פרשת מקץ

נדבר היום על פרשת השבוע, ובעזרת השם ובישועתו, הוא יעזור לנו לקשור את זה ולהביא את זה לעניין של הניסים והנפלאות שהיו לחשמונאים, למכבים, "מי כמוך בא-לים יקוק", בימים ההם בזמן הזה. בימים ההם בזמן הזה זה משמעותו, שלא רק לאבותינו היו ניסים בימים ההם בזמן הזה של כסליו, אלא אותם הניסים שהיו לאבותינו בימים ההם, הם מופיעים אצלנו ומתגלים בזמן הזה. אז העניינים של חנוכה שיכים מאוד מאוד לנו. ולא רק הם, כל פסוק ופסוק בתורה הוא נצח. הוא שייך לכל דור ודור ולכל אדם ואדם באשר הוא. ועל כן צריך האדם להעמיק בתורה ולהגיע, מכל מה שהוא לומד, למסקנה בכדי ליישם, כי זה בא לדבר אליך. תורה זה הוראה, הוראה של חיים. תורה זה חיים. תורה זה לא ידע, תורה זה לא חכמה, זה לא השכלה, תורה זה חיים.

והנה, הפרשה מתחילה "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים, וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (בראשית מ"א א'). לא מובן מהם השנתים ימים. שנתים ימים של מה? של שלטון פרעה? לא מובן. כדי להבין את השנתים האלה, נחזור לפסוק האחרון בפרשה קודמת, פרשת וישב, "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (בראשית מ' כ"ג). כשירד שר המשקים לבור עם שר האופים, זו היתה שליחות מן השמים להוציא את יוסף מן הבור. כי כמה שיוסף שמר על עצמו, שמר על גופו ועל עיניו, אבל המרשעת, אשת פוטיפר, תפסה אותו בהפתעה, וזה הרעיד לו את כל הגוף, וכתוב "וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו" (בראשית מ"ט כ"ד). ודיברו חכמים בלשון נקיה, כביכול היה פה איזה פגם בעשרה מיני אור שיצאו דרך הרגליים (שער הכוונות הקדמה כ"ו), והפסיד עשרה שבטים (סוטה ל"ו ע"ב). "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף" (בראשית ל"ז ב'), היה ראוי שיוסף יעמיד שנים עשר שבטים כמו יעקב, ויהיה לנו עשרים וארבעה שבטים, אז עם ישראל היה נראה אחרת. הפסיד עשרה, נשארו לו שניים – מנשה ואפרים.

אבל חוץ ממה שהפסיד, מה איתו? הרי הוא צדיק יסוד עולם, אף אחד מהשבטים לא נקרא צדיק. צדיק נקרא מי ששומר את הברית. אז אף על פי שהברית נשאר שמור ולא נפגם, המיני האורות האלה שיצאו בגלל הרעדה שבגוף, בגלל התפיסה של אותה המרשעת, נקרא קצת פגם. כדי לתקן את זה, נקנסו עליו עשר שנים בבור, שנה על כל טיפה של אור. והנה נשלמו העשר שנים, והקדוש ברוך הוא מוריד את שר האופים ושר המשקים לבור, את זה תולים ואת זה משחררים. ובעצם שר המשקים היה יוצא, היה לו הכרת הטוב, היה מוקיר טובה ליוסף שפתר לו חלום וזה התקיים, והיה מיד הולך ומוציא את יוסף מן הבור. מה הבעיה בשביל שר להוציא מן הבור את הנער הזה שלא עשה באמת כלום? אם באמת יוסף היה עושה ח"ו את העברה הזאת, האם השלטונות של אז היו משאירים אותו בחיים? אבל בגלל שהוא היה עבד, אז עשו כבוד לפוטיפר ולאשתו, והעלימו וטייחו את העניין, ושמו אותו בבור. אבל באמת הוא לא עשה כלום. אמנם כלפי הקב"ה היה פה איזה פגם. באונס, אבל זה פגם. צריך לתקן. אם אדם הלך ובלי לשים לב נפל בבור, צריך שמישהו יוציא אותו. נכון, אתה לא אשם, אבל אתה בבור. זה מה שהיה. אז היה צריך להכנס לבית הסוהר עשר שנים כדי לתקן.

