"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר: אֲ‑דֹ‑נָ‑י, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ, כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם. וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית י"ח א-ח).
וירץ, וימהר, מהרי, ואל הבקר רץ. גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכ"ז ע"א). אברהם אבינו, היהודי הראשון. רואים בו את היסוד של יהודי. יהודי עקשן, עם קשה עורף, יהודי אמיתי. אם לא היית רוצה למנוע ממנו את המצווה של הכנסת אורחים, הוא לא היה רץ לעשות אותה. אבל כשאתה בא למנוע ממנו מצווה, דווקא אז הוא מתחזק במצווה. רוצה עוד יותר לעשות. זה יהודי. יהודי יודע שהמהות שלו זה תורה ומצוות, ומי שרוצה לקחת ממנו את זה, דווקא אז הוא יותר מתחזק.
הקב"ה רצה לתת לאברהם שחרור, חופש, נופש. עשית פעולה כל כך גדולה של ברית מילה, אתה כל כך חלוש, בתחבושות, לא יכול לזוז, כל תזוזה מלווה בכאבים. מה עשה הקב"ה? הבן היקר שלי, אני אלך לבקר אותו, ואני אהיה איתו, והוא יהיה איתי. אני אתן לו שחרור, לפנות לו את כל הדרך. אז מוציא חמה מנרתיקה, שלא יבואו אורחים. ומה היהודי שלנו עושה? אין לו מנוחה. הוא יוצא החוצה עם כיסא גלגלים, אומר תשימו אותי שם, אולי יבוא איזה אורח היום? אולי לא יהיה לו נעים להטריח ולהכנס? אני רוצה לראות אם הוא בא. אין לו מנוחה. הקב"ה אמר, אני עשיתי שיהיה לך מנוחה, אני רואה שאין לך מנוחה, קח שלושה אנשים. הביא לו מלמעלה שלושה אנשים ניצבים.
רואים פה את היסוד של כמה גדולה אהבת התורה והמצוות אצל היהודי. הוא לא יכול לשקוט על שמריו. המהות של יהודי זה קיום תורה ומצוות. את זה אנחנו רואים גם בדרגות הנמוכות. אבות העולם הנחילו לנו עמוק עמוק בתוך הלב את הענין של תורה ומצוות. אם אף אחד לא לוקח לנו כלום (לא מונע מאיתנו מלקיים את המצוות), והיצר הרע עובד עלינו, אז אנחנו בלי לשים לב, מרצוננו, לא לוקחים. הנה המצוות מונחות לפניו והוא לא מקיים אותם. אבל אם יגידו לו שאסור לו לקום לתפילת שחרית בהנץ החמה אז הוא דווקא ילך. אם לא אומרים לו כלום, הוא קם מאוחר. מה יש? – על פי שיטת הגר"א יש עוד זמן עד סוף זמן קריאת שמע! והוא מאחר...
מספרים, שבתקופת השואה, ההתבוללות הכי קשה היתה בגרמניה. שמה זה התחיל ושמה זה הסתיים. ההתבוללות היתה כל כך עצומה, עד שהיו אנשים שכבר לא זכרו בכלל שהם יהודים. מסופר על יהודי אחד מרוב שהוא נשוי עם גויה, והילדים שלו גויים, והוא חי כבר יותר מחמישים שנה כמו גוי, שכח בכלל שהוא יהודי. מי הזכיר לו שהוא יהודי? הגרמנים, כשהם התחילו לחפש מיהו יהודי, כדי לעקור אותו מן העולם. אז עכשיו היהודי הזה שכבר חמישים שנה לא זוכר שהוא יהודי פיטר כמה פועלים. כנראה שהמצב באותה תקופה לא היה כל כך טוב. אז הפועלים הגויים האלה הלכו לממשל ואמרו להם זה יהודי. מאיפה אתם יודעים? אנחנו יודעים, הוא יהודי. והם לא מחפשים עדות כל כך ברורה, אמרו להם זה יהודי, תפסו אותו, דנו אותו. אמר להם איזה יהודי אני? בואו תראו את האשה שלי ואת הילדים. אמרו לו טוב, אתה אומר שאתה לא יהודי? נעשה לך מבחן. אם תעמוד במבחן, לא נהרוג אותך. ואם לא תעבור, אתה כמו כל היהודים. אמר להם תבחנו אותי. הלכו והביאו ספר תורה, שטחו אותו כמו שטיח על הרצפה, אמרו לו בא תדרוך. אמר, זה? חס ושלום! נבהל, נזכר. בשעה שראה את הספר תורה על הרצפה, כל ההרגשות שהיו לאבותיו ואבות אבותיו צפו ועלו לנגד עיניו. אמר להם תהרגו אותי ואת מי שאתה רוצים, את כל המשפחה, את זה אני לא אעשה! הדברים קבורים אצל היהודי עמוק עמוק בלב, הוא לא יכול ללכת נגדם, ודווקא בשעה שמראים לו את זה בתור התנגדות אז הוא מתעורר לעשות אותם.
