ל"ג בעומר לפי הקבלה

("מתוך הספר "עשרה נכנסו לפרד"ס)

רבי שמעון בר יוחאי היה אחד מגדולי התַּנָאִים שחי לפני אלף שמונה מאות שנה. שמו מופיע לא-מעט בסיפורי הגמרא, אך הוא התפרסם כמובן בזכות סודות התורה, שנחשפו על ידו ועל ידי תלמידיו בספר הזוהר.
התלמוד הבבלי במסכת שבת (דף ל"ג ע"ב) מספר סיפור מופלא ולא הגיוני על רבי שמעון בר יוחאי ובנו, רבי אלעזר, שברחו מגזרת הרומאים להרגם, נכנסו למערה כדי להסתתר בה במשך שתים עשרה שנה. על פי האגדה, במשך כל השנים הללו ניזונו מחרובים וממי המעיין שהתגלה להם במערה. אליהו הנביא, בכבודו ובעצמו, היה מגיע ללמדם את סודות התורה.

ואז מספרת הגמרא כך: "יצאו מהמערה. ראו אנשים שחורשים וזורעים את השדה. רבי שמעון אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה".

במילים אחרות - זה מה שאנשים עושים בעולם הזה? שמונה שעות יושבים מול אחוריים של פרה, או בהתאמה לדור שלנו, מול מחשב?

"כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף". הם שרפו כל דבר שהביטו בו, עיניהם היו כמו להביור

יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם"

הקב"ה לא מסכים שתשרפו את" העולם.

"חזרו וישבו עוד שנים עשר חודש. אמרו: 'משפט רשעים בגיהנום - שנים עשר חודש'".

רשעים בגיהנום? רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו הם רשעים, חס ושלום?

יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. יצאו. בפעם השנייה. כל מה ששרף רבי אלעזר, ריפא רבי שמעון. ז"א רבי אלעזר עדיין ממשיך לשרוף במבטו, אך רבי שמעון בר יוחאי הבין משהו שלא הבין קודם לכן, וכיוון שכך, מבטו כעת מרפא. 

מה רצתה הגמרא לספר לנו? מה הבין רבי שמעון בר יוחאי, שרבי אלעזר לא הבין? נבאר בהמשך.

סיפור שני: לא נהגו כבוד זה לזה
מסופר בגמרא: שנים עשר אלף זוּגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (מסכת יבמות, דף ס"ב).
רבי שמעון בר יוחאי היה אחד מתוך חמשת תלמידיו של רבי עקיבא שניצלו מהמגפה הגדולה שממנה מתו עשרים וארבעה אלף תלמידים. יחד איתו ניצלו גם התלמידים: רבי מאיר בעל הנס, רבי אלעזר בן שמוע, רבי יהודה בר אלעאי ורבי יוסי בן חלפתא. למעשה, במשך כמעט חודש בכל שנה (כך כבר אלפיים שנה) עם ישראל מתאבל על הטרגדיה הזו. החל מפסח אנחנו לא מתחתנים, לא מתגלחים, לא מסתפרים ואפילו לא שומעים מוזיקה. כך עד ל"ג בעומר, היום בו פסקה המגיפה. 
ארצה ברשותכם לנסות לחבר בין שני הסיפורים הנ"ל ולשאול כך: האם תלמידיו של רבי עקיבא לא ידעו את משנתו העיקרית, זו ששרדה לדורות? האם "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה" לא הגיע לאוזניהם? כיצד הגיעו תלמידיו למצב כזה שלא נהגו כבוד זה לזה וכיצד הגיעו רבי שמעון בר יוחאי ובנו למצב כזה, שבו הם שורפים את כל מי שנקרה בדרכם?

ראו כיצד מתייחס הרב אשלג לעניין הטוב והרע בעולם (פרי חכם מאמרים, השלום בעולם, עמ' ס"ג):
כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם... אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב.
ממשיך ומסביר:
כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להיזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש ח"ו משום הוצאת שם רע על פועלה דהיינו על הקב"ה בכבודו ובעצמו. אמנם, דבר זה ידוע לכל, שהבורא ית' לא השלים את הבריאה, בעת שבראה, וכן אנו רואים בכל פינה במציאות שלפנינו, הן בכלל, והן בפרט - היא נתונה תחת חוקים של התפתחות הדרגתית, החל משלב ההעדר, עד גמר גידולו. ומסיבה זו, כאשר אנו טועמים טעם מר בפרי בתחילת גידולו, אין הדבר נידון אצלנו כמציאת מום ודופי בפרי. משום שכולנו יודעים את הסיבה, והיא, שהפרי עדיין לא גמר תהליך ההתפתחות בשלמותו. 
וכן ביתר הפרטים של המציאות: כאשר איזה פרט נראה לנו רע ומזיק, הנה אין זה אלא עדות עצמית של אותו הפרט, שהוא עדיין שרוי בשלב מעבר, בתהליך ההתפתחות שלו הוא משתלם. לכן אין לנו להחליט כי רע הוא, ואין להטיל בו דופי, כי לא מחכמה היא (פרי חכם מאמרים, מאמר השלום בעולם, עמ' ס"ג).

