קבלה

האם אנחנו רואים את הכל? לפי חכמת הקבלה אנחנו יותר לא רואים מאשר רואים, עיוורים מגששי קיר. במאמר זה אנסה להאיר על האשליות הללו:

אשליה מס' 1 - אשליית הרצון

האשליה הראשונה שמנהלת אותנו במהלך החיים שלנו נקראת "אשליית הרצון"- אנחנו חיים באשליה שאם יהיה לנו יותר- יהיה לנו יותר טוב.
בכל דבר- כסף, כבוד , מסאז', לא משנה.
אני יוצא ממסאז' מה הדבר שאני רוצה? עוד מסאז', נכון? גם אם הוא היה ממשיך עוד 15 שעות זה לא ממצה, נכון? יש לי הרגשה שיהיה לי יותר תענוג אם יהיה לי עוד. אותו דבר בכל עניין.
זו אשליה אחת שמנהלת אותי כי בסופו של דבר זה לא קשור: זה שיש לו יותר לא נהנה יותר מזה שיש לו פחות. למה? מכיוון שהכלי בנוי כך שזה בדיוק להפך- האור מכבה את הכלי.
זה אומר שהתענוג הוא בכלל לא מהאור. התענוג הוא מהמגע הראשוני של האור בכלי. ברגע שהאור נכנס לתוך הכלי הוא מכבה אותו.

הדוגמא הכי טובה לזה זה אוכל- איפה נעלם התאבון אחרי שאכלתי? לאן הוא נעלם? האם התענוג שלי היה באכילה? לא! התענוג שלי היה מהפער שבין הציפייה לבין המפגש הראשוני עם האור- שם נמדד התענוג.
האם יש הבדל בין הסיגריה של אחרי השבת לבין עוד סיגריה ועוד סיגריה במהלך היום? (אני לא יודע, אני לא מעשן. תגידו לי אתם- יש?) יש!
למה? ציפייה. זאת אומרת תענוג הוא לפי גודל הכלי ולא לפי האור.

זאת אשליה ראשונה שמנהלת אותנו בחיים כל הזמן, כל הזמן. נראה לי שאם אני אמצא מישהו שטוב לי איתו להתחתן איתו - אז יהיה לי טוב (לא בהכרח). התענוג שלי ממנו בכלל קשור לכלי שיהיה לי כלפיו. הכלי זה ההשתוקקות שלי אליו, ההשתוקקות שלי לרגעים איתו. אדם יכול לחיות עם בן הזוג המושלם ולרצות להתגרש. למה? כי אין לו כלי. יש אור - אין כלי. כשיש אור ואין כלי הכלי סובל האשליה שמנהלת אותנו בהקשר הזה היא שאנחנו חושבים שהאור הוא זה שנותן לנו את התענוג זה לא נכון. הכלי הוא זה שנותן את התענוג. יש איזשהו תענוג בסטייק? אין בו שום תענוג- יש תענוג במפגש שלו עם הכלי שלי כשאני רעב. הכלי שלי במקרה הזה הוא הרעב.

למה אני אומר שזו אשליה שמנהלת אותנו? כי אנחנו מחפשים את התענוגות שלנו בחוץ. למשל, אנחנו חושבים שלטוס לחו"ל זה תענוג וללכת לקאנטרי קלאב זה תענוג ולקבל מסאז' זה תענוג. לא, זה לא. הדברים האלה כשלעצמם הם לא תענוג. מה התענוג? המשמעות שאני מעניק לזה, לא מה שזה גורם לי.
לדוגמא - האם יגרם לך הנאה אם אני אתן לך עט? לא ממש- נכון? עכשיו, אם בן אדם שאתה מאד מעריך ייתן לך את אותו העט?

נגיד שאני מעריך את הנשיא פרס והוא זה מביא לי עט, האם אשמור על העט הזה?
מתקשר אלי הרב שלי ואומר לי - האם אתה יכול בבקשה לאסוף אותי מהבית שלי לקריית שמונה ולהחזיר אותי? מבחינתי זה תענוג עילאי- לנסוע עם הרב מירושלים לקריית שמונה וחזרה? בגלל שמבחינתי הוא אדם גדול. זאת אומרת התענוג איננו באוטו ואיננו בנסיעה והתענוג הוא איננו ברב בעצמו, אלא בגודל שלו בעיני.

התענוג שיש לי מכל דבר הוא לפי מידת החשיבות שיש לי לדבר.

אשליה מס' 2: יש משהו מחוצה לנו.

אז האמת היא שאין כלום מחוצה לנו. מה שיש מחוצה לנו, כך אומר האר"י הקדוש: אור עליון פשוט.
עכשיו אני בטוח שאני רואה אותכם ואתם מדברים איתי ואני רואה כסאות ורואה מחשב ואני רואה הכל – זה לא באמת קיים. אלא בעולם קיים אור עליון פשוט שבא לידי ביטוי כלפיי בכל מיני צורות כפי החושים שלי וכפי היכולת שלי וכפי התיקון שלי.

למשל אחת האשליות שאנשים חווים זה שהם חושבים שהם מסתכלים על אותו אדם , למשל תלמידים בכיתה בטוחים שאתם מסתכלים על אותו מרצה, שכולם חווים אותי אותו דבר – זה לא נכון. תבדקו את זה לעומק ותראו זו אשליה הכי גדולה בעולם.

בואו ניקח דוגמא פשוטה, כרטיס אשראי, מה זה בשבילך? עבור אחד זה אמצעי תשלום, עבור אחר .sos או עבדות, עבור השלישי תשלום והרביעי - צרות. בפועל זו חתיכת פלסטיק אבל כל אחד רואה אותה אחרת.

יש לנו אשליה שאנחנו מסתכלים על אותו עולם, זו אשליה שמנהלת אותנו כל רגע ורגע , זה דבר מזעזע. למה אנחנו רבים עם מישהו אחר? למה אני מתווכח עם מישהו אחר? כי אני בטוח שהוא רואה את המציאות כמו שאני רואה אותה. וזה לא נכון, אשליה מוחלטת – מי שחי בזוגיות הרבה שנים- אם עדיין לא הגיע לתובנה הזאת מצבו קשה. בן הזוג שלך רואה את המציאות שונה ממך לגמרי, לחלוטין. כל המריבות נובעות מכך שאני לא מבין את זה. המציאות לא קיימת , לא קיים דבר כזה מציאות. מציאות היא התלבשות של הכלים שלי על האור הלבן הפשוט.