אני במקום יוסף הייתי מתיאש. ריבונו של עולם, לא מספיק בכזה בזיון? הבאת אותי פה למצרים, האחים שלי בעלי הזקן, הדתיים הגדולים, אבות בתי הדין, ככה זרקו אותי. כמה בכיתי, ואני מתחנן והם לא שמעו. וכתוב שיעקב עשה ליוסף כתונת פסים, מה זה פסים? ראשי תיבות פוטיפר, סוחרים, ישמעלים, מדיינים (מדרש רבה פ' וישב), כלומר כמה מכירות מכרו אותי, גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי. היום, אם איזה יהודי דתי, בפרט תלמיד חכם, פוגע באיזה מישהו, מה הוא אומר? ככה עשה לי הדתי הזה? ככה עשה לי הרב הזה? אני מוריד את הכיפה, לא הולך לבית הכנסת, די, ככה זה הדת??? ככה זה??

מה? איך אתה מדבר? תראה את יוסף, מה עשו לו האחים הקדושים שלו. כל מה שהוא בכה והתחנן זה אולי רק כדי לבטל את הגזרה. אבל ברגע שראה שנגזרה הגזירה, הבין שזה לא הם מכרו אותו, הקדוש ברוך הוא מכר אותו. הקדוש ברוך הוא לוקח אותו פה, מייעד אותו לאיזה עניין גדול. הוא זכר את החלומות שלו, ואמר בליבו מי יודע איפה הקב"ה מוביל אותי. וכשהוא שמע שעומדים למכור אותו למצרים, אמר מה יש במצרים? הרי זו ערוות הארץ. כמו שבאדם יש אברים, עינים, רגליים, גם לארץ יש. "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ" (במדבר ט"ז ל"ב), "וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ" (דברים ל"ב א') – יש לה אוזנים, "טַבּוּר הָאָרֶץ" (שופטים ט' ל"ז), אז יש גם ערוות הארץ ("לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" בראשית מ"ב ט'). הוא ראה שעומדים לשלוח אותו למקום של ערוות הארץ, ממש ערווה, זימה, שהמצרים שטופי זימה הם (רש"י בראשית י"ב י"ט).

אמר אַי אַי אַי, אז אני כבר רואה מה השליחות שלי. אני מחליט להיות עיוור. אין מה לראות בארץ הזו. "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (בראשית מ"ט כ"ב), אתה יודע למה יוסף הצליח להיות "בֵּן פֹּרָת"? [פורת זה מלשון גדולה ומעלה, אפרתי] בגלל "עֲלֵי עָיִן", שהחליט לשמור על העין. החליט שפה אין מה לראות. לא מסתכלים על אף אחד. ככה מורידים את העינים. שומעים, מדברים, לא רואים. בזכות זה הוא הצליח. ואף על פי שיום יום היא משחקת לפניו. ומה היא רצתה סך הכל? שרק יביט בה, זה הכל (מדרש רבה). שום דבר אחר, רק שיסתכל. והוא לא הסתכל, ולכן הוא ניצל.

אוי ואבוי אם היה מסתכל. בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. כשראתה שאפילו להסתכל הוא לא מסתכל, אז מה היא עשתה? תפסה אותו. והוא, כיוון שהיה איש רזה כי לא אכל מאכלים משמינים. כל המאכלים במצרים היו טריפות, נבלות. מה יאכל? אכל זרעונים. והבגדים היו רחבים. אז מה הוא עשה? הוא השתחרר וברח מתוך הבגד. היה יכול לתת לה אגרוף, היה יכול לדחוף אותה, היה יכל לעשות משהו ולברוח. חס ושלום! הכרת הטוב! זו אשת אדונו. חס ושלום להרים יד, או אפילו לדחוף אותה, אפילו לפגוע בה. לא. הוא פגע בעצמו. השתחרר מתוך הבגד. ועכשיו יש לה דוקומנט, יש לה עכשיו הוכחה ביד. אבל ליוסף לא אכפת מכלום, העיקר להנצל מעברה. תפסה את הבגדים, לך תוציא לה את הבגד לפחות! מה הבעיה בשבילך לתפוס את הבגד ולברוח? הוא לא מתחשב בבני אדם, בכלום. הוא רואה רק את הקב"ה, אומר ברוך השם ניצלתי. כזה שרות עשה לקב"ה! כזו קדושה! כזו כבישת התאווה! צעיר!!! בחור בשיא רתיחת הדמים! ירד למצרים בגיל שבע עשרה, מסר את נפשו ואת גופו להשם בלי חשבונות!!

