פרשת בלק

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר כ"ה י"א). פירש רש"י "בקנאו את קנאתי – בנקמו את נקמתי". עד כאן מובן, אבל מוסיף רש"י "בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף". התוספת הזאת אומרת דרשני, למה לא להסתפק בפירוש "בנקמו את נקמתי" למה הוסיף רש"י "בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף"?

זה מזכיר לנו את מה שכתוב בסוף הפרשה הקודמת. הרי דבר פשוט הוא שפרשת פינחס ענינה נמצא בפרשת בלק. בסוף בפרשת בלק, אחרי שבלעם לא מצליח בכוחות המיוחדים שיש לו, בכוחות הסגוליים שיש לו, להכשיל את עם ישראל ולקלל אותם, הוא נותן עצה שיפקירו את בנותיהם. ואמרו חכמים (עיין רש"י במדבר כ"ב ה') אותו הנביא שהעמיד להם השם, גם ממה שהיו גדורים – פרץ אותם. היו גדורים בעריות – אמר להם תפקירו את בנותיכם, ושמעו לו, וגרמו חס ושלום כליה בישראל. כך אמר בלעם לבלק, אלוקיהם של אלה שונא זימה הוא (סנהדרין ק"ו ע"א), גם אני וגם אתה ניסינו להצליח בכל הכוחות ולא הצלחנו, אתה רוצה באמת להצליח? זו העצה – תפקיר את בנות עמך לזנות!

השאלת היא למה לא נתן את לו העצה הזאת בתחילה? איזה ענין יש לתת את העצה הזו דווקא בסוף? ולמה הוא היה בטוח שיצליח בעצה הזאת? אז חז"ל אומרים שבלעם היה מנצל כביכול את הקב"ה (סנהדרין ק"ה ע"ב). הקב"ה, "חֶסֶד אֵ‑ל כָּל הַיּוֹם" (תהלים נ"ב ג'), ברא את העולם והטיב לבריותיו, וחסדו של השם יתברך מתפשט בכל, בלי סוף, "טוֹב ה' לַכֹּל, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמ"ה ט'). אבל אי אפשר לעולם להתקים רק בחסד. והראיה, אבות העולם הודיעו את הקב"ה בעולם, "איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחלה בעולם" (מנחות נ"ג ע"א). אברהם אבינו הודיע בעולם את ענין החסד, יצחק את הגבורה, יעקב את התפארת. זו ההנהגה שיש בעולם – חסד דין ורחמים. כשאברהם אבינו המשיך והכיר לעולם את הקב"ה בתור חסד, היה חשש שמהריבוי של החסד תבוא טומאה של ישמעאל שהם שטופי זימה, מצרים הרעים, קליפת ישמעאל, כמו שנאמר על איש אשר יבא על אחותו "חֶסֶד הוּא – וְנִכְרְתוּ" (ויקרא כ' י"ז) – עריות!

בא יצחק אבינו ועשה תחום לחסד, שיהיה גבול. העולם לא הפקר! צריך לדעת – לכל דבר יש גבול! גבול זה גבורה. ההשפעה של הגבורה בעולם נותנת כח לאדם להתגבר ולכבוש את תאוותו, ולעשות לכל דבר גבול. לכן בא יצחק ולא הלך בדרכיו של אביו, כי אברהם אבינו המשיך מספיק את החסד, עכשיו צריך משהו אחר, צריך גבורה.

נמצא שהקב"ה "רֶגַע בְּאַפּוֹ" (תהלים ל' ו'), ממשיך לעולם אף, זעם, מידת הגבורה, שנאמר "וְאֵ‑ל זֹעֵם בְּכָל יוֹם" (תהלים ז' י"ב), וכמה? רגע, "רגע באפו" (סנהדרין ק"ה ע"ב). כי אי אפשר לעולם להתקיים רק בחסד, צריך שיהיה גבול, גבורה. וכמו שהחסד בונה עולם, שנאמר "עוֹלָם, חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פ"ט ג'), גם הגבורה בונה באדם אפשרות להתגבר, כח להתגבר על תאוותיו הגופניות, בפרט על הענין שאמרנו שחסד יכול להביא לעריות. וגבורה ודין מגבילים את האדם בענין הזה של עריות, נותנים לו כח להתגבר.

