שבועות לפי הקבלה

בחג שבועות אנחנו עוטים על עצמנו את כל הלובן האפשרי – לובשים לבן, אוכלים אינסוף גבינות ולבן, ולמקפידים שבינינו – גם הופכים את ערב החג ללילה לבן. מה הקשר בין שבועות ללבן? והאם יש קשר בין מתן תורה לבין הצבע הלבן?

בכדי לענות על השאלות הנ"ל אנו צריכים להבין 2 עקרונות בסיסיים בחכמת הקבלה:

א. חגים ביהדות הם אינם טכסי זכרון - חגים הם חלונות של אנרגיה שמתרחשים בהווה. כותב הרמח"ל "שבשוב תקופת הזמן ההוא (של החג או המועד) יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התיקון" (דרך השם פרק ז'). פירוש – אין העדר ברוחני, ולכן בכל שנה מתגלה ומתחדשת ההארה של פסח, של מתן תורה, של חנוכה ושל נס פורים. במילים אחרות בכל שנה אפשר להרגיש את מעמד מתן תורה. זה תלוי בנו.
ב. עקרון הפרד"ס – את התורה ניתן לפרש בארבע דרכים: פשט, רמז, דרש וסוד. בעלי הסוד כותבים שסיפורי התורה אינם רק סיפורי הסטוריה אלא הרבה מעבר לכך – הם תיאורים של התהליך הרוחני שכל אדם צריך לעבור. במילים פשוטות - יציאת מצרים, למשל, איננה רק תיאור הסטורי אלא תנועה בנפש שכל אדם אמור לבצע.

עכשיו ננסה לענות – על פי ספר הזוהר - הצבע הלבן מסמל נתינה, השפעה, זה הצבע היחיד שלא "לוקח לעצמו" אנרגיה. גם אם נבדוק את ההגדרה המדעית נמצא הסבר דומה - צבע הוא תחושה שנוצרת במוח בעת צפייה בעצמים שמוטל עליהם (או שהם פולטים) אור. הצבע השחור, לדוגמא, בולע לתוכו את כל האור (חור שחור) ולכן לא מוגדר כצבע. העין שלנו איננה רואה שחור, היא מסוגלת לראות רק מה שמחזיר אור. הצבע הלבן מחזיר את כל האור שמוטל עליו.
כדי להבין את הקשר שבין לבן לבין חג שבועות צריכים להבין מדוע אנו חוגגים את חג השבועות? הסיבות ה"חקלאיות" הן רק נספחות לסיבה המרכזית – מעמד מתן תורה.
עם ישראל יצאו ממצרים בנסים גדולים אל המדבר וספר שמות מתאר 42 מסעות ויסעו ויחנו, ויסעו, ויחנו, פתאום במסע האחרון אומר הכתוב "ויחן שם ישראל כנגד ההר" ורש"י שואל – מדוע "ויחן" בלשון יחיד? ועונה – כאיש אחד בלב אחד. מלמדים אותנו המקובלים שהמעמד הזה היה מעמד שבו התבטלו המחיצות בין האנשים, לא מפלגות ולא ויכוחים, כולם יחד עם אותה המטרה. כל אחד חשב על טובת הזולת במקום על טובת עצמו, "כל ישראל ערבים זה לזה".
החיבור האידילי הזה איפשר קבלה של אור גדול, אינסופי. דמיינו לעצמכם, הארה רוחנית וגשמית שזוכים לה 600,000 איש. בספר שמות רבא מתואר המעמד הזה במילים הבאות: "כשנתן הקב"ה את התורה, ציפור לא ציפצף, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש. לאור הזה קוראים בקבלה – תורה.
התורה איננה רק ספר, היא גם לא רק אוסף של חוקים ומצוות כמו שאנחנו חושבים, אלא, התורה מכילה בתוכה הן את האור והן את הוראות החיבור לאור שנקראות מצוות. מצוות מלשון צוותא – חיבור. חיבור לאור.
מכאן אנחנו מבינים את הטעם הראשון בלבן – חג שמסמל מעמד של נתינה, הן מצד הבורא והן מצד הנבראים חייב להיות מאופיין בצבע הלבן.

עדיין נותרה השאלה – למה דווקא חלב?