המפרשים שואלים למה הקב"ה היה צריך להוציא חמה מנרתיקה בכדי שלא להטריח את הצדיק? למה הקב"ה לא עשה שיהיה יום רגיל ובכל זאת שלא יבוא אורח אצל אברהם אבינו? אז יכול להיות שהקב"ה עשה ככה, כי כל זה היה נסיון לראות אם אברהם אבינו באמת, עם כל המצב של הפטור, ירצה את המצוות ויחפש אותם במסירות נפש. ככה באמת הוא עמד בנסיון ואז הקב"ה היה צריך לשלוח לו את שלושת המלאכים שיבואו.
בענין מה שאמרו חז"ל שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. כל מקום שנאמר שם אדנות בניקוד פתח [תחת הנו"ן] הכוונה היא חול. בתורה יש אדון, עבד ואדון. הבעלים של העבד זה האדונים שלו. איך מנקדים את זה? בפתח. חול. אבל איפה שכתוב אֲ‑דֹ‑נָ‑י בקמץ [תחת הנו"ן] ולא בפתח, זה קודש. ופה מה כתוב? "וַיֹּאמַר אֲ‑דֹ‑נָ‑י" בקמץ, כלומר קודש. אז לפי הסבר זה אל מי הוא דיבר? לא כמו הפירוש שאומר שדיבר לגדול שבהם, כאילו אומר אֲדוֹנִי אני מבקש ממך אל תעבור. לא, הוא דיבר לקב"ה. (רמב"ן על הפסוק: "מצינו אותו בספרים קמוץ. והנה קראם בשם רבם באל"ף דל"ת, כי הכיר בהם שהם מלאכי עליון כאשר יקראו אלהים ואלים ולכן השתחוה להם ארצה").
גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'", השם בא אליו. לא בשביל לדבר איתו, אלא בא לבקר את החולה. הקב"ה ביקר את אברהם, מכאן למדו חכמים שמצווה לבקר את החולים. מכאן גם למדו שמצווה על הגדול לבקר את הקטן (רמב"ם הלכות אבל י"ד ו'). אני רב גדול ואני אלך לבקר אותו? אם רב גדול חולה, אז אני אלך לבקר אותו. אתה תחכה שח"ו רב גדול יהיה חולה? מצוות ביקור חולים היא אפילו לקטן שבישראל, אפילו ילד, תלך לבקר אותו. הנה הקב"ה הלך לבקר את אברהם אבינו. למרות גודלו וחשיבותו של אברהם אבינו, עדין המרחק בינו לבין הקב"ה הוא גדול. אז הוא בא לבקר אותו, פשוט, לא בא לנבואה, אלא לבקר אותו.
ואברהם אבינו רואה שלושה אנשים. בפרט אם נצרף מה שאמרו חכמים שנראו לו כערביים (רש"י), אנשים כאילו פשוטים, והוא עוזב את הקב"ה ורץ אליהם. איך? אפילו שאמר "אֲ‑דֹ‑נָ‑י, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ", אל תברח, תן לי לקיים את המצווה, הכל זה אותו דבר, זה בשבילך וזה בשבילך. אני אגמור את המצווה ואני בא. מכאן שגדולה הכנסת אורחים.