והנה אותו הרשע רצה לקלל את ישראל, רצה לעורר עליהם קטרוג על ידי מידת הדין, חיפש את הרגע שהקב"ה פועל על פי הדין, והוא כבר בכשפיו ובקסמיו שלו ושל בלק ביחד ימשיכו לעולם קללה, קליפה, יתפסו את עם ישראל באיזה נקודה. מה עשה הקב"ה? לא זעם בכל אותם הימים, לא השפיע שום דין בעולם, שום גבורה, כדי לא לתת לו אפשרות. לכן "עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל, לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" (מיכה ו' ה'), הקב"ה כל כך אהב את ישראל, עד שבכל אותם הזמנים לא השפיע גבורה ודין כלל. וכמה שבלעם ניסה וחשב, אולי בצורה כזאת כן אצליח לקלל אותם, אולי בצורה אחרת... הקב"ה סגר את הכל, הפך את הכל, הפך סדרי בראשית בשביל עם ישראל.

כאשר ראה בלעם שעכשיו אין הקב"ה משפיע דין בעולם אמר בלבו, אם ככה, אז אפשר עכשיו בקלות להכשיל אותם, אין להם את הכח להתגבר. מיד נתן לבלק את העצה. כלומר עם ישראל יכולים להיות צדיקים אם אין להם ניסיון של עריות, אבל אם תביא להם את הניסיון אז לא יהיה להם את הכח מלמעלה שיעזור להם להתגבר מכיוון שהקב"ה הפסיק להשפיע דין וגבורה בעולם. לכן אמר לו, בא וניתן לך עצה כדי להכשיל אותם. וזו היתה המחשבה של אותו רשע, ומזה נוצר זנות מואב, ומזה נוצר המקרה של זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, הבת של צור, של בלק, ונוצר צורך לבער את הנגע הזה.

מה שלא הצליח בלעם לעשות בכל הכוחות הסגולים המיוחדים שהיו לו, הצליח בעצה הזו! החטיא את עם ישראל! אז עכשיו מה היה צריך לעשות? לבער! "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ"! (דברים י"ז ז') אז אמר הקב"ה למשה – למה אתה מחכה? "קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ" (במדבר כ"ה ד'). עם ישראל חטא פה בשתי נקודות, גם עריות וגם עבודה זרה. אז לפחות מדין של עבודה זרה, הם היו חייבים סקילה, ולאחר הסקילה היו תולים את הנסקלים "והוקע אותם לה' נגד השמש".

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל, הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" (במדבר כ"ה ה'). אומר רש"י, הרגו איש אנשיו – כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים כדאיתא בסנהדרין. והיו צריכים למות מאה שבעים ושש אלף בסקילה משום "ובערתך הרע מקרבך", בלי מגפות, בלי מה שה' יעשה, רק על ידי משה רבנו ודייני ישראל. אם לא היו נוהגים כך, היה הדבר הזה של עבודה זרה מתרבה ומתפשט בכל עם ישראל.

מכיוון שרובו ככולו של שבט שמעון היה נגוע בענין הזנות והעבודה זרה, חששו אנשי שבט שמעון שעכשיו יהרגו את כולם (עיין סנהדרין פ"ב). באו לנשיא שלהם ואמרו לו למה אתה ישן? אתה לא יודע מה קורה? אמר להם, לא, מה קורה? – אמרו לו, לא שמעת חדשות? משה רבנו עומד להרוג את כל השבט! על מי תהיה נשיא? אמר להם, למה מה עשיתם? סיפרו לו את כל מה שעשו, אמר להם תביאו לי אחת מהן. וזו, כזבי בת צור, לא רצתה להתחבר עם אף אחד מהאנשים הפשוטים, כי אמרה, אני צריכה אחד שמתאים למעמד שלי, אני בת מלך. הלכו ואמרו לה, הנה יש לנו פה נשיא, זמרי בן סלוא. הוא זמרי בן סלוא, הוא שלומיאל בן צורישדי, הוא שאול בן הכנענית שנולד משמעון לדינה. כלומר מדובר היה ביהודי בן מאות שנים, הוא היה מיורדי מצרים, משה רבנו קטן לעומתו, בגיל לפחות. זמרי גם נקרא שאול על שם שהשאיל עצמו לעבירה, הוא לא עשה את זה מתאווה כמו שהם עשו את העבירה, הוא פשוט רצה להגיד למשה רבנו – אתה רוצה להרוג אותם? תתחיל איתי! והוא באמת לא עבד עבודה זרה.