עכשיו פתאום מה עושים? משפט. זורקים אותו לבור. יכול היה להתייאש ולהגיד, ריבונו של עולם, זה מה שמגיע לי בשביל מה שעשיתי בשבילך? זה השכר שלי? זו תורה וזו שכרה? והאם הטענה שלו לא נכונה? מי לא יגיד ככה? אבל יוסף לא אמר ככה. יוסף צדיק, בן צדיק, בן צדיק, בן צדיק, אברהם יצחק יעקב. ויוסף היה מאומן חזק מאוד. כל התורה שקיבל יעקב בבית שם ועבר, בן זקונים הוא לו, בר חכים הוא לו, העביר את זה ליוסף. יוסף הבין, ראה מה שקרה לו, כיוון שבאונס "ויפוזו זרועי ידיו", אמר מגיע לי. זה לא הם עושים לי את זה. מצד העולם הזה, היו צריכים לזכות אותי. לפעמים בן אדם הולך לבית משפט והוא מרגיש שהוא זכאי, והם מחייבים אותו. תקבל את הדין למרות אתה יודע שאתה זכאי. בעולם הזה באמת אתה זכאי, אבל פה יש משהו מלמעלה שהקב"ה מגלגל עליך לכפר לך. תקבל באהבה. אל תגיש ערעור ואל תגיש כלום. ככה זה היה – אז זה מהשמים. יוסף לא הגיש ערעורים לקב"ה, הוא הבין שהקב"ה רוצה לתקן אותו, והבין שהוא צריך להיות עשר שנים בבור. ובשנה העשירית חיכה, הנה נגמר התיקון. הוא גם הרגיש שנגמר התיקון. צדיק, כשהוא מתקן ועושה תיקון, אפילו דבר שבא לו באונס, הוא מרגיש שהוא הולך ונתקן, הולך ונתקן, והוא הגיע לגמר התיקון.

ומה היה לו שם בבית הסוהר? הוא מצא חן בעיני כולם. שר בית הסוהר שם אותו במקומו, אמר, הכל אתה תעשה. חן וחסד. "וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה, ה' מַצְלִיחַ" (בראשית ל"ט כ"ג). כשהוא ראה כשהביאו את שר המשקים ואת שר האופים, הרגיש יוסף, הנה הישועה. נגמרו העשר שנים. אז מייד אחרי העשר שנים היה צריך לצאת מן הבור ע"י שר המשקים.

יש פה משהו מענין. ראיתי בבעל הטורים משהו מיוחד, פלא, אומר בעל הטורים, ויהי מקץ: נאמר כאן מקץ ונאמר באברהם מקץ עשר שנים. מה להלן עשר שנים אף כאן לסוף עשר שנים. ופירוש ויהי מקץ דהיינו לסוף עשר שנים ועוד שנתיים (עד כאן בעל הטורים). בעל הטורים תמיד מביא את כל הפסוקים שבהם כתובה אותה המילה ומחבר אותם ומפרש אותם. זה אחד הדרכים של הפרוש שלו. אז מה קרה? מה השנתים ימים האלו נכנסו לפה? עשר שנים תיקן את התיקון, נגמר. מגיע לו לצאת מהבור גם מצד דין שמים.

והנה שר המשקים הגיע וצריך להוציא את יוסף. אבל מה קרה? תראו, כתוב שלפני שהוא יצא, יוסף ליווה אותו בברכות. אמר לו תראה אדוני היקר, עכשיו אתה הולך להיות שר, אני מבקש ממך בקשה קטנה, "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ" (בראשית מ' י"ד), תזכור אותי כשאתה תהיה שר, "וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד, וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (שם). אַי אַי אַי, יוסף!!!? בן יעקב!!!? בן יצחק בן אברהם!!!? בעלי אמונה!!!? מה אתה עושה??? הוא יזכיר אותך? והוא יזכור אותך? כי זוכר כל הנשכחות אתה ואין שכחה לפני כסא כבודך!!!! (מוסף ראש השנה) מי זוכר את האדם??? מי מזכיר אותו? לב מלכים ושרים ביד השם! אתה רואה שנגמרו עשר שנים והשם הקציף את לב אדונם של השרים עליהם, והכניס אותם לבור בשביל להוציא אותך. ואתה הולך ונותן לו, כמו שאומרים, את כל הכבוד????? איפה הקב"ה פה? איפה הבטחון? איפה האמונה שלך? חכמים אומרים, נקנסו עליו שתי שנים בשביל שני המילים האלו (בראשית רבה). שתי שנים. פלא עצום.

