אחת התפיסות סביב חכמת הקבלה היא, שניתן להשתגע מהעיסוק בה. בדרך כלל נוהגים להזהיר מללמוד בספר הזוהר בעיון, מכיוון ש"ניתן להשתגע" מלהציץ בו. שורש התפיסה בסיפור תלמודי מפורסם (מסכת חגיגה י"ד, ב) המספר על ארבעה שנכנסו לפרד"ס: "תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא... בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אַחֵר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום."
הפירוש הפשוט: ארבעה חכמים גדולים מחכמי ישראל נכנסו לעסוק בתורת הסוד, ורק אחד מהם נכנס בשלום ויצא בשלום. האחרים לעומת זאת - אחד מת, אחד נטרפה דעתו, והרביעי, אלישע בן אבויה אשר מכונה מאז אירוע זה בשם 'אַחֵר', "קיצץ בנטיעות", כלומר הפך לכופר בעיקרי האמונה היהודית. רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.
על פי הפרשנות הפשוטה - מפני שהשלושה, למרות גובהם הרוחני (כולם היו תַּנָאִים), לא היו מוכנים, רוחנית, להכיל את האור הגדול שבחכמת הקבלה.
הסיפור הזה מכיל בתוכו סודות רבים, עמוקים מכדי לבארם כאן, אך לעניין שבו אנו עוסקים - האם זו איננה הוכחה שניתן להשתגע מקבלה ושאנחנו צריכים להיזהר ממנה?
אז משתגעים או לא?
ספר הזוהר בהתייחסותו לסיפור הנ"ל, מבין אותו באופן שונה לגמרי מההבנה שלנו.
לשיטתו - ארבעה נכנסו לפרד"ס, משמעו שכל אחד מהם נכנס לרובד אחד מתוך ארבעת רובדי התורה:
אלישע בן אבויה התעמק בפשט,
בן עזאי התעמק ברמז,
בן זומא בדרש,
ורבי עקיבא עסק בסוד.
יוצא מפירוש זה, שמי שנכנס בשלום ויצא בשלום, היה דווקא זה שנכנס לעומק הסודות. בדיוק ההיפך ממה שהורגלנו להבין מהסיפור. שלושתם מצאו רק פר"ד, מלשון פירוד - "עַלְמָא דְפֵּירוּדָא", לכן נכשלו. כמו שכתוב ב'תיקוני הזוהר': ובאלו ארבעה שנכנסו לפרדס, אלו ארבע אלו שנכנסו בקליפות (תיקון חמישים וחמש, אות כ"א) ומפרש הרב מרדכי שיינברגר: דהיינו בפר"ד שזה חיצוניות שבתורה... רביעי, רבי עקיבא שנכנס במוח האגוז, כלומר שעסק בחלק הסוד, נכנס בשלום ויצא בשלום. רוצה לומר: כשאתה לא רואה את התמונה השלמה, אלא תמונה חלקית, מפורדת, אזי התורה יכולה להוביל אותך למקומות לא מדויקים, לשנאת האחר, למידת דין לא מאוזנת ולהתנשאות כלפי מי שלא נוהגים כמוך.
בדיוק כמו שכותב הרב קוק: אנו רואים, שכשמביטים על העולם לשופטו מצד ההשפעה של הנִגְלוֹת שבתורה לבד, בלא השפעתה של תורת חסד הנובעת ממקור ההשכלה האלוקית הצְפוּנָה, כשלומדים יהדות רק לפי הפשט, בלי הסוד מתגדלת מאוד מידת הדין, שנאת הבריות, וייאוש מכל צד. הלומד עלול להפוך להיות דיני, ביקורתי, לשנוא את מי שלא כמוהו, ולהתייאש מפאת ריבוי הבעיות בעולם. ואין דרך לעמוד במעמד נפשי מתובל בקדושה, בדור שפרצות רבות מזדמנות בו, כי אם בהצטרפות של הדייקנות העולה מהשפעתה של התורה הנגלית היתרון של הפשט הוא בדִּיּוּק, עם חסדה ואור פניה של התורה הצפונה, הסוד גורם לך לראות את ההנהגה הרחמנית והמדויקת של ה' בעולם, שאז מתמזגים החסדים והגבורות ביחד ובאים לידי מיתוק. במילים פשוטות - אנחנו צריכים את שניהם יחד (הרב קוק. שמונה קבצים ג', שכ"ה).
או שאולי נוכל לומר על דרך המחשבה לאור דברי הרב קוק, שאלישע בן אבויה, למרות גובהו הרוחני, ניסה להבין את התורה רק דרך הפשט, בן עזאי בפשט ודרש, בן זומא בפשט, רמז ודרש, ובכל זאת שלושתם לא ראו את התמונה השלמה אלא תמונה מפורדת. לא ראו את האחדות שקיימת בהוויה האלוקית בעולם. רק רבי עקיבא, שראה את התמונה הכוללת, הצליח להיכנס בשלום ולצאת בשלום.
נוכל להסיק מדברינו שלוש מסקנות:
א. שלא משתגעים מלימוד או עיסוק בקבלה. כותב בעל הסולם ב'הקדמה לספר הזוהר': והסירותי הפחד הזה לגמרי, דהיינו אם היה חשש כלשהו, שבגלל חוסר הבנה, הגשמת הכתוב וכדו', יוכל האדם להסיק מסקנות לא נכונות ולהשתגע, הרי שמי שלומד בפירושיו של הרב אשלג יכול להיות רגוע, שהרי הוא הכין דרך ומבוא לכל בן אדם.
ב. שאפשר "להשתגע" דווקא מלא ללמוד קבלה. או ליתר דיוק, מלא ללמוד תורה בדרך 'פרד"סית', בדרך שרואה את כל הרבדים. כמו שהבאנו לעיל את דבריו של הרב קוק, שמי שלומד רק פשט והלכה מתגדלת אצלו מאוד מידת הדין, שנאת הבריות, וייאוש מכל צד. ולהיפך - ירוויח הלומד "נגלה", פשט והלכה, כאשר יוסיף וילמד נסתר. כי כשלומדים הרבה נסתר, אז כל מה שמבינים ולומדים מהנגלה מאיר באור יקרות, ומתגלה הופעת הנסתר וסגולתה על כל העניינים המושגים שבנגלה (הרב קוק, אורות התורה י"ג).
ג. לפי הרב קוק התרחש שינוי נוסף במהלך הדורות, שמחייב אותנו ללמוד בצורה שמחברת את כל רבדי הפרד"ס. השינוי הוא השיבה לארץ ישראל. (ראו דבריו הנפלאים בספר "אורות התורה", י"ג).
להרחבה בעניין ארבעה נכנסו לפרד"ס:
מתוך הספר עשרה נכנסו לפרד"ס
תגובות