אשליה מספר 3 – אני מרגיש שאני זה אני ואתם זה אתם.

אני חווה אתכם כמשהו שנמצא מחוצה לי. מקובל לא חווה את זה ככה. הרב קוק התראיין אצל עיתונאי שהיה מראיין אותו קבוע. הוא דיבר איתו על מוסר ואז הרב קוק אמר לעיתונאי שאין דבר כזה מוסר, מוסר זה דבר צבוע למה? כי אדם רוצה באמת לעשות משהו ומהפחד מאחרים לא עושה ואז הוא אמר לעומת המוסר בצבוע בעולם התלמידים שלי הם האנשים הכי מוסריים בעולם, כך אמר הרב קוק. שואל אותו העיתונאי איך אתה אומר דבר כזה מתנשא? שהתלמידים שלך הם האנשים המוסריים ביותר בעולם. אז הוא אמר זה מאד פשוט התלמידים שלי מסתכלים על אחרים והם לא רואים אותם מחוצה להם אלא הם רואים אותם כאילו הם חלק מתוכם, חלק מעצמם, ולכן הם לא יפגעו בשום צורה במישהו אחר. מאד פשוט, זה לא מוסר- זה עניין רוחני אני לא מסוגל לפגוע בעצמי ואני לא מסוגל לפגוע במישהו אחר. מאד פשוט, אלא אם כן אני חולה נפש אז אני אפגע בעצמי.

מה עניין האשליה הזאת? שלומדים קבלה אחד הדברים הבסיסיים ביותר שלומדים זה שהאדם הראשון היה נשמה , הוא לא היה אדם כמו שאנחנו מבינים את זה, הוא היה נשמה. נשמה שהתרסקה ל- 600,000 חלקים, למה? מסביר ספר הזוהר שהקב"ה שם לו רגל זאת אומרת גרם לו לחטוא. מה היה החטא של האדם הראשון? הוא ניסה לעשות תיקון לפני הזמן. הוא עשה את זה על ידי אכילה , הוא ניסה לעשות תיקון לפני הזמן. אם הוא היה מחכה כמה שעות לפני כניסת שבת אז התיקון היה נעשה. באותו רגע אותה נשמה שנקראת אדם הראשון התנפצה לחלקים ומאותו רגע כל אחד ואחד מהחלקים אמור לעשות בדיוק את אותו תיקון שבעצם האדם הראשון לא עשה ולתקן את היחס שלו, במקום למה שהקב"ה אומר, לזולת . זאת אומרת התיקון הפך להיות, מרגע האדם הראשון, התיקון הפך להיות בינינו. מרגע הנפילה כל התיקון של האדם הוא היחס שלו לזולת. את היחס שלו לעצמו הוא לא יכול לבדוק את היחס שלו לקב"ה הוא לא יכול לבדוק (זאת אומרת הוא יכול אבל זה חמקני, זה לא מדויק- יש רק מדד אחד לפי בעל הסולם וזה שמחה: אם אדם נמצא בשמחה סימן שהוא ועל נכון כלפי הקב"ה)

נייר לקמוס רוחני

היחס שלי לזולת זה מדע מדויק – זה כמו נייר לקמוס: בשנייה אחת אני יכול לבדוק מה היחס שלי כלפיך האם באמת אכפת לי ממך או לא אכפת לי ממך . אני יכול למדוד את זה בסופר כשאני עומד מול הקופאית ואני בודק אם אכפת לי ממנה או לא אכפת לי ממנה, אני יכול לבדוק את היחס שלי לחייל בטרמפיאדה, לזאת שבאה לנקות לי את הבית, לזה שאני עובד איתו או לאשתי וכו' – תוך שניה יש לי נייר לקמוס באיזה מצב רוחני אני . לפי מה? לפי אם אני חי באשליה או לא חי באשליה. אם אני חי באשליה אז אני לא חווה אותך כחלק ממני אז אחד הביטויים של זה יהיה שלא ממש אכפת לי מה יקרה לך, מה יעבור עליך. דבר יחידי שיהיה אכפת לי זה מה יצא לי מזה, איפה אני בתמונה? בעל הסולם כותב שאהבת הזולת יותר חשובה ויותר גדולה מאהבת השם. איך הוא יכול להגיד דבר כזה? התשובה היא מאד פשוטה: אהבת השם זה דמיונות.

איפה באה לידי ביטוי אהבת ה' שלך? במה? בתפילה? אצל בעל הסולם זה מאד ישיר - אהבת ה' שלך באה לידי ביטוי באהבת הזולת לא בשום דבר אחר. מה זה אהבת הזולת? להרגיש שהוא חלק ממני.

בעל הסולם כותב כך במאמר מתן תורה: "ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה מאמר חז"ל זה אומר לנו בארוני כי מילת כלל יורה על סכום של פרטים שמשיתופם יחד יועמד אותו כלל נמצא כשהוא אומר על המצווה של ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל גדול בתורה הנה עלינו להבין ששאר תרי"ב המצוות שבתורה (מתוך תרי"ג) עם כל המקראות שבתוכה אינן לא פחות ולא יותר מאשר סכום הפרטים המוכנסים ומותנים במצווה האחת הזאת של ואהבת לרעך כמוך. שאין אלו אלא הדברים מתמיהים כי זה יצדק במצוות שבין אדם לחברו אולם איך יכולה אותה מצווה אחת להכיל ולכלכל בתוכה את כל המצוות שבין אדם למקום שהן עיקרי התורה ורוב מניין ובניין שלה (איך הוא יכול לומר שאהבת לרעך כמוך זה כל התיקון? יש תפילות, יש תפילין, יש כל כך הרבה מצוות שהן לא בין אדם לחברו, הוא אומר שזה נמצא בתוך ואהבת לרעך כמוך.) ואם עוד אפשר לנו עוד להתייגע ולמצוא דרך ליישב דבריהם שבכאן הנה ערוך לפנינו מאמר שני עוד יותר בולט באותו הגר שבא לפני הלל ואמר לו למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת ואמר לו כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד. (מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך) הרי לפנינו הלכה ברורה אשר אין לנו שום העדפה (כן, הלל יכול היה להגיד תתפלל 3 פעמים ביום , למה הוא אמר לו מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך? ) בכל תרי"ב המצוות בכל המקראות שבתורה על המצווה האחת של ואהבת לרעך כמוך."