בקבלה אנו למדים שיש שלושה מצבים בהתפתחות הרוחנית והגשמית של האדם: עיבור, יניקה ומוחין. בספר 'תלמוד עשר הספירות' של הרב יהודה אשלג, הוא מתאר כיצד ניזון תינוק. כשהוא בבטן אמו, הוא תלוי בה במאת האחוזים וניזון דרך הדם שלה – זה מצב העיבור, אחר כך הוא נולד אבל עדיין לא לגמרי עצמאי, אז הדם שלה עולה מדרגה, מזדכך והופך להיות חלב (מאדום ללבן) ועכשיו היא יכולה לתת לו חיים. זה נקרא שלב היניקה. כשהוא גדל הוא קונה מוחין – עכשיו הוא עצמאי ומשפיע ויכול לתת מעצמו לקטנים.
מכאן, שהחלב הוא הביטוי המעשי, הראשוני והיסודי של נתינה בפועל ולכן אנו אוכלים מאכלי חלב.
מבחינת התהליך פסח – עומר – שבועות, אנו למדים שהם נחשבים לחג אחד שיש בו עיבור, יניקה ומוחין. העיבור הוא במצרים. ליל הסדר נקרא לידה, האדם עובר דרך מקום צר ויוצא לאוויר העולם. עכשיו הוא נכנס ל-49 ימים, 7 כפול 7, של ספירת העומר, יניקה, בהם הוא מבטל את עצמאותו ובונה את עצמו לאט לאט, כל יום על ידי ספירה אחרת, ובסוף התהליך, ביום החמישים הוא זוכה למוחין – תורה.
יפה לראות רמז נוסף לזה בהשוואה לשלושת הרגלים. פסח וסוכות מתקיימים 8 ימים כל אחד (שבעה פלוס שמיני עצרת או שמחת תורה). מדוע חג שבועות הוא יום אחד? הסוד הוא דווקא בשמו הנוסף של חג השבועות -חג העצרת. כתוב בספר התודעה ששבועות נקרא עצרת, "לפי שעיקר ענינו של חג זה שהוא שמיני שאחר שבעה ימי חג המצות וקשור עימהם; המשכם הוא וסיומם. ימי הספירה שביניהם אינם מפסיקים, שהם כחולו של מועד שאינו מפסיק בין חג ראשון לאחרון. נמצא שיום זה הוא כשמיני עצרת שלאחר החג, ולכן קראוהו על שמו, כלומר, עצרת של פסח" .

מתגלה כאן דבר מופלא, למעשה פסח ושבועות הם חג אחד וכל תקופת ספירת העומר היא בעצם יחידה אחת, מצוה ארוכה הנמשכת על פני שבעה שבועות. למרות, שספירת העומר היא תקופה לא פשוטה עבור רבים, בכל זאת היא נתפסת כחג מתמשך, תקופה של בנייה רוחנית חיובית.

כעת, נותרה רק שאלה אחת – למה עושים לילה לבן?
ליל שבועות נקרא בספר הזוהר "לילה דכלא" – הלילה של הכלה. מי זו הכלה? מי מתחתן? הכלה היא עם ישראל והחתן הוא הקב"ה והלילה הזה, שבו אנו לא ישנים אלא מחברים בין אורות היום, הוא ליל הזיווג ביניהם. אנחנו, לומדי התורה, נקראים השושבינים שמלווים את הכלה לחתונתה ומקשטים אותה ב-24 תכשיטים, הלא הם 24 הספרים המרכיבים את התנ"ך.

לסיכום, הרב יהודה אשלג שואל שאלה חשובה – מדוע נקרא חג השבועות חג "מתן תורה" ולא חג "קבלת התורה"? תשובתו היא שאנחנו, בדור הזה, כל אחד ואחד מאתנו עדיין לא קיבל את התורה בשלמותה. העובדה שהוא נתן איננה מעידה הרי על כך שקיבלנו. ולכן, חג השבועות הוא הזדמנות פז להתחבר לאור, לשפע של הבריאה מחדש, את האור הזה אנחנו לא מצליחים לקבל, מצמצמים אותו, בגלל צורת המחשבה שלנו, המידות המקולקלות וחוסר שימת הלב שלנו. בחג שבועות עושים מחיקה כללית על הדף, זורקים את כל האותיות שכתבתי בצורה עקומה ונותנים לי אפשרות להתחבר לאור מחדש. דף חדש.