מעשה במלך שהיה מלך על העולם כולו , והיה לו בן אחד שהיה אהוב על המלך מאוד והיה מצליח בכל דרכיו . יום אחד קרא המלך לבנו והחל מדבר עמו בענייני הממלכה . היות וכבר זקן אני , אמר המלך לבנו התחלתי זה מכבר לחשוב על העברת המלוכה לידך , ובאמת לא מצאתי בך שום חיסרון כלל אלא חיסרון אחד בלבד , שגם הוא לא באמת באשמתך , וחיסרון זה הנו היותך בן מלך , אשר מעולם לא טעם את טעם קושי חייהם של פשוטי העם, ואף שהולך אתה בין אנשי העם לעולם לא תרגיש כאחד מהם אלא תמיד תרגיש אתה מורם מהם שהרי אחרי הכל , בין מלך אתה באמת ואין בכך פסול , שלא בחרת בכך מתוך גאוותך אלא פשוט נולדת למציאות זו בעל כורחך , אלא שבשל כך לעולם לא תוכל להבין אל ליבם באמת.
ובכן , תמה הבן מלך , ואיך אוכל לתקן פגם זה הקיים בי , באמת לעולם לא אוכל להבין אל לב פשוטי העם אמר בן המלך לאביו המלך . אמר המלך לבנו , חשבתי אני על פתרון לדבר , דע לך כי ישנו סם שכחה מיוחד במינו , אשר כל השותה סם זה , משתכחת ממנו דעתו לגמרי , ואינו זוכר את שמו , או את זהותו ואף את השפה בה ידע הוא לדבר בטרם שלקח את הסם הנ"ל , עם זאת מוחו אינו נפגע וגם השפעת הסם לאחר זמן רב פגה מאליה . אתה , תבלע סם זה , ומשרתיי ייקחו אותך לארץ רחוקה ויניחו אותך שוכב באשפתות , לבוש בגדי עניים , שם תתעורר לבסוף ולא תבין דבר , לא מי אתה , ולא מהו המקום הזה שאתה נמצא בו , ולא תדע לדבר ולא תדע מענייני העולם דבר כלל , אלא תהא דעתך כדעת תינוק בין יומו בגוף של מבוגר . על כורחך יחשבוך אנשי המקום למשוגע ויבזו אותך , הרחמנים שבהם יתנו לך לאכול ולשתות , וכך נבזה ושפל תהא ישן ברחובות ואוכל מאשפתות , וחיי צער תחיה וכך תלמד על בשרך את חיי העם אשר בתוכם תחיה . כמובן שאנשיי יהיו תמיד לידך , מחופשים לפשוטי עם גם הם , וידאגו שלא יפגעו בך לרעה אנשי המקום אליו תילקח .
בן המלך היה המום מהצעת אביו , ומחמת עדינות נפשו המלכותית לא רצה לעזוב את ארמון המלך, והחל מתיירא לעשות רצון אביו , אך ככל שהזמן עבר , ומתוך מידת האמת שהייתה טבועה בו , לא יכול היה שלא להצדיק את חכמת אביו , ולבסוף אמר – מה שהמלך אבי אומר אעשה בחפץ לב .
וכך היה , בן המלך אכן שתה את הסם ואנשי המלך לקחוהו לארץ רחוקה והניחוהו באחת מעריה הגדולות לבוש בגדי עניות , זרוק באשפתות . בן המלך התעורר , והוא כתינוק אשר אינו יודע דבר , אינו יודע את שמו , אינו יודע את מקומו , ואינו יודע את שפת המקום , ורק הרגיש רעב גדול וצמא גדול , והחל מהלך בין האנשים מנסה להסביר להם את רצונו , אך בני האדם שיצר האכזריות הנו גם כן מנת חלקם , החלו מבזים אותו על התנהגותו המוזרה , והיו מחקים את תנועות ולועגים לו , חלקם אף היכו אותו , וחלקם כמו שאמר המלך ריחמו עליו ונתנו לו מאכל ומשקה ובגד חם להתעטף בו בשעות הלילה . וכך שרד לו בין המלך יום אחר יום , ימים רבים , ישן ברחובות ואוכל מנדבות רחמני העיר .