ואהבת לרעך כמוך
מה זה ואהבת לרעך כמוך? במה באה לידי ביטוי האהבה הזאת? מי זה רעך? מה זה כמוך? ואם אני לא ממש אוהב את עצמי? האמת שצריך פעם אחת להסביר את זה כי אנשים מתבלבלים , למשל אחד הבלבולים זה שאנשים אומרים "כמה אני אוהב את עצמי ככה אני צריך לאהוב את הזולת" ואם אני לא אוהב את עצמי אז אני צריך קודם כל לאהוב את עצמי ואחרי שאני אוהב את עצמי אני אוכל לאהוב את הזולת.

מי זה רעך?

רעך זה כל העולם אתה צריך להתחיל מהמעגל הקטן כי אי אפשר פתאום לאהוב את כל העולם. מי שמנסה לאהוב ישר את כל העולם יהפוך להיות האדם הכי אכזר בעולם בסוף (אי אפשר לאהוב את כל העולם ישר זאת מדרגה מאד גבוהה, צריך להתחיל באשתך ובילדים שלך, לאט לאט חברים, משפחה, בני עירך, בני מדינתך, כל היהודים, אחרי זה כל העולם) אבל בסוף כותב רבי אלעזר בנו של רבי שמעון רעך זה כל העולם. לעתיד לבוא "רעך" זה כל העולם.

מה זה כמוך?

כמוך פירושו לא באותה מידה שאתה אוהב את עצמך אלא באותה רמת דאגה שיש לך לא לאבד לשניה אחת מה שמגיע לך עם אותו כמוך אתה צריך לעבוד עם הזולת. אותו כמוך בדיוק. זו לא אהבה עצמית, זאת דאגה עצמית, זה משהו אחר ( דואג אותה דאגה שיש לך בצורה פשוטה- עבדת- אתה דואג לקבל משכורת, יש לך דאגה איפה תישן הלילה, יש לך דאגה מה תאכל היום). הכמוך הוא עניין טבעי, לא צריך לעבוד עליו בכלל. לא שאני נלחם בו. הרב קוק אומר שהקדושה אינה נלחמת כלל נגד אהבה עצמית אלא ככל שיהיה האדם אוהב את עצמו יותר כך יוכל להשפיע על הבריות יותר אבל - אני לא הולך לפתח את האהבה הזאת לעצמי, יש פה הבדל גדול, האהבה לעצמי מתפתחת לבד, ככל שאדם גדל ורוצה להשפיע יותר לאחרים כך האגו שלו מתעורר יותר ואומר " רגע מה איתי?" אני לא צריך לדאוג לזה, זה מין נחש כזה שהוא תמיד עובד.

נהר ושמו גינאי

את זה אנחנו למדים מסיפורי התורה שאברהם היה צריך לעבור בדרך לעקידת יצחק נהר שקראו לו גינאי. אמר לו אברהם חלוק מימך, היינו פתח את עצמך כדי שאני אוכל לעבור. אמר לו הנהר: אני עושה מה שאני צריך לעשות, אני זורם כאן כמו שאומר לי הטבע שלי, אני ודאי עושה רצון קוני, האם אתה עושה רצון קונך? לא בטוח, לא בטוח שאתה באמת תעקוד את יצחק. אני בטוח עושה מה שצריך.

מסביר בעל הסולם שהכוונה היא שהנהר הזה זה הרצון לקבל, הכמוך, הרצון לקבל של האדם זו מערכת טבעית. הרב יובל הכהן אשרוב מסביר את זה בצורה פשוטה: אם יש לך שדה ואתה עוזב אותו, לא עושה איתו שום דבר- מה יגדל בו? תותים? מה שיגדל שם באופן טבעי זה קוצים ודרדרים. אתה לא תחייה באופן טבעי אם לא תעבוד על החיים האלה, אם לא תאכל, לא תישן, לא תשמור על החום שלך, אם לא תעשה פעולות אקטיביות כדי לחיות - לא תחייה. הטוב הוא לא טבעי, הרע הוא טבעי. מי מחייה את הרע? הקב"ה. הטוב זקוק לך. אם אני לא מכניס מים לבאר מה יש בבאר? נחשים ועקרבים, כך התורה אומרת. אם תכניס מים - אין נחשים ועקרבים, אם הבור ריק יהיו בו נחשים ועקרבים. מאד פשוט.

האמירה היא מאד פשוטה - לא צריך לעמול בשביל רע, לא צריך לעמול בשביל "כמוך",לא צריך לעמול בשביל לגלות את הרצון לקבל שזה כמוך.

זה בדיוק מה שהוא אומר לנו בזוהר הקדוש "מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה שרוצים להרוג זה את זה". לא יכול להיות מצב של אנשים שלא יעבדו על עצמם רוחנית, חברה, שלא יעבדו אחד עם השני כאנשים רוחניים ולא תהיה ביניהם מלחמה , לא יכול להיות אנשים לאורך זמן שלא ינסו לעשות עם עצמם משהו רוחני , להרים עצמם מהטבע שלהם זה נקרא "מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה". למה? כי זה בני האדם.

התורה אומרת לנו "יצר לב האדם רע מנעוריו". ר"ע ראשי תיבות רצון עצמי. זאת אומרת מה זה הדבר הזה שאיתו האדם נולד – רצון עצמי, זה מה שמנהל אותי. אם אני מתנהל מתוך הדבר הזה ולא עולה מעליו בשום צורה "זה נקרא הם נראים כאנשים עושי מלחמה שרוצים להרוג זה את זה".

