פרשת ויגש

פרשת "ויגש" עוסקת ברובה במפגש הפיוס המרגש בין יוסף ואחיו ההמומים, שלמרבה תדהמתם המשנה למלך מצריים, אשר העמידם בכמה נסיונות לא פשוטים בפרשה הקודמת, מתברר כלא אחר מאשר אחיהם האבוד, אשר נמכר על ידם שנים רבות קודם לכן לעבד. בהמשך הפרשה יוסף פוגש גם את אביו ולאחר האיחוד הדרמטי מציג אותו בפני פרעה. פרעה מתעניין בגילו המופלג של יעקב, והוא משיב לו כי הוא בן 130 שנה, אך שנים אלו היו מלאי צער וקשיים ("מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי").
אמירתו זו של יעקב אבינו, אכן עולה בקנה אחד עם קורות חייו המורכבים, כפי שאנו מכירים אותם, ומזמנת אותנו לדיון רחב יותר בשאלה מה בכלל תפקידם של הקשיים והצרות בחיים שלנו?!

עיון בדברי חז"ל מגלה כי הם החשיבו את יעקב אבינו כבחיר האבות, אשר השלים את מידותיו אף יותר מאברהם ויצחק. הגמרא מוסיפה ומעידה עליו כי הוא הגיע למדרגת אדם הראשון קודם החטא באומרה כי "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (יופיו של יעקב מעין יופיו של אדם הראשון). לאורך חייו קיבל יעקב אבינו מספר הבטחות מבורא העולם כי הוא לא יעזבו לבדו, ואף זכה לברכות מיוחדות מיצחק אביו, כפי שקראנו בפרשות הקודמות. הדבר שהיינו מצפים ביחס לאדם כל כך גדול, המקורב למלך מלכי המלכים, הוא שחייו יהיו מבורכים ויעברו עליו בנעימים וללא "תקלות" מיוחדות. יעקב היה צריך לחיות את חייו, לפחות על פי ראייתנו, כאדם המאושר והשליו ביותר עלי אדמות. והנה, עיון בקורות פועלו של יעקב אבינו מגלה כי דווקא חייו של בחיר האבות היו מורכבים ומסובכים יותר משל אברהם ויצחק, וכל הישגיו רצופים היו בצרות וקשיים. כך היה בתחילת דרכו מול אחיו הרשע עשיו, כך היה בהתמודדות הקשה עם לבן הארמי, אשר רימה אותו שוב ושוב וניצל את תמימותו וטוב ליבו, כך היה באונס ביתו דינה ע"י שכם וכמובן כך היה בבשורה המרה על מותו של בנו האהוב יוסף. השאלה המתבקשת לאור רצף הצרות והטלטלות הפיזיות והרגשיות שעבר יעקב הן כיצד ייתכן הדבר? מדוע צדיק כה נשגב וגדול סבל כל כך הרבה בחייו? וכמובן - מה התפקיד של הסבל והייסורים בעולם בכלל ובחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאתנו בפרט?

טוב מאוד?