עם זאת , בן המלך , שאיש חכם מאוד היה בטרם ששתה את סם השכחה , לא איבד את תכונותיו הטובות והחל אט אט לומד את שפת המקום , בהתחלה מילים בסיסיות ולאחר מכן דיבור של ממש , עד שהפך להיות מקבצן פשוט לאיש אמין היודע עשות מלאכה פשוטה . והיה מחזר אחר פתחי בעלי האומנות ומבקש מהם שיעסיקו אותו בבית מלאכתם , עד שלקח אותו לעבודה גנן אחד שהיה איש פשוט וטוב לב . וכך היו עובדים הם יחדיו , בן המלך למד את מלאכת הגננות , והיה חי חיים פשוטים של בעל מלאכה פשוט , והיה ישן באסם ביתו של הגנן וכך חי לו בן המלך זמן מה . הגנן שלאחר זמן החל מחבב מאוד את בן המלך , נתן לו את ביתו לאשה , ובנה להם בית נאה , וכך היה שבן המלך הפך לאדם רגיל מן היישוב . ושוב עבר על בן המלך זמן מה והיה חי את חייו כאיש כשר , עבד כגנן , היה לבעל לאשתו ואף נולדו לו שני ילדים .
יום אחד עבר כרוז בעיר , אשר הודיע כי המלך הגדול , השולט על העולם כולו , חוגג את יום הולדתו השבעים בארמונו שבארץ מלוכתו , אשר לא הייתה כאמור הארץ הנ"ל אשר הובא אליה בן המלך , ומשום כך יהא יום זה יום חג ומנוחה לכל אנשי העולם . שלוחי המלך אף תלו שלטים בהם התנוססה תמונה גדולה של ארמון המלך ותמונת המלך בעצמו . משראה בן המלך את תמונות הארמון ותמונת המלך אורו עיניו ולבו , והחל משתוקק השתוקקות עזה להגיע אל ארמון המלך ולפגוש את המלך עצמו . כמו כן החלו זיכרונות עמומים עולים בו , אשר גרמו לו להרגיש כי שייכות עצומה יש לו למקום הזה אשר אין הוא יכול להסבירה כלל , וככל שעבר הזמן החל הוא להרגיש כי חייב הוא בכל מחיר להגיע אל הארמון ולפגוש את המלך .
משסיפר בן המלך לגנן על רצונותיו המופרחים , החל זה לצחוק ממנו וללעוג עליו ועל רצונותיו , ואמר לו וכי לשווא הוצאתי אותך מן האשפתות ונתתי לך את בתי , חדל משיגעונותיך ואל תגרום לי עוגמת נפש על כל הטובה שגמלתיך . בן המלך אכן נטש את רעיונותיו וחזר לשגרת היום יום . אך התשוקה הנסתרת שבתוכו לו הפסיקה לבעור ורק התעצמה מיום ליום , עד שלו היה יכול יותר לכובשה בתוכו וסיפר לאשתו על סערת הרגשות המתחוללת בקרבו . ומכיון שתמיד היה דובר אמת , ותמיד היה אוהב את אשתו מאוד , האמינה לו אשתו שאינו משוגע וכי אמת דובר לבבו , ובצער רב קיבלה עליה את רצון בעלה מתוך אהבתה אותו .
עוד באותו הלילה , ללא דיחוי , יצא בן המלך למסע אחר מסתרי ליבו , אל עבר ארמון המלך , עבר ימים ויבשות , ימים על גבי ימים , עד שהגיע לארצו של מלך מלכי המלכים . ובהגיעו אל הארץ הזו גברה בו ההשתוקקות להגיע אל ארמון המלך עד שכמעט ולא יכול היה להירדם כלל ורק נסע ממקום למקום כדי להגיע כמה שיותר מהר אל הארמון . הכל היה מוכר ללבו , נופי הארץ , שפת האנשים ותרבותם , אט אט החלו צפים בו יותר ויותר זכרונות מהעבר והיה בטוח כי שייך הוא לארץ זו שייכות אמת . אנשי המקום כמובן שלא זיהו אותו בבגדיו ובקלסתר פניו שהיה בוגר בהרבה מימי קטנותו , והיו מתייחסים אליו כאיש פשוט .