אשליית ההישרדות

אם תיקחו בן אדם נורמלי מה שמתיש אותו, מה שהורג אותו מבפנים זו ההרגשה הזאת, ההשרדותית, שאם אני לא אדאג לעצמי אף אחד לא ידאג לי . שאני צריך לעשות מלחמת עולם כדי שיהיה לי מה שמגיע לי. אדם קם בבוקר והוא יודע שיש שני אנשים שאוהבים אותו ודואגים לו- זה משפיע על הבריאות הנפשית שלו? יש פסיכולוגים שאומרים שלא רק הצב סוחב איתו את הבית גם אנחנו סוחבים איתנו את הבית , אני יכול להסתכל על זה ולהגיד לכם שחלק מרכזי מהבריאות הנפשית שלי זה משהו ספציפי שההורים שלי עשו, בלי יודעין. איך אני הבנתי את זה? ראיתי כל כך הרבה אנשים שלא קיבלו את זה שאני רואה שכמה שזה דבר כל כך חשוב וכל כך הכרחי אבל הורים לא תמיד נותנים את זה וכשאדם הולך בחיים ולא מרגיש את הגב הזה מאחוריו מאבא ואמא הוא מעורער כולו, הוא הולך בעולם מעורער ויש לו חוויית מציאות מעורערת לחלוטין מאיך שאני חווה את המציאות וזה שונה לחלוטין. אנחנו פשוט לא מבינים עד כמה בבסיס שלנו אנחנו זקוקים לחיבור, זה לא סתם שאנחנו אומרים הנשמה של האדם הראשון התפרקה ל600 אלף חלקים, מה זה אומר? לא אומר כלום, סתם נוסחה. המשמעות האמיתית היא זה שאם אני אניח אותך בלי שאר החלקים שלך אתה נובל.

קחו ילד תנו לו אוכל דרך מבחנות בלי לחבק אותו אתם יודעים מה יצא ממנו? פסיכופת. למה? בשביל מה הוא צריך מגע? בשביל מה אנחנו צריכים שיגעו בנו? בעל הסולם פותח את מאמר הערבות מצטט ממסכת סנהדרין שכל ישראל ערבים זה בזה אחר כך הוא אומר: וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה. אבל זה לא הציטוט המדוייק של מסכת סנהדרין (בה כתוב ערבים זה בזה , לא ערבים זה לזה) אז הוא מסביר במאמר אחר שערבים זה לזה זה מה שאנחנו צריכים לעשות בפועל. ערבים זה בזה זה המצב הנתון, זה כבר קיים- אנחנו ערבים זה בזה. קחו מערכת שלמה, גוף ונסו שהלב יעבוד לבד- זה לא עובד כך הלב צריך את שאר החלקים כדי לעבוד. אי אפשר לקחת משהו ולנתק אותו אפילו בדבר הבסיסי ביותר נקרא הצורך שלנו באהבה- מאיפה אנחנו מרגישים או צריכים את הדבר הזה שנקרא אהבה? התשובה היא: היה לנו את זה, היינו מחוברים, אנחנו יודעים מה זה אומר להיות מחוברים , אנחנו יודעים בתת מודע. למה כל כך מפריע לנו שמישהו אחר לא מתייחס אלינו כבני אדם? כי יש לי צורך בסיסי שיסתכלו עלי כבן אדם, שיהיה אכפת לו ממני.

למה זה אכפת לי?

התשובה היא רוחנית: אני זקוק (לא רוצה) להתחבר עם אחרים. בעל הסולם טוען בכתבים שלו על החברה העתידית, הוא כותב שאם יחיו בצורה נכונה חברתית - לא יצטרכו רופאי נפש.

רוב מחלות הנפש נובעות מהדבר הזה, מהניתוק, מחוסר אהבה. הפתרון לבעיות נפשיות זה שהאדם יקום בבוקר ויהיה לו מישהו לדאוג לו. אם האדם יחיה ככה שהוא קם בבוקר לדאוג למישהו אחר הנפש שלו תהיה יציבה לכל אורך החיים, לא צריך תרופות. רק מה? כל כך קשה לנו היום בימינו ליצור את הדבר הזה שנקרא קשר עם מישהו אחר. זה כמו היבשות, התהליך שקורה ליבשות שפעם היו יבשת אחת ומתרחקות- זה בדיוק התהליך שקורה לכל האנושות וכל רגע ורגע שעובר אנחנו מתרחקים יותר.

בעל הסולם טוען שכל התהליך הזה קורה כדי שנחווה את הצער שבפירוד, אנשים צריכים להרגיש שזה חסר ואז לעשות מעשים בשביל לעשות את החיבור הזה מחדש, זה לא מספיק לנו שזה קיים. למה יש עוני בישראל? התשובה היא כי לא מספיק אכפת לנו אחד מהשני, אם היה מספיק אכפת- לא היה עוני. אכפת לנו אבל לא מספיק. זה נייר לקמוס, זה ממש המבחן האמיתי, אין פה משחקים, אם עבר יום ולא עשית שום דבר בשביל הזולת- כאילו לא חיית. כך האדם צריך לחשוב ולחיות . זה בכל דבר אפשרי.

ואהבת- מה זאת האהבה הזאת?

לדוגמא: נגיד אני צמא, אומר בעל הסולם - אם הראו לך שאתה צמא זה כדי שתוכל לעבוד איתו (הקב"ה יכול היה לברוא אותך כך שאם הגוף צריך נוזלים אתה מקבל נוזלים איכשהו) למה אתה צריך להרגיש צמא וללכת לשתות? התשובה היא כי זה "כמוך", זה נייר לקמוס, כל דבר שקשור לזולת או קשור אליי באיזשהו אופן זה נייר לקמוס ליחס שלי למישהו אחר . השאלה שאני צריך לשאול את עצמי כשאני צמא - האם כולם צמאים? האם יש עוד מישהו צמא פה? אם יש צמאים- אסור לי לשתות. אבל המערכת האוטומטית שלי, זאת שרוצה לשתות, היא לא רואה את זה. מה אני צריך לעשות? אני צריך לעצור את האוטומטיות. האהבה היא לא בחלוקת מים, כי יכול להיות שלא יהיה לי מים לתת לכם אבל הדאגה שלי לפני שאני שותה האם באמת אולי גם מישהו מכם צמא (הרי לא הייתי חושב על זה אם לא היה לי רצון לשתות, אז זה שיש לי רצון לשתות זה דבר מצוין ) עכשיו השאלה היא מה אני עושה עם הרצון הזה. זה בעצם "מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה שרוצים להרוג זה את זה ולאחר כך חוזרים להיות באהבת אחווה".

