אצל זוגות אחרים ואצלנו לא. מספיק שאומר לה "מאמי, אני בצד שלך, את יודעת שאת חשובה לי" או "אני ממש מבין את הצד שלך. אם הייתי במקומך הייתי עושה / חושב / מרגיש בדיוק אותו הדבר" כדי להוריד 90 אחוז מהסטרס והכעס. אני לא משתמש במילה את אלא אני או אנחנו. לא מאשים אותה (זה לא עוזר) ולא מנסה לחנך אותה "אישה/את צריכה" במקום זה אני משתמש הרבה במילה זקוק. אני זקוק ממך ל... מנסיוני זה עובד מעולה.

ז. באיזה צד אני?
בהמשך לסעיף הקודם - אנשים נוטים לבחור את הצד המנוגד לבני הזוג שלהם. למשל, אם אני אומר שנראה לי שאפשר לסמוך על מוכר מסוים, על פי רוב אשתי תגיד מדוע אי אפשר לסמוך עליו. הצורך להשלים את בן/בת הזוג הוא צורך טבעי ומאזן, אך הבעיה נוצרת כשבן הזוג מדבר ממקום רגשי מסוים שזקוק לאמפתיה ואתה בוחר לעמת אותו עם הצד שמנגד או "להצדיק" את מי שפגע בו.
לא משנה מה אשתי אומרת - קודם כל אני בצד שלה, מחזק ומכיל אותה. גם ובעיקר כשהיא טועה בעיני. ואם יש לי משהו לומר השונה ממה שהיא חושבת, אני ממתין זמן-מה ואחר כך שואל – האם את רוצה לשמוע איך אני רואה את זה? האם את רוצה לשמוע נקודת מבט אחרת על הדברים? הבנתי במהלך החיים שאשתי מתמודדת עם כל העולם. היא צריכה לפחות מקום מוגן אחד. ואם לא אתן לה אותו – מי יתן לה?

ח. שונה זה משמח – לקח לי זמן לאהוב את השוני בינינו. זה באמת מאתגר. כשקנינו בית והיינו צריכים להחליט כל מיני החלטות כמעט יצאתי מדעתי. את כל הכסאות שהיא אוהבת אני לא אוהב ואת כל הכסאות שאני אוהב היא לא אוהבת! לקח לנו 5 חודשים למצוא כסאות ששנינו נאהב. וזה רק הכסאות... עם השנים למדתי שיש בזה ברכה גדולה, שאנחנו לא רק משלימים זה את זה בצורה מעולה אלא שכשנולד בינינו משהו שלישי – לא אני ולא היא יכולנו לייצר אותו לבד.

ט. אם אני מנצח – אני מפסיד. בתחילת הדרך ניסיתי לנצח אותה בוויכוחים, להוכיח לה כמה אני חכם וצודק וכמה היא לא רואה את המציאות. דביל. במקרים מסוימים היא אפילו אמרה לי "אתה צודק" והאגו שלי נסק לשמיים עיוור למה שבאמת קורה – הפסדת, משה. בענק. באותם רגעים שהיית נשוי לצדק ולאגו ועזבת אותה ואת הצד שלה, את ההגיון הפנימי שלה באירוע – היא הבינה שאתה לא פרטנר והתרחקה. ניצחת בוויכוח והפסדת זוגיות. זה באמת שווה?

י. אני צריך עוד 20 שנה או 40 שנה, לא יודע כמה השם הטוב יתן לנו כדי לגלות בה רבדים ועומקים שעוד לא גיליתי. אשתי הרי "אור אינסוף לבוש בגוף" ובכל השנים הללו היא השקיעה במסירות נפש את כל כולה לגידול הבנות שלנו והוציאה אולי אלפית מאינסוף הכשרונות הנוספים שקיימים בה. עכשיו היא רק מתחילה ואני סקרן לגלות. אכתוב לכם פוסט כזה ביום נישואין 40 בע"ה ואעדכן...

אני מברך אתכם שתזכו לזוגיות טובה ומאירה, רבת שנים ומתפתחת בלי סוף.
תודה להשם הטוב ששלח אותנו לעולם התיקון

קורסים מוקלטים של משה שרון בנושא זוגיות | הספר זוגות זוגות | להשתתף כזוג בקורס הבא של משה