משהגיע בן המלך לעיר שבה היה שוכן ארמון המלך , כבר היה תשוש לחלוטין ממסעו , זה כבר יומיים שלא עצם את עיניו , וכל ליבו צועק – 'אל הארמון , אל הארמון , שם הוא מקומך האמתי ' . בן המלך שכר מיד עגלון ובתנועות ידיים הסביר לו שיקח אותו אל הארמון , שהרי את שפת המקום לא ידע ולא היה לו פנאי ללמדה , והנה משהגיע אל הארמון וניצב מחוץ לשעריו , לא יכול היה להתאפק יותר , והחל הוא רץ לעבר הארמון דרך שער הארמון , השומרים שלא עמדו על המשמרת כהוגן באותו זמן , פספסו את רגע ההתפרצות של בן המלך דרך השער , ומשראוהו רץ לעבר הארמון החלו דולקים אחריו שיעצור והיו צועקים , פורץ , פורץ נכנס לארמון .
בן המלך רץ את ריצת חייו לעבר הארמון כשמספר רב של חיילים רודפים אחריו , צועקים אחריו שיעצור ואף יורים עליו חיצים אשר נחתו לידו אך לא פגעו בו , ובן המלך , עם כל צעד וצעד , עוד ועוד זכרונות ותמונות מן העבר עולים בו , גורמים לו רק להתחזק בהחלטתו , כי יהיה מה שיהיה אין הוא מפסיק לרוץ אל המלך , כי לבו בוכה וצועק , כאן הוא ביתי , לכאן אני שייך , ובעודו רץ מתחיל הוא להיזכר בשבילי הארמון ומסדרונותיו , ובדרכים שבארמון המובילות אל חדר המלך בכבודו ובעצמו , והנה הוא רץ בתוך חדרי הארמון והאולמות , ועוד מעט ויגיע אל חדר המלך , והנה מרחוק דלת ענקית , הדלת שמאחוריה נמצא המלך בכבודו ובעצמו , ואיך יכנס והדלת סגורה , והחיילים עוד מעט ויבואו ויתפסוהו ויהרגוהו , והחיצים ממשיכים ליפול למרגלותיו , והנה הוא ניצב ליד הדלת והדלת סגורה , והוא דופק על הדלת ובכי מר פורץ מגרונו , ונזכר הוא בהכל , בכך שבאמת בן מלך הוא , ואביו הוא ששלחו לארץ רחוקה ונתן לו את סם השכחה , ורוצה הוא להיכנס לחדר אביו , ליפול על צווארו , שיצילהו מהחיילים העומדים בכל רגע לתופסו , אך אין הוא זוכר איך מדברים , ואיך יוכל המלך בפנים לדעת שבנו יקירו בחוץ , עומד ודופק על דלתו , משווה להיכנס והדלת נעולה והחיילים באים , ויפתח בן המלך את פיו ויצעק צעקה גדול – " תוווווווווו - תו – תו – תו - ..תו-תו-תו-תו-תו-תו-תו-תו-תו - תוווווווווווו " . ויפתח המלך את הדלת .....
והנמשל ברור , בן המלך הנו נשמות ישראל אשר ירדו לעולם השכחה ואינם זוכרים את המלך , אך ימי תשובה באים ואנו נזכרים כי באמת בני מלכים אנו , אך מרוב ששכחנו מי אנחנו כבר אין לנו מילים לדבר אל לבנו שיתעורר משנתו , לכך קיבלנו את מתנת קול השופר אשר הנו הזעקה ללא מילים , שהיא מעבר לעולם המילים , קול הקולות המגיע הישר לכסא הכבוד , ופותח את לבנו לשוב אל אבינו שבשמים ובארץ .
ועוד שנשמות ישראל אשר ניתן להן תפקיד ייחודי , לגאול את העולם הזה מייסוריו , וזאת על ידי שממליכים את ה' יתברך וזוכים למלוך בעצמם , אך נדרשת לכך מידת ענווה ורחמנות גדולה , שלא תהא מלוכתנו ביד רמה אלא דייקא מתוך העדינות הראויה לבן בלך שעבר הרבה שנות גלות ויודע טוב טוב כמה קשה זה להיות נרדף ומושפל .
לרכישת "סודות השנה העברית" מאת דן וינוקור
עוד מאמרים על ראש השנה | הרצאות של משה שרון על ראש השנה | הספרים של משה שרון
תגובות