ברגע שאני לא נותן לך את האהבה שמתבטאת בזה שאני נותן לך כוס מים/ חיבוק/ יחס/ חיוך - אני בעצם הורג אותך. אהבת הזולת זה לא "כאילו". אם אני לא נותן לך את חלקי באהבה, אם אני לא משפיע לך את מה שאני אמור להשפיע לך - אני הורג אותך כי אני בעצם משאיר אותך בלי הדבר הבסיסי ביותר שאם אני לא אתן לך לא תוכל לקבל בשום מקום אחר.

אנחנו לא קוראים לילד בשמו כשאנחנו אומרים שאנחנו יצורים חברתיים, זה לא נכון - העובדה שאנחנו יצורים חברתיים היא רק תוצאה. אנחנו יצורים רוחניים שחווים את עצמנו כיחידים. מה עשה הקב"ה? הוא נתן לכל אחד ואחד ייחודיות ואמר לו קח את הדבר הזה שקיבלת (אחד יחיד ומיוחד) עכשיו מה התפקיד שלך? אתה צריך לקחת את הייחודיות הזו שלך ולהשפיע איתה לאחרים, לכל השש מאות אלף. מה אנחנו עושים? לוקחים את הייחודיות הזאת ומנצלים אותה "אני ואפסי עוד". לי יש משהו שלך אין, זה סימן שאני יותר טוב ממך. ולכן אתה יכול לדבר עד מחר אני לא מקשיב לך עד הסוף כי אני יותר חכם ממך. אני לא מבין שבזה שאני מקשיב לך אני מאפשר לך להוציא את חלקך שבי. אני חושב שהשאלה היא האם מה שאתה אומר זה מעניין או לא, זה בדיוק לחיות בחוויית הפירוד זה נקרא רוצים להרוג זה את זה. כשאני לא מקשיב למישהו אני הורג אותו. זה היחס של הזוהר, הוא מאד חד ונוקב. זה כבר גלוי שחיבור בינינו יכול לגרום לכך שכל הבעיות נעלמות בשניה. זה גלוי, הרי כבר עברנו מספיק מלחמות כדי לראות שכשעם ישראל מתאחד ואיכפת אחד לשני אז יש פה גן עדן, עברנו, ראינו את זה. אנחנו חוזרים לסרט הרע הזה שאנחנו חיים בו בגלל היצר, בגלל הרצון לקבל שמחייה בכל רגע ורגע את השאליה שאני זה אני ואתה זה אתה. וזה הורג אותנו האשליה הזאת, הורגת אותנו ממש . שוב נחזור למילים של הרב קוק: אני לעולם לא יכול לפגוע במישהו אחר כי מישהו אחר זה אני. זה לא מישהו אחר. אגב, גם המדע גילה את זה לאחרונה – פיזיקאים מהפיזיקה הקוונטית מדברים על זה כל העולם זה אחד, ככל שנכנסים לעומק החומר רואים שהכל אחד. רואים שהמחשבות שלך משפיעות עלי כי אנחנו אחד בלי שתגיד אותם, רואים שה"עיניים" שלך משפיעות עלי. למה? אם אני זה אני ואתה זה אתה למה המחשבות שלך צריכות להשפיע עלי? התשובה היא כי אני זה לא אני ואתה זה לא אתה אנחנו אותו דבר, חלקים של אותו דבר. אם אני נמצא בתודעה של אני נותן להם מעשר אני חי בסרט, זה לא שייך לי בכלל, זה שייך לנו.