יוצא מדבריו, שרבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, טעו טעות קשה כאשר פסלו לחלוטין את המציאות אותה ראו בצאתם מהמערה...

על כך כותב הרב קוק בפירושו למסכת שבת: מצד המבט היותר עליון איך שהעולם צריך הוא להתנהג, כדי שיראו הבריות אור וחיים של אמת, אין כאן מקום לפשרות, לתיקונים למחצה לשליש ולרביע כי אם מחיקה גדולה על כל הסדרים ההוֹוִים, על כל העוֶל הגדול הנעשה בחיי החברה ועל כל העבדוּת הבזויה... נשמע שהרב קוק מסכים עם רבי שמעון בר יוחאי ובנו אשר היו מזועזעים מכך שאנשים מכלים את חייהם יום אחר יום בעבדות בזויה במקום בהתקדשות ולימוד תורה ומבחינתם עולם כזה עדיף לשרוף, להשמיד על כן כל מקום שנותנין עיניהם ומסתכלים במצבו ביחס לקדושה ולמוסר העליון איך מה שראוי להיות כשילכו בדרך הטובה והישרה, מיד נשרף, בלא איחור ודיחוי, בלא פשרה וביצוע... אז אם כך, מדוע יצאה בת הקול והחזירה אותם למערה? מדוע הקב"ה לא היה מרוצה מהתנהגותם? 
ומסביר הרב קוק, כי צריך דווקא עִם הקדושה העליונה לרדת עד עומק של שפלות החיים. לקיימם כפי מה שהם ולזככם לאט לאט עד שיעלו אל מה שנועד להם על פי חכמת יוצר כל ברוך הוא. מה החכמה? להיות רוחניים במערה? צאו החוצה לעולם ועזרו לו להשתפר ולעלות לאט לאט. וכיוון שעוד לא באתם רבי שמעון ובנו, רבי אלעזר עד אותה המעלה איך לקשר את כל החיים בירידתם כמו שהם אל התודעה העליונה, וחפצכם להחריב את המצב של ההווה כדי לבנות על משואותיו עולם מתוקן במהרה ז"א שמי שמנסה לשנות את המציאות בין רגע בד"כ מחריב אותה, ולא לשכללו קמעא קמעא עד שישוב לתיקון השלם ויוחזר הרע לטוב. על כן שובו למערתכם, להוסיף עוד מעלה, עד שמרוב החכמה והקדושה תוכלו דווקא על ידה לרדת מטה מטה אל החיים, לתקנם כפי חפץ ה' יתברך, שאמר "עולם חסד יִבָּנֶה" (עין אי"ה, שבת).

מה אומרים בעצם הרב אשלג והרב קוק? שאם הקב"ה שיתף רחמים בעולמו, הרי שכך עלינו לנהוג גם כן, ועלינו להבין שהמבט הנכון על כל דבר צריך להיות מבט תהליכי-התפתחותי ולא תוצאתי.
זה מה שהבין רבי שמעון בר יוחאי, ולכן אחרי שנה נוספת במערה הפסיק לשרוף בעיניו כל דבר שלא היה מתוקן.

ולכן, יקל עלינו להבין כעת, מדוע ברוב המחלוקות בין הלל ושמאי, קבעו חז"ל ש"הלכה כהלל". האם זה בגלל ששמאי טועה? ודאי שלא, אלא מכיוון שעוד לא הגענו לזמן כזה שבו האמת "הגדולה", מידת הדין, יכולה כבר להתגלות. אנחנו עדיין נמצאים ב'עלמא דשיקרא', וכמו שביארנו, שקר פירושו אמת זמנית או חלקית.
יוצא מדברינו שכדי 'להתקיים' או 'לשרוד' בעולמנו עד שנגיע לאמת הגדולה, עלינו להתאזר בסבלנות, כלפי עצמנו וכלפי המציאות. פרשנותו של הלל היא פרשנות סבלנית, מקבלת, מכילה, נותנת תשובה חלקית, למרות שהיא איננה האמת השלמה והגמורה. 

  לצפיה בהרצאה על האש השורפת של רבי שמעון בר יוחאי | עוד מאמרים על ל"ג בעומר