ראש השנה לפי הקבלה

סיפור מיוחד לראש השנה:

כשאמי נשאה אותי ברחמה היא חלמה חלום ובחלומה ראתה את משה רבנו, עומד ונאום את הנאום הגדול שלו בכניסה לארץ ישראל. כשקצה משנתה ידעה בבירור שהשם ישלח לה בן תורה שיגדל להיות גדול הדור ומנהיג שייזכר לדורות. היא נתנה לי את שמו למרות שלא התכוונה שאגמגם, לא שאגדל בבית פרעה ובטח לא שאעמוד על ההר ורק אשקיף על ארץ ישראל מבלי להכנס אליה.

אני מאמין שאם הייתה בין החיים הייתה עומדת מולי מחייכת וגאה בי שהגשמתי לה חלום. אני זוכר את פניה כשהגשתי לה את הספר הראשון שכתבתי, פירוש לספר איוב, ואני בסך הכל בגיל עשרים. היא חייכה, עצמה את עיניה ואמרה לאבא "כל דור והמשה שלו".

אבל אמא הלכה לעולמה אחרי הספר הראשון ולא זכתה, לא לראות את שאר ספריי, לא לראות אותי מסיים את לימודי הרפואה ולא להיות איתנו כשנולד בני, נחמן. כשהוא נולד, ראש השנה היה, ואשתי כרעה ללדת בין שופר אחד למשנהו, בין שברים לתרועה, ואני ידעתי שהשם מגלה לי סוד על ראש השנה, אבל לא הצלחתי להבין מהו.

רק בגיל 73 הבנתי.

אבל בואו נחזור קצת אחורה. נולדתי בחבל קטלוניה בספרד. רוב ימיי חייתי כשנוא. הקהילה היהודית שגשגה אבל שנאה הייתה, ללא צל של ספק. המוסלמים שגרו לידנו שנאו אותנו כי אנחנו יהודים, והנוצרים שנאו אותנו אבל לא הסתפקו רק בשנאה, הם גם רצו להמיר את דתנו על בסיס יומיומי. כל חודש צצה תקנה אחרת נגד יהודים. אני גדלתי בבית של אמונה יוקדת ולא מתפשרת, ידעתי שאת האמת שלי אני אגיד, גם אם אשלם עליה מחיר. ושילמתי. מצד אחד הייתה לי עבודה טובה כי הייתי רופא מבוקש. מצד שני אני בכל זאת רב, יהודי, ששמו הולך למרחוק, וכשהכנסייה בברצלונה החליטה שהיא רוצה לנגח את היהודים ולשכנע אותנו בטעותנו, הכריחו אותי לעמוד ולהתווכח במשך ארבעה ימים על האמונה היהודית בתוך הכנסייה, אל מול המלך וכל הגוורדיא שלו.

אחיי בבתי הכנסיות התחזקו מדעותיי הנחושות, העמידה האיתנה וההתעקשות שלי, אבל בי התחזקה ההבנה שאין לנו מה לחפש בחוצה לארץ. למרות שלא נולדתי בארץ ישראל ערגתי אליה בכל מאודי. מה יש ליהודי לחפש פה?

כל יום שעבר וכל ילד שנולד לנו, רק העמיק את הקרע. גופי בברצלונה ולבי בירושלים.

בתחילה התעקשתי ללמד את תלמידיי את התלמוד הירושלמי ולא את הבבלי, כי הראשון נכתב בטבריה והשני בגלות בבל.

לאחר מכן החלטתי שרק על ארץ ישראל אני מדבר בדרשותיי. ולא היה פשוט לשמוע, גם לא לנואם עצמו, שמבחינת חז"ל המצוות שאנחנו מקיימים בחוצה לארץ הן רק כמו "ציונים" ולא הדבר האמיתי, וציטטתי את רבי שלמה הצרפתי שכתב לתלמידיו, כן, הניחו תפילין ועשו מזוזה, למרות שאנחנו בגלות. למה? כדי שלא יהיו עליכם חדשים כשתחזרו לארץ, כי עיקר המצות ליושבים בארץ ה'.

ולבסוף הרמתי ידיים כי בכל זאת, נולדנו כאן, הקמנו כאן משפחה, בניי ובנותיי לא מכירים את ארץ ישראל. כאן פרנסתנו, ומי יודע מה מצפה לנו? ארץ ישראל שוממה זה למעלה מאלף שנים, ומספרים שהיהודים שחיים בה סובלים מרדיפות לא פחות מאיתנו. לנו לפחות יש כבוד ומעמד.

וכל שנותר לי הוא שער הדמעה. השער שלא ננעל. גם בגלות. בכל תפילת שמונה עשרה, שלוש פעמים ביום, הייתי פורץ בבכי כשהגענו ל"ותחזנה עינינו בשובך לציון" על שנולדתי בדור שעיניו רואות את ההיפך הגמור, רואות את הגלות כמו צל שמשתלט על השמש ואין תקווה למחר חדש.