אז נכון אני לא הולך מחר ומפזר את כל הכסף שלי כי אין אני ואתם, אני לא צריך לשמור כי הקב"ה ידאג לי, זה לא מה שאני עושה אבל כן אתה רואה מקובלים שבסופו של דבר במדרגה הגדולה ביותר ביטלו לחלוטין את קניין עצמם, ביטלו לחלוטין את הדאגה לעצמם. הרי מה הבעל הסולם אומר? הבעיה היא לא עם זה שאנחנו צריכים לאכול ולשתות ומקום לישון. זאת לא הבעיה, הבעיה היא שאנחנו מסתובבים כל היום וכל הלילה עם דאגה על זה, כל אחד עם דאגה על עצמו - זאת הבעיה, שאני מוטרד ונמצא בלחצים. אז הוא אומר בואו נקים חברה מקום שאני אדאג לעצמי ואתה תדאג לעצמך אתה תדאג לי ואני אדאג לך. עדיין נהיה מודאגים אבל לא רק על עצמנו- אותה דאגה אבל למישהו אחר וכשאדם עסוק בלדאוג למישהו אחר הוא בריא נפשית.
הבנקים לא צריכים לדאוג לנו? יום אחד הפקידה בבנק מתקשרת למר לב לבייב ואומרת לו אתה צריך להפקיד דחוף כמה מיליארדים, אתה בבעיה רצינית וכו' ואז הוא אומר לה: אני בבעיה? אתם בבעיה. אם אני במינוס זה לא משפיע על אחרים? המשבר הכלכלי האחרון לא הראה לנו כמה אנחנו תלויים אחד בשני? איזה מישהו בארה"ב לקח משכנתא בגלל זה הכלכלה שלנו נפלה. איך זה יכול להיות הדבר הזה? בנקים שלמים קרסו בארה"ב.
הקב"ה כבר יוצר מצב שהוא מראה לנו את זה מול הפרצוף – אתם תלויים אחד בשני, אתה שוטף היום את האוטו שלך עם מים – לשני לא יהיה מחר מה לשתות. רואים את זה היום כבר בחוש. הקשר ברור, כפר גלובלי קטן. אנחנו רואים את הכפר הגלובלי הקטן הזה בכל צורה. רק מה? אנחנו לא מדביקים את הפער אל מול הגילוי- מגלים לנו כבר שאנחנו תלויים אחד בשני אבל אנחנו לא מוסיפים את האהבה הנדרשת לגילוי ואז מה קורה? מה שמתגלה זה קלקול. בכל מיני צורות, הקלקולים שמתגלים כמו למשל עוני, מצב הנוער , הדיכאון בכלל – הדבר הזה שמתגלה בעולם מתגלה רק למטרה אחת: שנבין. אנחנו פשוט לא מבינים,אנחנו לא חיים ככה- אנחנו חיים בפירוד: ההוא שלקח לי - זה שלי למה הוא לקח לי. זה לא שלך... אני רוצה שאותה דאגה שיש לך לגבי חתונה שזאת תהיה הדאגה שלי ולא שלך, אני רוצה שתסתובבי בעולם בידיעה שיש מי שדואג לך.
בעל הסולם כותב שמכיוון שזה ככה הדאגה הבסיסית שלנו צריכה להיות איזה סביבה תהיה לנו. אני צריך סביבה לקיים את הדבר הזה. אז יש שתי אופציות:
אופציה אחת- להרחיק את עצמי מ"משאיות זבל" שפורקות עלי את הזבל שלהן כל היום.
אופציה שניה- לתת אהבה. כשאנשים חווים את ההתנהלות שלך ככה הם בהלם מוחלט, הם לא מבינים איך אתה יכול להתנהל ככה בחיים. בהתחלה זה נראה להם מוזר, הם יתנגדו, זה נראה להם משחק וכו' בסוף זה ידבק אותם כי עמוק בפנים זה נוגע בהם באמת.
בשלב הזה אתה צריך להיות באמונה מאד חזקה שאתה בדרך הנכונה. זה פועל בכל תחום - אני משנה את היחס שלי כלפי בת הזוג שלי והיא נשארה באותו סרט, אני צריך כמה חודשים עד שהיא תתחיל להגיב אלי, זה ייקח זמן. רק מה קורה לנו? אנחנו לא מחכים אנחנו נשברים בדרך, הנחשים והעקרבים גדלים לבד, גם אצלנו, בגלל זה מה שאני מנסה לעשות, וזה אולי המפתח.
אומר בעל הסולם בצורה מאד פשוטה, למה אנחנו לא מצליחים לעשות את זה? יש רק תשובה אחת: אנחנו משווים את עצמנו לאחרים ולא משווים את עצמנו לקב"ה. אני מסתכל עליך ואני אומר יחסית אליה אני דווקא בן אדם טוב אז אני רגוע, אני אשווה את עצמי למי שנוח לי בדרך כלל כדי להרגיש יותר טוב.
אומר בעל הסולם: ביום שתפסיק להשוות את עצמך לאחרים ותתחיל להשוות את עצמך לקב"ה באותו יום כל היחס שלך כלפי אחרים ישתנה. זאת אומרת המטרה היא שלא תשנה את היחס לקב"ה, המטרה היא שתשנה את היחס לזולת. כדי לשנות את היחס לזולת אתה צריך להשוות את עצמך לקב"ה. מה הוא רחום – אף אתה רחום, מה הוא חנון - אף אתה חנון. לא כתוב מה דוד המלך חנון אף אתה חנון, אדם צריך להשוות את עצמו לקב"ה בכל רגע בכל שניה. כמו שהקב"ה דואג ואוהב כל חלק וחלק כאילו זה הוא עצמו והוא רואה אותנו בכלל כדבר אחד ולא כחלקים, כמו איזה כלי חרס שבור שהאור יכול להיכנס בתוכו, זה בעצם במילה "גם". הוא אומר לנו הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה גם- באה לכלול עימהם השכינה. מה זאת אומרת? כשאני ואתה מתחברים זה לא חיבור שלי ושלך, זה לא רק אני ואתה, כל השכינה עכשיו נמצאת פה. השכינה נמצאת בינינו. למה זה "גם"? לא תחשוב שזה רק בינך לבינו אלא השכינה עצמה שורה במקום הזה כשהם מתחברים.

מה זו אהבה?
בעל הסולם מסביר את זה בצורה מאד יפה: הוא אומר מה זו אהבה? אהבה זה לא מה שאני מרגיש אליך ולא מה שאתה מרגיש אלי אהבה זה מה שמתגלה (זה לא כוח ביניכם, זה לא שייך אליכם אהבה, בכם אין אהבה יש רק אהבה עצמית) אהבה אמיתית זה מה שמתגלה בינינו כשאנחנו עולים מעל האגו, כשאני באמת מבטל את האשליה הזאת- מה שמתגלה נקרא אהבה. כשאדם קם בבוקר מחובר במאה אחוז למטרה ולתפקיד ולשליחות שיש לו כלפי אחרים- כל החיים שלו נראים אחרת, אושר עילאי, שום דבר לא מפיל אותו. מי שקם בבוקר כדי להשפיע כל המציאות שלו שונה לחלוטין, הוא רואה את המציאות באותה זווית כמו הקב"ה. כגודל ההעדר- גודל ההוויה. זאת אומרת כדי יתגלה האור הגדול ביותר צריך לחוות את החושך הגדול ביותר. למה? כלי בלי אור נקרא חושך. כן, אנחנו חיים עכשיו בדור האחרון ואנחנו עכשיו מגלים חושך ופירוד זה נקרא "עיכבתא דה משיחא" זה אפילו לא מוטיבציה, זה כוח פנימי, זה דחף פנימי.
ההרגשה את הזולת זה לא משהו טבעי לנו אבל הוא קיים, זה בתוכי. אפשר לראות את זה בעם ישראל בצורה מאד בולטת, איפה ראיתם עם עם כל כך הרבה נתינה הדדית? איפה ראיתם דבר כזה? בהודו אף הודי לא נותן צדקה להודי אחר. למה כתוב צדקה תציל ממוות? בפשט בסדר, היא מצילה אותי ממוות. מה זה אומר ברוחניות? מה ה צדקה תציל ממות? מה זה מוות? מוות זה כשאני ואתה לא מחוברים. הוא כותב "רוצים להרוג זה את זה". מוות זה כשאין חיבור בין החלקים.