רפו ידיו של משה רבנו. לא ידע איך לדון יהודי ישיש, זקן, בן של שמעון, כמעט נחשב מהשבטים עצמם, ועכשיו הוא בא איתה בפרסיה, חילול השם נגד כלל ישראל. מה לעשות? ראה פינחס מעשה ונזכר הלכה והלך אצל משה רבנו ואמר לו – אתה אמנם לא יכול להרוג אותו, אבל ההלכה אומרת שקנאים פוגעים בו, אמר לו "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" (קורא האיגרת יהא גם השליח למסרה לנמענה), ואז "ויקח רומח בידו", ונעשו לו ניסים. פינחס, היו"ד היתרה רומזת לעשרה ניסים שנעשו לו, נכנסו בו נדב ואביהו (זוה"ק פ' אחרי מות נ"ז ע"ב), ואליהו הנביא, פינחס הוא אליהו (זוה"ק פ' כי תשא ק"צ ע"א), בקיצור – הבא להטהר מסייעים אותו.

מה בעצם עשה פינחס? אומר רש"י, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף, אומר הקב"ה אני הפסקתי להשפיע גבורה בעולם ולכן עם ישראל נפלו לתאווה של ניאוף וחטאו עם בנות מואב. בא פינחס והפעיל ידנית את הקצף, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. על ידי המעשה הזה הוא הפעיל מחדש את הגבורה של מעלה, ואז הוא קידש את השם ברבים וגרם על ידי כך שלא מתו מאה שבעים ושש אלף שהיו צריכם למות. על ידי המעשה הזה, הוא הוציא מהם את העבירה והפך אותם להיות בלי חטא, ניקה אותם, טיהר אותם, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף, ומתו רק עשרים וארבע אלף במגפה במקום מאה שבעים ושש אלף.

ועוד יותר מזה, כיוון שהוא עשה את המעשה הזה בלי שום חשבונות, כמו שאומר האור החיים הקדוש, בקנאו את קנאתי – לא היה לו שום ענין אחר חוץ מקנאת השם, אז הוא בעצמו הפך להיות לפיד אש. פינחס הוא אליהו, הוא האריך ימים והמשיך לחיות עד שעלה בסערה השמימה, לא מת. בריתי שלום, שלום ממלאך המוות (זוה"ק פ' פנחס רי"ד ע"א), וגם קיבל ברית כהונת עולם הוא וזרעו אחריו "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא‑לֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה י"ב). כלומר המעשה הגדול הזה הביא אותו לידי כך ש"לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי" (זבחים ק"א ע"ב) הפעולה הזאת הרימה אותו להיות כהן הוא וזרעו אחריו. שהרי כפי שמסביר רש"י שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה עד שהרגו לזמרי.

כלומר, זה מה שרש"י אומר, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף, את הזעם, "וא‑ל זועם בכל יום", שזה נותן לאדם להתגבר, לא היה להם את הכח הזה, ופינחס המשיך את הכח הזה בעולם מחדש על ידי הקנאה הגדולה הזאת. ולכן אומר הזוהר הקדוש (פ' פנחס רי"ג ע"א) שפינחס הוא במדרגה יותר גבוהה מיוסף. יוסף – צדיק יסוד עולם, הוא קנא על הברית של עצמו, אבל פינחס קינא לברית של אחרים. וכמובן שאם קנא לברית של אחרים אז ודאי שקנא לברית של עצמו, שהרי אומרים לאדם "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (ב"ב ס' ע"ב), איך אתה יכול לקנא לאחר? אם אתה תגיד לו טול קיסם מבין עיניך, הוא יגיד לך טול קורה מבין עיניך. כמו שכתוב אצל הסוטה (סוטה כ"ח ע"א) שהבעל לא יכול להשקות אותה אם גם הוא לא בסדר, שנאמר "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָו‍ֹן" (במדבר ה' ל"א) – אם הוא יש לו את אותם המחשבות, את אותם השטויות האלה, אז אומרים לו מה אתה הולך לקנאות לה לאשה המסכנה הזו? להשקות אותה מים מרים? אם אתה לא בסדר אז המים לא עובדים! אם אתה רוצה, אז קודם כל נשקה אותך ונראה איך שזה עובד ואחר כך נשקה אותה.