כאשר ה' ברא את העולם, הוא הצהיר שהעולם "טוב מאוד", אולם כשאנו מתבוננים בו, בוחנים את ההיסטוריה וצופים בחדשות (מקומיות או עולמיות), אנו מתקשים מאוד להסכים עם הצהרה זו של הקב"ה. העולם מלא בסבל וקשיים. אין אדם שלא נאבק כל יום בגילויים של קושי ואף רוע מסביבו. החל מפקק מעיק בדרך לעבודה, דרך קשיי פרנסה ועד מחלות ומוות של קרובים לנו. איך ייתכן שילד קטן חולה בסרטן? מדוע יש כל כך הרבה תאונות דרכים? למה מנהל הבנק מתקשר אלי כעוס פעמיים בשבוע? למה יש אנשים שלא מוצאים בן/בת זוג וכאלה שלא מצליחים להביא ילדים לעולם?
מאחורי השאלה "מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים?" מסתתרות הנחות בסיסיות שגויות, שכן מה שאנו תופסים כדבר "רע", עשוי, למעשה, להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות. לפי האמונה היהודית, שום מקרה בחיינו אינו שרירותי או זדוני והכול מעוצב ותפור בדיוק מופלא. למרות שאנחנו לא מסוגלים לקלוט את הרעיון במלוא היקפו, אנחנו יודעים שכל רגע בחיינו, בכל זמן נתון, הוא בדיוק כמו שהוא היה אמור להיות על פי התוכנית האלוקית ועל פי הגורל המחכה לנו בעתיד. טווח הראייה האנושי מוגבל לנתח זמן קטן מאוד. המבט הצר שמורכב מההווה לבדו, בלי הזיכרון של העבר והידיעה של העתיד, מגביל את תפיסת המציאות האמיתית שלנו. רק נקודת מבטו הכוללת של ה', שאינה מוגבלת על ידי זמן ומרחב, ושמקיפה גם את צורכי הגוף וגם את צרכיה של הנשמה, יכולה ליצור מערך שלם של התנהלות מופלאה ומדויקת, גם אם אנחנו כבני אדם לא תמיד מבינים או "מצדיקים" אותה.

ניתן לדמות את הדבר לאדם שהושם כצופה בחדר ניתוח. אם הוא לא מבין את הסיטואציה הכוללת הוא עלול לחשוב שהאדם עם הסכין ביד שמתקרב אל הקורבן המסכן, ששוכב חסר אונים על המיטה, הוא רוצח נתעב ויש לעצור אותו מלבצע את הפשע. כמובן שמי שמבין את הדברים רואה שה"רוצח" דווקא בא להציל את החיים של האדם השני. אנחנו מאמינים שהקב"ה, ה"דוקטור" שלנו, הוא רופא מסור ואוהב וכל פעולותיו הן לטובתנו. מטאפורה נוספת היא לילד שרץ עם המזלג ישר לכיוון שקע החשמל שבקיר. לעיתים הפעולה הנדרשת מהורה אחראי היא להגיב במכה קלה על היד על מנת להעביר את המסר שפעולה כזו אסורה ומסוכנת. אותו ילד, שלא מבין שהמכה הייתה לטובתו, נשאר עם הכאב והעלבון ועם התחושה שלא מבינים אותו ואולי אף שההורה חלילה שונא אותו. כך גם ביחסינו עם האבא של כולנו - לפעמים המכה, שבאה דווקא להציל/ להטיב/ לחנך, נתפסת כאכזריות חסרת תכלית. לא חסרות דוגמאות מהחיים של מקרים שנראו בהתחלה כקללה והתבררו כברכה. ישנם לא מעט בעלי עסק מצליחים ואמידים שהיוזמה להקים עסק עצמאי נולדה בעקבות טראומה של פיטורים ממקום עבודה (בו, אגב, הרוויחו משמעותית פחות) או של גברים/נשים שננטשו ע"י בן/בת זוג, שקעו בדיכאון וחשבו שזהו סוף העולם, אולם מהר מאוד מצאו עצמם בזוגיות חדשה וטובה הרבה יותר.
אל מול הדוגמאות הללו יכולים אנשים לתת דוגמאות הפוכות של סבל חריף כמו מחלה קשה שלא הסתיימה בהפי-אנד, אלא במוות כואב. גם כאן איננו יכולים לראות את התמונה השלמה. האמונה היהודית גורסת כי המוות הוא השער למה שנמצא מעבר לעולם הזה. ה' אומר למשה בספר שמות "כי לא יראני האדם וחי", ונראה שבאמירה זו הוא מרמז לנו כי מה שעדיין לא התבהר במהלך חיינו כבני תמותה, עשוי להתבהר בהמשך. מי שחושב שהעולם רע ואכזרי בעצם מאשים את הקב"ה שהוא רע ואכזרי כי למעשה הוא זה שתכנן וממשיך לתכנן בכל שנייה כל מה שקורה פה ויש בזה מן היוהרה לחשוב שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון.
על כך נכתב - מי הוא "צדיק"? האדם שמצדיק את הבורא בכל מה שהוא עושה ומאמין שהכול לטובה. לעומת זאת, מי הוא "רשע"? האדם שמרשיע את הבורא. בהקשר הזה נאמר כי לאחר ביאת המשיח "יהיה צחוק גדול בעולם". הכוונה היא כי כולנו נצחק כשנראה שמה שחשבנו כאיום ונורא יתגלה לבסוף בדיעבד כדבר נפלא.