מה המסר שאני מעביר לבניי ובנותיי? תהיה איש תורה ותתעלם מחלק מרכזי בה? תהיה יהודי פאסיבי שמחכה שהגאולה תגיע והמשיח יבוא מעצמו, מבלי שניתן לו כתף, מבלי שנמסור נפשנו?

ואז הגיע אלול והקרע החל לקונן בי שוב. ידעתי שראש השנה גוזר על כל השנה, ומי יודע אם לעת כזאת הגעתי למלכות? עוד שנה בגירונה? מי מבטיח לי שאחייה עוד שנים רבות לראות את הגאולה במו עיניי, לצעוד אל בית המקדש ולחיות, אפילו לרגע אחד, את החיים שנועדנו כולנו לחיות.

וגם סימן ברור קיבלתי – ידיד משכבר הימים הצטרף למסע אל ארץ ישראל וחזר עם מסר שטילטל אותי – אף אחד מאומות העולם לא מצליח ליישב אותה. בכל כמה עשורים כובשת אותה ממלכה אחרת ולאף אחת מהן אין ברכה. אפילו האדמה מתנגדת להם. זה הכה בי: האם ארץ ישראל מחכה לנו? שומרת לנו נאמנות? האם היא מתגעגעת אליי כשם שאני מתגעגע אליה?

לא יכולתי יותר. את כל הכסף שהיה לי מסרתי לאשתי והשארתי בכיסיי את המעט הדרוש למסע, מה שיהיה יהיה. עליתי על הספינה הראשונה לארץ ישראל וקיוויתי להגיע לנמל יפו ומשם תוך יום יומיים להגיע עם עגלה לירושלים. הים שיבר את גופי הזקן וטילטל את נפשי, לא ידעתי אם בחרתי נכון, שעזבתי הכל, אם אגיע בכלל אל הארץ המובטחת ומה יעלה בגורל מה שהותרתי מאחור. הקאתי והתעלפתי כמה פעמים ביום, לפעמים תוך כדי תפילה, עד שאיבדתי את עצמי, יהודי יחיד על ספינה, לא זכרתי באיזה יום אנחנו, רק שראש השנה קרב ובא. ושהשם איתי. תמיד. גם בגיא צלמוות.

הגענו לנמל עכו.

דידיתי על הקרקע היציבה ובמשך שעתיים נישקתי את אדמתה ורגביה הקדושים, כשהגויים עוברים מעליי ומעבירים סחורות מיד ליד.

אחר כך שאלתי והערבים הפנו אותי אל היהודים של עכו, קהילה יהודית חמה שעטפה אותי לתוכה כמו משפחה משכבר הימים. החלטתי להשאר.

ימי ראש השנה עם הקהילה בעכו היו הימים המאושרים בחיי. כמו בן ששב אל אביו. כמו ילדה ששיחקה בבובה ופתאום מחזיקה ילדה אמיתית. קול השופר טילטל אותי יותר מאשר האונייה וידעתי שגזרתי על עצמי, שכתבתי את עצמי בספר אחר. שהקב"ה סייע לי להכתב ולהחתם בארץ שכל דרכיה ופעמיה אומרים קודש.

וגם - אני לא יודע להסביר זאת בהגיון אבל ברגע שהגעתי אל אדמתה, הבנתי שכתביי לא היו מדויקים. כשאתה נמצא בפלטרין של המלך אתה רואה דברים אחרת מאשר כשאתה בין החיות והליסטים.

נזכרתי במכתב שכתבתי לבן שלי נחמן, עוד בהיותי בגירונה, מי יודע אם אזכה לראותו שוב, איגרת שמאגדת את כל מה שחשוב לי שימשיך לקיים, בעיקר סביב תיקון המידות, הכעס, הגאווה והענווה. התחרטתי על שלא יכולתי לשאת אותם איתי, על כנפי נשרים אל ארץ ישראל.

הגעתי לירושלים בעשרת ימי תשובה, רגע לפני יום הכיפורים, נכנסתי אל העיר העתיקה ולפתע שמעתי שירת לויים בוקעת, שמתי פעמיי אל הכותל המערבי אך הוא היה עזוב, רק יהודים מעטים התפללו בו. מהיכן בוקעת השירה? רק כעבור שעתיים הבנתי שהשירה טמונה בתוך אבניה של ירושלים.

התיישבתי ברחבת הכותל, טיפות של יורה החלו לטפטף על ראשי ולחיי והתערבבו עם טיפות האושר שזלגו מעיניי, והבנתי, שאת האיגרת האמיתית לא כתבתי לבני נחמן בכתב ידי אלא במעשיי.

הבנתי שעלייתי לארץ ישראל היא היא האיגרת שלי.

שנה טובה לכל יושבי ארץ הקודש

רבי משה בר נחמן

שנת הכ"ז, 1267 למניינם

עוד מאמרים על ראש השנה | הרצאות של משה שרון על ראש השנה | הספרים של משה שרון