פרשת ויגש

בס"ד

פרשה עם שליחות / ויגש / משה שרון

ודאות או ספק? ישיבת קבע או מגורי ארעי?

פרשת ויגש מתארת את הדרמה שבה יוסף מגלה לאחיו מי הוא ועל המפגש המחודש עם אביו, יעקב.

ברשותכם ארצה לבאר נושא אחר המופיע במשפט האחרון של הפרשה: "וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גּ֑שֶׁן וַיֵּאָֽחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד".

לכאורה, ניתן לפרש אותו בצורה חיובית, הרי בכל השנים הללו של שלטון יוסף, היה ליהודים טוב בארץ גושן, ויאחזו בה, ויפרו וירבו מאוד. אבל חז"ל בפירושיהם מסבירים לנו שזו הייתה הסיבה לצרות שיתחילו עוד מעט במצרים.

ה 'כלי יקר', טוען, שברגע שעם ישראל מתיישב, מרגיש בנוח, מרגיש "בבית" בגלות, במקום שהוא איננו הבית האמיתי שלו, הרי שאין ברירה לקב"ה אלא לנענע, לזעזע אותו. ראו איך הוא כותב:

"ויבקשו לישב וכמתיאשים מן הגאולה, על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד, כאשר בעוונינו מדה זו מצויה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע, מכל מקום רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים ושל אבנים בנין הקיום, ובסבה זו לעולם אינן דורשין את פני ה' בכל לב להביאם אל ארצם. מדובר באשמת ישראל, שבקשו להיות תושבים ולהיות להם אחוזה בארץ לא להם, ונזק זה בא להם לפי שקץ גלות מצרים היה נודע להם, על כן הדורות הראשונים אשר ידעו בבירור כי לא בימיהם תהיה הגאולה ההוא בקשו להם ישיבה של קבע ואחוזה במצרים."

הבנתם? עם ישראל ידעו שגאולת מצרים לא תהיה בדורם, לכן הפכו את הארעי לקבוע.

נו, ומה הבעיה? טוב להם שם, בארץ גושן, מה הבעיה?

הבעיה שעליה הוא מצביע היא שההחלטה הזו גורמת לשכחת ה'.

אתם, עם ישראל, לא אמורים להרגיש בנוח, המשימה שלכם היא להאיר את כל העולם, להביא גאולה לכל העולם. נראה לכם שאתן לכם להיות כאחד העמים? נדמה לכם שתוכלו להיות המדינה החמישים ומשהו של אמריקה?

ולכן יתחילו הצרות עם פרעה. בכדי לא לתת לנו לשבת על "סיר הבשר".

אבל כאן רק מתחיל הדיון שלנו, כי בחיים של כל אחד ואחד מאתנו, כולנו מחפשים ודאות ובורחים מן הספק. מי רוצה ספקות? מי רוצה חוסר ודאות? חז"ל גם אומרים לנו ש"עשה לך רב והסתלק מן הספק", אז אנחנו מתקשרים לרב, הוא אומר לנו מה לעשות ובא לציון גואל... חז"ל גם אומרים שעמלק בגימטריא ספק וכו'...

אז זהו, שהייתי רוצה להאיר קצת את אי הודאות והספק בעין חיובית:

מה היתרון המרכזי של הספק? של ההתלבטות וחוסר הודאות?

התשובה ברורה: התפתחות.

האדם המתלבט לא קופא על שמריו, הוא מתפתח. אכן, אם האדם מתלבט ללא הרף ומסתפק (מלשון ספק) ללא הרף אז חייו נהרסים, אבל עצם ההתלבטות ועצם הספק הם חיוביים במהותם כיוון שהם לא נותנים לו להרדם. זה הפאן החיובי של הספק.

הרב קוק טוען שאם יש לי פליאות על ההשגחה, שאם האמונה שלי נבחנת כל הזמן ואני לא רגוע - אני צריך לשמוח, כי זו הדרך של הקב"ה לפתח אותי, וכמה שהפליאה גדולה יותר, ככה האמת הגדולה שתתגלה תפתור ותקדם יותר: "הפליאות המזדמנות על חוקי ההשגחה ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה ע"פ סדרי החכמה האלקית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחית. מובן הדבר שהבינה העמוקה תביא לעולם את הטובה האמיתית בארחות החיים והמוסר והטוב, מה שאין ההבנה השטחית יכולה להביא זאת. אמנם כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבוא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עייפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. ע"כ צריך שתהיה הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כוחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה". (עין אי"ה שבת א' א' נט')

לפי הרב קוק, אין לנו מה להבהל מתהיות, שאלות, ספקות, אי ודאות וכו'. כשהקב"ה רוצה לגלות לנו את המדרגה החדשה שלנו, הוא חייב לשבור, לערער את המדרגה הנוכחית.

אם בני זוג רבים, מתערערים, שואלים את עצמם שאלות קשות על הקשר – האם זה רע? אם אני בספק אם להשאר בעבודה או לא – זה רע? רוב כוחות הנפש שלנו יגידו לנו שכן. הרב קוק מגלה לנו שזו הדרך של הקב"ה להעלות אותם ואותנו מדרגה.

אני רוצה לסיים בסיפור אמיתי:

באחד מהעיתונים החרדים של תחילת המאה בארץ ישראל, נכתב על הרב קוק מאמר. הכותב השתמש שם בביטוי מאוד חריף, שלרב קוק יש נשמה קרועה. מדוע? כי איך ייתכן שהוא גם אדם חרדי וגם ציוני? איך ייתכן שהוא מקבל את מקימי המדינה החילוניים?

לאחר כמה עשרות שנים הוציאו לאור ספר המלקט פתקים ודברים אישיים שהוא כתב לעצמו, ושם מצאו את הקטע הבא: "מי שאמר עליי כי נשמתי קרועה – יפה אמר. בוודאי היא קרועה. אי אפשר לתאר לנו בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם, אבל האדם הוא בעל שאיפות הופכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדלותו ורוממותו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה." (הרב קוק. חדריו)

להאזנה לשיעור שמסר משה שרון על פרשת ויגש

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר בראשית