האדם המודע והמאמין רואה, כאמור, בכל קושי כמסר וכמתנה אישית שבאים ישירות מהבורא ושתפקידם לכוון אותו למקום טוב יותר במסע הזה שנקרא "החיים". על כך אמר החכם באדם בספר 'משלי': "את אשר יאהב ה' יוכיח". דוגמאות אפשריות לכך ניתן למצוא בשפע. כך למשל, ייתכן שהבעיות בשלום הבית עם האישה/הבעל הם רמז מהבורא שקורה לנו לעבוד על מידת הכעס/ קמצנות/ חוסר-סבלנות שקיימת בנו ובת/בן הזוג הוא/היא רק המראה והשליח, או שלדוגמא חיסרון הפרנסה הוא רמז מהבורא שמדרבן אותנו לבדוק האם אנחנו עצלים מידי או לחלופין חוטאים בגזל ולכן נענשים על כך. הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב, אבל עלינו לעבוד עבור האושר שלנו. הוא שולח לנו רמזים ומתנות קטנות לאורך הדרך וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולסגל מחשבה שממירה את הקושי שאנחנו חווים למסר מהבורא. מי שמצליח להקנות לעצמו את צורת המחשבה הזו נמצא בקשר מתמיד עם הקב"ה ואין תענוג גדול מזה! במקביל להמתקת הגלולה המרה, אותו אדם יפתח חושים חדים יותר לראות את הטוב שהוא כן זוכה לו ולמעשה לצאת מכהות החושים ואטימות הלב שרובינו חווים.
את הקשיים ניתן לראות כמתנה שקיבלנו שמטרתה לעזור לנו להתעורר אל מה שבאמת חשוב ונכון ולא כעונש ומטרד, או כפי שכתב ושר שולי רנד (בדיסק שזכה באלבום פלטינה כפול): "מה התכלית של זה הכאב אם לא לנענע לי את הלב? הלב ששקע בתרדמה וזה זמן רב שלא החסיר פעימה...".
הרב קוק המשיל באחד מכתביו את הסבל והקשיים שכל אחד מאתנו עובר ל"כקורטוב המלח בתבשיל" – כמו שדווקא המלח, שלבדו הוא מר ולא ניתן לאכילה, הופך את האוכל לטעים יותר, כך גם הסבל בחיינו בא לחדד ולהצביע על הטוב. תפוח אדמה לבדו, לדוגמא, הוא לרוב תפל וחסר טעם, אולם אם נוסיף לו קורטוב (מעט) מלח אזי טעמו יהיה טעים הרבה יותר. כיצד זה ייתכן שדווקא הוספה של המרירות ושל דבר שלילי כביכול מוסיפה טוב? התשובה היא שתפקיד המר לחשוף ולגלות את הפוטנציאל שהיה טמון בתבשיל (ובכל אחד מאתנו...) ושבלעדיו הוא לא היה יכול היה להתגלות.