אחד היה פינחס, לא היה לפניו איש ולא יקום אחריו עוד אחד שקנא בצורה כזאת מושלמת. והשם סייע בידו. תתארו לכם אם פינחס היה מחטיא את המטרה בשניה, כלומר היה הורג את זמרי שלא ממש בשעת מעשה, משה רבנו היה לוקח עדים והיה הורג אותו כי הוא הרג את הנפש. כלומר בכדי לקיים את ההלכה של קנאים פוגעים בו, היה צריך סיעתא דשמיא שהכל יהיה בדיוק רב. אם פינחס לא היה עושה את המעשה באופן המושלם על פי ההלכה, אז זמרי לא היה מתחייב מיתה, ואז פינחס היה הורג את זמרי סתם. אם כן, היתה פה סיעתא דשמיא כי הקנאה שלו באמת היתה מיוחדת, קנאה טהורה, נקייה, אך ורק לשם השם. לא היתה לו שום מחשבה אחרת חוץ מלקצוף את הקצף של הקב"ה.

אבל אם אדם היום רוצה לקנאות להשם, צריך לעשות את זה בדרך של דרכיה דרכי נעם. הרי אתה בעצמך עדיין לא נקי מהדברים, אתה צריך לקנאות להשם באופן שיגרום שעוד יהודי יעבוד את השם כראוי, אתה צריך לדבר איתו באופן של "וְלָשׁוֹן רַכָּה, תִּשְׁבָּר גָּרֶם" (משלי כ"ה ט"ו). כמו שכתוב "בֵּית יַעֲקֹב – לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'" (ישעיהו ב' ה'), למה אמר לכו ונלכה? שיגיד "בית יעקב לכו באור ה'" או שיגיד "בית יעקב נלכה באור ה'", מה זה "לכו ונלכה"? לדוגמה, צריך לפנות לחברו באופן כזה "חברי היקר, אני מבקש ממך, בא תגיד כל יום תיקון חצות, אתה יודע, זה חשוב מאוד. מי"ז בתמוז ועד ט' באב אומרים תיקון חצות לא רק בלילה אלא גם ביום צריך לומר. זה דבר חשוב מאד, קצת לבכות על השכינה, לפחות בזמן הזה של תמוז ואב. ועל ידי שאתה תעשה את זה, אז גם אני אזכה איתך, גם אני אין לי כח לעשות תיקון חצות גם בלילה וגם ביום, אבל אולי בא שנינו נתחזק ביחד בנקודה הזאת". כלומר אני לא אומר לו "למה אתה לא עושה"! כי אולי גם אני לא עושה, אלא אני אומר "לכו ונלכה", בא גם אני אלך איתך ביחד.

וכאשר אדם מחזק אחרים באיזה ענין, הוא בעצמו מתחזק ראשון, האוזניים שלו עצמו, הן ששומעות ראשונות את דבר החיזוק! איך אומר רבי ישראל מסלנט וגם החפץ חיים ושאר גדולי המוסר, אני אומר שיחת מוסר בשביל לחזק יהודים ולזכות אותם, ואם יהיה אפילו רק יהודי אחד שישמע ויקח את הדברים לתשומת ליבו, ולו יהיה האחד הזה אני בעצמי – דיינו! ככה היו אומרים גדולי המוסר.

יהי רצון שהשם יתברך יחזק אותנו לעבודתו ויראתו, ושנזכה שיתהפכו עלינו הימים האלו לטובה ולברכה, אמן.

להאזנה לשיעור שמסר משה שרון על פרשת בלק

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר במדבר