למה באמת כל כך גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה? התועלת שיש לאדם מהכנסת אורחים כל כך גדולה עד שהיא אפילו גדולה יותר מהקבלת פני השכינה. הקבלת פני השכינה אצל האדם, בעולם הזה, היא כמו שכר חלף עבודתו שעבד. כמו שאומר בעל 'מסילת ישרים', שהקדושה חציה עבודה וחציה שכר (ריש פרק כ"ו). הדרגה של הקדושה היא דרגת לפני רוח הקודש. קדושה מביאה לידי רוח הקודש. רוח הקודש זה כבר שכר, אפילו שזה בעולם הזה. גדולה הכנסת אורחים שהיא עבודה שבעבודות. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום (רמב"ם דעות א' י"א). העולם הזה בא בשביל לעבוד, לא בשביל לקבל שכר. כשאתה עובד את השם, יהיה בסוף רוח הקודש. הקבלת פני השכינה, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה (ברכות י"ז ע"א) זה לעתיד לבוא. עכשיו אני רוצה עבודה, אני נמצא בעולם הזה, גדולה הכנסת אורחים. לכן התיר אברהם אבינו לעצמו לעזוב את השכינה. הוא הרגיש שזה כאילו שהקב"ה נותן לו שכר עבור המילה. שכר עבור העבודה שהוא עבד. שהשם בא לבקר אותו, לתת לו לראות עולמו בחייו, מעין שכינה שלעתיד לבוא. אמר אברהם אבינו לקב"ה, כל זמן שאני עוד חי ויש לי עוד זמן, אני מעדיף לעשות עוד מצוות בשבילך, עוד הכנסת אורחים. ואז אתה נדבק בהשם יותר, בכל מצווה, מה הוא רחום אף אתה היה רחום. כל מצווה שאדם עושה בחסד, "עוֹלָם, חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פ"ט ג'), אתה בונה את הקשרים שלך עם הקב"ה, אתה נדבק לקב"ה.
לפי זה אפשר לפרש מה שאמרו חכמים על הפסוק "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כ"א י"ב) – למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות (רש"י). כשאדם מתחתן, מה אומרים לאשה? אומרים לה, כל מה שאומר לך בעלך – קודם כל תשמעי בקולו. אשה צריכה לשמוע בקול בעלה (רמב"ם הלכות אישות ט"ו כ'). מתי שמענו שיגידו לבעל תראה אדוני, כל מה שתאמר אליך אשתך תשמע בקולה. אם יגידו לו ככה, יגיד שלום, אני לא מתחתן ולא כלום. מה זה, איזה דברים אלו? אין כזה דבר. תגידו לה מה שאתם אומרים לי. זה ההלכה! אשה עובדת בשביל בעלה (שם, פרק כ"א). מה הקב"ה אומר לו? "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ". אתה נביא, והיא נביאה יותר גדולה ממך. אם כן, נביא קטן צריך לשמוע בקול נביא גדול. לא מדין איש ואשה, אלא מדין נביאה. אברהם טפל לשרה בנבואה (רש"י על הפסוק), לכן שמע בקולה. אפשר לשאול את השאלה, איך יתכן שאברהם טפל לשרה בנבואה? פשוט, אברהם אבינו לא חיפש את הדרגות של הנבואה, בחינת רוח הקודש, איך אומרים, לשבת ולהדבק בשם ולהנות מזיו שכינתו. לא, זה כבר יהיה בעולם הבא. בעולם הזה יש עבודה, עוד הכנסת אורחים, עוד חסד, עוד מעשה, בשביל לעשות את העבודה, לא לקבל את השכר, לכן לא היה לו את הזמן. ושרה מתוקף "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהלים מ"ה י"ד), שהיא לא יכולה לצאת החוצה, אז עבודת החסד שלה יותר מצומצמת. היה לה יותר זמן לשבת להתבודד ולהתדבק בשם, אז היא נסקה לדרגות יותר גבוהות של רוח הקודש.
אז מה יותר חשוב? בשביל העולם הבא, הדרגה של אברהם אבינו יותר חשובה, כי אנחנו בעולם הזה צריכים לעבוד. כל זמן שיש לך תשקיע בלימוד, תשקיע בעבודת השם. איפה שיותר קשה לך – שמה תשקיע. זה העבודה שמביאה אותך למשהו. איפה שקל אתה עובד? מה זה עוזר לך? יותר טוב לחפש את הקושי. והשם יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו, ויטע בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו כרצונו כל הימים.
להאזנה לשיעור שמסר משה שרון על פרשת וירא
מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר בראשית
תגובות