בפרקי אבות נכתב: "לפום צערא אגרא", כלומר לפי כמות הצער והקושי של האדם כך תהיה גם מידת השכר שהוא יקבל. הסבל שלנו אינו סתמי. משלים טובים לרעיון זה ניתן למצוא בתהליך כתישת הזית והפקת שמן או בתהליך כתישת הפשתן והפיכתו לבד משובח. על פניו הזית/הפשתן עוברים תהליך מכאיב, אבל לכל ברור שהתוצרת שווה את ה"סבל". אנחנו חייבים סבלנות כדי להבין את התמונה הכללית ותמיד להתחזק באמונה שהצער שלנו אינו מקרי או חסר תועלת, וכי בדרך כזו או אחרת גם נקבל שכר בגינו. קשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה בריאה רואה בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית או חלילה כעונש שקיבלנו. "ניסיון" בא מהמילה להתנוסס/להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים, נבונים וחסונים יותר, וזאת למרות שבזמן הקושי לרוב הוא נראה כמו דבר נורא ואיום ולפעמים אף כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה. ההוצאה לפועל של כוחות הנפש החבויים מקנה למעלות הגנוזות את עוצמתן. גם אם בתוך תוכו של האדם מצויים כישרונות, כל עוד הם לא באו לכלל ביצוע אין להם משמעות. דוגמא לכך היא ההדס בסוכות, שבזכות הנענוע שלה מפיקה ריח חזק וטוב יותר. כך גם האדם - בזכות הטלטלות שהוא עובר הוא מפיק מעצמו איכויות נסתרות, ולכן אין לראות בסבל בהכרח כדבר שלילי.
התפיסה הרווחת בתרבות המערבית רואה בסבל כאיום שיש לעשות הכול על מנת לסלקו במהירות הגדולה ביותר. אם כואב לאדם איבר מסוים הוא מיד ייקח משכך כאבים, כדוגמת אקמול או אופטלגין. אם כואב לו בנפש הוא ייקח משכך כאבים מסוג אחר, כדוגמת פרוזאק ואף סמים. אם קשה לו בחיי הנישואין הוא ימהר מידי לפרק את החבילה ואם הילד שלו משווע לתשומת לב ומפגין זאת בהתנהגות אנרגטית ו"תוססת" הוא ימהר לשלוח אותו לפסיכולוג או להרגיע אותו עם חומרים כאלה ואחרים. אנו חיים היום בחברה שהמונחים של "התמודדות" ו"התגברות" על קשיים זרים לה ואנחנו מחפשים את הפתרונות הקלים והמהירים כדי להעלימם מעלינו. זו כמובן טעות קשה משום שכאמור כל קושי הוא מסר והזדמנות לגדול ולהתקדם הלאה.
הניסיונות שעבר יעקב ללא ספק חישלו את כוחו והגבירו את אמונתו בבורא ואת אמונתו בעצמו על שעמד בהם. האתגרים שקיבל היו אומנם עצומים (כל אדם מקבל ניסיונות על פי מדרגתו), אולם את השקפתו על החיים נוכל לאמץ כולנו. צריך להתאמן על גישה ומחשבות חיוביות ובכך גם להנעים את זמננו בעולם הזה וגם לזמן לנו אירועים חיוביים יותר, שכן ידוע שהמחשבה בוראת את המציאות. לצופה מהצד זה יכול להראות כמו שקר או ניסיון להונאה עצמית, אבל האמת היא שאין דבר מתוק וחכם יותר מאמונה פשוטה שבאמת אבל באמת הכול לטובה. כך לדוגמא, המחשבה שהעיכוב בגלל הפנצ'ר שהיה לי בבוקר באוטו בדרכי לעבודה אולי בא להציל אותי מתאונת דרכים חס ושלום שהייתה צפויה לי בהמשך הדרך, או שהגבס והרגל השבורה שחייבו אותי להיות שבוע ימים מרותק לבית תפקידם היה שארוויח זמן איכות של שיחה ומשחק עם ילדיי שלא ראו את האבא הקרייריסט שלהם יותר מידי זמן.
רבי נחמן פעם אמר לתלמידיו: "מי שאומר 'רע לי' - הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה רע? אני אראה לו מה זה רע באמת'. לעומת זאת מי שאומר 'טוב לי' - הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה טוב? אני אראה לו מה זה טוב באמת'".