הגוף שלנו כל הזמן נמצא בנתינה ודאגה אמיתית - הלב דואג לכליות והכליות דואגות לכבד וכו'. המערכת דואגת לכל שאר המערכת, יש ביניהם קשר הדדי. כשלומדים רפואה רואים שאם יש תא שלא חי ככה זה נקרא תא סרטני. מה זה תא סרטני? תא שעסוק בלקבל לעצמו ולא להשפיע. ככה אנחנו צריכים לחשוב על החיים שלך בעולם.
כותב את זה בעל הסולם בצורה פשוטה במאמר השלום יש שני חוקים שמנהלים את העולם: חוק הקבלה וחוק ההשפעה.

חוק הקבלה- מה אני צריך לקבל ממך. הוא כותב ככה: "ומעתה חשוב לנו מאד להסתכל במצוות הטבע לידע מה היא דורשת מאיתנו פן תענישנו בלי חמלה כנודע (מבחינתו זה הטבע) והנה אמרנו אשר הטבע מחייב את מין האדם לחיות חיי חברה אולם יש לנו להסתכל במצוות אשר הטבע מחייב אותנו לעשות מתוך הבחינה דהיינו מבחינת חיי החברה וכשנסתכל בדרך כללית עלינו לעסות בתוך המצווה רק בשתי מצוות אשר אפשר להגדיר אותנו בשם קבלה והשפעה, דהיינו שכל חבר מחויב מצד הטבע לקבל צרכיו מהחברה וכן מחויב להשפיע על ידי עבודתו לטובת החברה ואם יעבור על אחת מב' המצוות הללו ייענש מבלי רחמים. והנה במצוות הקבלה אין אנו צריכים בהסתכלות מרובה משום שהעונש נקבע תכף ומיד ומשום זה לא תארע לנו שום הזנחה (את מה שאני אמור לקבל- את זה אני לא מזניח) אולם במצווה השנייה שהיא השפעה לחברה אשר העונש לא יגיענו תכף ולא עוד אלא שגם העונש מגיע אלינו ביחס בלתי ישר (זאת אומרת אני לא רואה את הקשר)לפיכך מכיוון שאין המצווה הזאת נשמרת כהלכתה ( המצווה של ההשפעה, שאני לא באותה מידה דואג לתת כמו שאני דואג לקבל) מטוגנת האנושות על האש במרחשת איומה והחרב והרעב ותולדותיהם לא פסקו ממנה עד הנה. והפלא שבדבר אשר הטבע כמו שופט בעל מקצוע מענישנו על פי ההתחשבות עם התפתחותנו כי עינינו הרואות שבאותו שיעור שהאנושות הולכת ומתפתחת כן יתרבו עלינו העינויים והמכאובים בהשגת כלכלתנו וקיומנו (לא רק זה שברגע שאין איזון בדבר הזה מיד הטבע מעניש אותנו כי אנחנו מפרים חוק מכיוון שהאנושות כבר בשלב מתקדם שזה כבר מול העיניים שלה והיא לא עושה את התיקון אז זה הולך ומחמיר וימשיך להחמיר עד שנבין , פה הוא מדבר על הטבע לא על הקב"ה בכלל) אלוקים בגימטרייה = טבע. מה שאנחנו רואים זה הכל חוקי טבע ,הטבע מעניש אותנו על זה שאנחנו לא משפיעים, כמו שהטבע יעניש אותי אם אני לא אוכל.
האשליה השנייה שדיברנו עליה קודם אמרה שאין דבר כזה מציאות. מציאות זה הצורה שבה אני מצייר על האור הפשוט.
פראייר זה מי שמרגיש פראייר, זה לא מי שעושה, זה מי שמרגיש.
אחד המחקרים שנעשו בייעוץ ארגוני מדבר על אלה שעובדים ועל אלה שבאים לעבודה. המחקר טוען שאלה שבאים לעבודה (ולא עובדים) מסתכלים על אלה שעובדים וקוראים להם פראיירים אבל במחקרים שבדקו שביעות רצון בעבודה והתנהלות בעבודה גילו שאלה שלא עובדים הם הפראיירים ( כל היום הם עסוקים בלהסתכל בשעון מתי יעבור הזמן, למה ההוא קיבל ואני לא וכו') אלה שעובדים- טוב להם, איפה שיש מים אין נחשים ועקרבים. מי שלא עסוק כל החיים שלו בנתינה הוא הפראייר הכי גדול כי מה שמשחרר אותי מהדאגה על עצמי באמת ומה שנותן לי לחיות חיים מאושרים זה זה שאני עסוק באחרים, זה שאני כל היום אני משפיע לאחרים זה הופך אותי למאושר יותר מכל דבר אחר שתביא לי, שאני אשיג לעצמי. אתה מגדיר את המינון, אתה תיתן כמה שאתה יכול, בסופו של דבר האדם המאושר ביותר עלי אדמות זה זה שביטל את הדאגה שלו על עצמו. אם אנחנו נבין את הדבר הזה אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ככה בהתנהלות שלנו. מי מרגיש פראייר ודאי שאין לו אמונה. הקב"ה נתן לי דברים מסוימים כדי שאני אשפיע עם זה (הוא נתן לי אוטו לא כדי לעשות איתו משהו להנאת עצמי, הוא נתן לי אוטו כדי להשפיע איתו, להסיע אחרים. אם לאני לא משפיע איתו- אין לי שום זכות להתנהל איתו).

כל אחד והיכולות שלו, לכל אחד יש יכולת מסוימת ממנה הוא מתפרנס, כל אחד מאיתנו משפיע באיזושהי צורה על מישהו אחר. רק מה? אנחנו בטעות, במקום לקרוא לזה השפעה קוראים לזה פרנסה. כשאתה מניח לקב"ה, אתה אומר אני עושה את היגיעה שלי, אני עושה את המקסימום שלי באזור הזה של הנתינה לזולת, אתה (הקב"ה) תדאג לפרנסה שלי אני סומך עליך, אני לא יכול לדאוג גם לזה וגם לזה.

הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד

למה שבת אחים גם יחד? למה שבת? למה צריך לשבת בשביל להתחבר? אנו לומדים שבהתפתחות רוחנית יש 3 מדרגות: שכיבה, ישיבה ועמידה – אלה דרגות : שכיבה היא הדרגה הנמוכה ביותר כי הראש נמצא במקום הנמוך ביותר, אח"כ ישיבה זה אני משתמש בעוד חלקים של הגוף שלי ואז הראש עולה יותר גבוה ואז בעמידה אני משתמש בחלקים הכי נמוכים שלי שנקראים רגליים ואז הראש הכי גבוה.
אז היינו צריכים להגיד כדי שנתחבר בינינו אז צריך לעמוד...
כתוב בזוהר ובעל הסולם מסביר בפירוש הסולם ב"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" - כדי שיתאפשר חיבור בינינו אנחנו צריכים לבטל את המדרגה הזאת שנקראת רגליים. רגליים זה מלשון הרגלים, רגליים זה המקומות הנמוכים של בני האדם. מה שקורה זה כשאדם עומד על הרגליים הוא לא יכול להתחבר עם מישהו אחר, הדרך היחידה שלו להתחבר כשהוא עומד זה בריקוד. ריקוד זה גם דבר רוחני. אבל באמת חיבור אמיתי זה שבת אחים גם יחד. שבת כשהמדרגה הנמוכה ביותר של הרגליים מתבטלת, פירוש: הדאגה שלי על עצמי מתבטלת אז אני יכול להתחבר. בזוהר הוא כותב: "המילה גם באה לכלול עימהם השכינה ולא עוד אלא הבורא מקשיב לדיבורם ויש לו נחת והוא שמח בהם."

מה שקורה כאנשים מתחברים הם יוצרים כלי רוחני אמיתי, מה שאני לא יכול לקבל כיחיד אני יכול לקבל במניין. זה תלוי מה הייתה הכוונה שלנו כי יכולנו לשבת פה וכל אחד רוצה ללמוד לעצמו ולהבין לעצמו ולשאול את השאלה שהכי חשובה לו ואנחנו יכולים גם לשבת פה וליצור כלי רוחני. כשמקובלים רוצים לעשות כלי רוחני ביחד הם שרים, או אוכלים. כשיושבים בסעודה כל אחד דואג שלשני יהיה , ככה זה צריך להיות, ככה זה פועל. מבטלים את הרגליים שלנו, מבטלים את המקומות הנמוכים ואז אפשר להתחבר בינינו.

ילד מפונק

כך ילד מרגיש, ילד מרגיש את האחדות הזאת. למה ילד בוכה כשעוזבים אותו ולא מרימים אותו אנחנו אומרים הוא מפונק, הוא התרגל לידיים וכו' . זה לא נכון - הוא כל הזמן צריך את החיבור הזה. יש מחקרים שונים על הצורך שלנו בחיבור. רק מה קורה עם השנים? גם איך שמחנכים אותנו , הדבר הזה יורד. לדוג' היום בבוקר נסעתי ממודיעין לתל אביב והיה מישהו שנכנס במעקה וכל האוטו נהרס, הוא נעצר על אי תנועה והתיישב שם כדי להתאושש. שני אנשים דתיים עצרו לו- יש אנשים שזה נשמר בהם הדבר הזה או שהם עובדים על הדבר הזה שזה לא בא להם טבעי.

אני רוצה להרגיש את הכאב על זה שיש כאלה שאינם נשואים. אני רוצה להרגיש את הכאב על זה שהקופאית בסופר עומדת - אם זאת הייתה הבת שלי הייתי רואה שהיא עומדת? הייתי הולך לצעוק בקופה הראשית? 

אני רוצה להרגיש את הדבר הזה שמקובל מרגיש, הם כותבים את זה, הוא מרגיש את זה כי זה חלק ממנו, הוא רואה, הכל אכפת לו. אני מנסה להראות לאנשים במבט, בחיוך, שאכפת לי מהם, הם מרגישים את זה. יש כאלה שנבהלים, יש כאלה שפשוט מקבלים. אפשר לאהוב עם העיניים. זה כל כך חסר בעולם הדבר הזה, זה חסר לאנשים. הוא אומר שהאהבה מתגלה בין שני אנשים שכינה ביניהם - "איש ואישה זכו שכינה ביניהם". מה זה ביניהם? ביניהם זה אומר שזה לא אני כלפייך ואת כלפיי , זה שנינו כלפי אותה מטרה. כשאתה מרגיש שאתה עם מישהי ויש לכם אותה מטרה משותפת ושניכם מסתכלים לאותו כיוון זה אהבה, כשאתה עסוק באיך היא נראית והיא עסוקה באיך אתה נראה זה לא נגמר טוב.

נסכם את המאמר בפסקה של בעל הסולם מתוך ספר פרי חכם איגרות ומכתבים שהוא כתב לתלמידים שלו, מעמוד קמ"ד הוא אומר כך: "הן אמת שגם אני ממשמש בכף זכות בעדכם בהיותי משער את אוירה דירושלים מכל שכן בעת הסתרה מכם וזו הסיבה שסידרתי לכם סדרים שעל ידם מסוגלים על כל פנים להחזיק מעמד ומצב מבלי נטות אחורנית חס ושלום ואשר אחד המיוחד בהם הוא דיבוק חברים והבטחתי נאמנה שמסוגלת היא האהבה הזאת ואזכיר לכם כל דבר טוב שאתם צריכים ואם הייתם מתחזקים על כל פנים בדבר הזה וודאי הלכתם מחיל אל חיל בעליות הקודש כמו שהבטחתי מקודם ואיך אסלח לכם לדבר הזה? והסולם המוצב ארצה פנוי הוא ואין עולה ומטפס עליו? ובמקום היום תאמרו מחר אמרו נא לי אתם- מה תרוויחו מסליחתי? אשר על כן זכור אזכיר לכם עוד תוקף הדבר של אהבת חברים על כל פנים בעת הזאת אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו ובו נמדד אמת המידה של הצלחתנו הקרובה לנו לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש ויקוים בכם הכתוב : "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות".

תודה לורד לוי על תמלול השיעור ועריכתו

הספרים של משה שרון