חשוב לזכור שבשעת קושי המציאות נראית אכזרית, אפלה וחסרת תקנה, אולם כמו כל דבר אחר בעולם הזה, שהוא זמני ובר חלוף, כך גם גורלו של כל קושי לחלוף כלא היה. תורת החסידות גורסת כי מה שמגדיר ומקדם את האדם זה לא מה הוא משיג (בטח לא הישגים חומריים), אלא כיצד הוא מתמודד עם הכישלונות והקשיים שהוא צובר לאורך הדרך, והאם הוא יודע להישאר חיובי ולהאמין בעובדה שיש יד מכוונת וסוג של סדר נסתר בתוך הכאוס שהוא חווה? להיות בשמחה תמיד זה האתגר הכי גדול שלנו בעולם הזה. תכונת המרירות, שאנחנו מכירים כל כך טוב, היא ממש כמו רעל שאנו מכניסים לתוך המערכת הרגשית שלנו. בתוך כל אחד מאתנו מסתתר שד קטן שאומר לנו בשעת קושי: "רע לך? קשה לך? לך על זה! תיכנס לדיכאון, זה הרי הגיוני שתרגיש רע, תראה כמה מסכן אותה!". זהו טריק בסיסי וידוע של היצר הרע, אשר נהנה לראות אותנו מרחמים על עצמינו בזמן משבר ולא מתמודדים עימו בשמחה וברוח חיובית.
בנוסף לזאת, חשוב שנדע שאף אחד לא מקבל קושי (או בשפה מודעת יותר - "אתגר") אם הוא לא מקבל במקביל גם את הכוחות להתמודד אתו. זאת הבנה מנחמת מאוד להפנים שאם קשה לנו בהכרח יש לנו כלים או יכולת לפתח כלים כדי לצאת מהפלונטר. ובשפתינו - אף אדם אינו מקבל לימון אם אין ביכולתו להפוך אותו לימונדה.
יחד עם כל זאת, חשוב להבהיר שהיהדות לא מתכחשת לקשת הרגשות האנושיים הכוללים גם צער ועצב, אלא פשוט מנתבת ושמה אותם בהקשר ובפרספקטיבה המתאימים להם. הדוגמא הטובה ביותר לכך הם דיני האבלות. אדם שאיבד את אחד מיקיריו צריך לעבור תהליך של השלמה עם המאורע הכולל יום אחד של עצבות מתפרצת ולאחריה שבוע של ניחומים והסתגרות בביתו ("שבעה"), אולם לאחר מכן ביום השמיני הוא מצווה לקום ולחזור כמעט לחלוטין אל שגרת יומו הקודמת. בהמשך, ביום השלושים הוא עובר עוד תהליך שקשור לעיבוד רגשותיו ולבסוף בתום שנה מהמאורע התהליך נשלם. היהדות לא אומרת לאבל: "תן חיוך, הכול לטובה". זאת תהיה אכזריות וציפייה לא סבירה, אולם היא כן קובעת גבולות ברורים על מנת לא לתת לאותה עצבות לגלוש מעבר לזמן ולמקום הנכונים לה.
לסיכום - אנו מתפללים בכל יום בברכות השחר: "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". מצד אחד אנחנו בטח שלא רוצים לזמן לעצמינו בכוונה קשיים ומכאובים, אולם מהצד השני מרגע שהם כבר מגיעים אלינו - מוטב שנזכור מי שלח אותם בהשגחה פרטית לפתחינו, ושבסך הכול מדובר במתנה שתפקידה לקדם אותנו לעבר חיים נכונים ובריאים יותר ואל עבר התכלית.
יעקב אבינו, אם כך, עבר את כל הטלאות והטלטלות שקראנו עליהם כדי ללמד את כולנו את הלקח הזה ולחזק אותי ואותך בפעם הבאה שצרה כזו או אחרת מתגלגלת לפתחינו.

להאזנה לשיעור שמסר משה שרון על פרשת ויגש

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר בראשית