ועכשיו אנחנו ניגשים לפסוק האחרון. איזו בעיה היתה לשר המשקים לזכור? אבל בגלל שיוסף בטח בשר המשקים, בטח בו בשתים, שיזכור אותו ויזכיר אותו, אז מה כתוב? ככה אתה אומר? "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (בראשית מ' כ"ג). אתה חושב שאנשים קובעים? אתה מתחנף? אתה רוצה שזה יעזור לך? אתה בוטח באדם? מי יעזור לך? הם סה"כ שליחים, הכל עבדיו! הכל שליחיו! "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" (משלי ט"ז ד'), "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מ"ג ז'). הכל בשליטה! אין כלום בעולם, רק מציאות השם ורצונו בלבד!!! אתה יכול לעשות השתדלות לפי דרגת האמונה והביטחון שלך, אתה יכול לבקש עזרה מאנשים, אבל אל תבטח! תאמין שאולי השם יתן בליבם לעזור לך. אף אחד לא יכול להזיק לך בעולם!!! מה אתה פוחד מבני אדם!!!? מה אתה רועד??? אפילו כשאתה רואה בעל חי, איזה ג'וק, אתה נבהל? איפה האמונה שלך? איפה הבטחון שלך? מישהו יכול לנגוע בך בלי רצון השם? הנה בטחת בו – ולא זכר שר המשקים את יוסף! לא זכר. וישכחהו.

מורי ורבותי, הפסוק הזה אומר דרשני. יש לנו בדקדוק של לשון הקודש, הדקדוק של התורה, שבעה בניינים של דקדוק. אחד מהם נקרא פָּעַל קל. כמו קָשַׁר, זָכַר, שָׁכַח. אז הפסוק הזה היה צריך להגיד ולא זכר שר המשקים את יוסף, ולהמשיך באותו בניין, ושכחו. למה כתוב בלשון הפעיל? וישכחהו?(עיין מדרש הגדול: אמר ר' ברכיה אל תקרא וַיִּשְׁכָּחֵהוּ אלא וַיַשְׁכְּחֵהוּ) כאילו מישהו אחר השכיח אותו, גרם לו לשכוח. הפסוק היה צריך להיות באותו משקל, התורה מדקדקת במשקלי הדקדוק. ולא זכר שר המשקים את יוסף ושכחו. שכח – זכר. למה כתוב וישכחהו? טוב, נלך לרש"י. הרש"י הזה הוא מדרש רבה מפורש. אני קורא את רש"י ואז את מדרש רבה. פירוש רש"י הזה לא מובן. רש"י אומר ולא זכר שר המשקים את יוסף – בו ביום, וישכחהו – לאחר מכן. רש"י לא יורד לנקודה של פעל והפעיל. הוא רק מתרץ למה הוא אומר זכר ושכח. זה אותו דבר, אם הוא לא זכר אותו, אז הוא גם שכח. אז רש"י בא ואומר, לא זכר – בו ביום, שאז זה עוד טרי. אולי באותו היום היית כל כך נפעם מהגדולה שלך, מהענין העצמי שלך, ושכחת. אבל יעבור יום יומיים חודש חודשיים – תזכור. לא. גם לאחר מכן שכח. אומר רש"י למה? מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזוכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים. עד כאן זה מובן. ממשיך רש"י מאיפה הראיה שהוזקק לשבת שתי שנים? "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב" (תהלים מ' ה'), לא בטח על מצרים הקרויים רהב. פלא. ככה כותבים? הרי הוא כן בטח בשר המשקים. בטח במצרי הזה. היה צריך להגיד ח"ו "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ" (ירמיהו י"ז ה'), להביא פסוק אחר שמגנה את זה שהוא בטח בשר המשקים ואמר זכרתני והזכרתני.

אז מדרש רבה גם כן אומר את זה: על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, נתווסף לו שתי שנים שנאמר, ויהי מקץ שנתיים ימים. "אשרי הגבר אשר שם השם מבטחו", ר' יודן אמר: המון ריבי רברביא, שהם שטים אחרי כזב, אוי לו למי שהוא בוטח בהם (עד כאן מדרש רבה). אז זה פלא, הרי רש"י ומדרש רבה מביאים על יוסף את הפסוק "אשרי הגבר אשר שם השם מבטחו". אלא תשמעו טוב. כתוב אצל דוד המלך שאחד העוונות שהוא עשה, שהוא אמר כלפי הקב"ה מה שאמר, לפעמים בן אדם אומר בטעות איזה מילה. אמר לו הקב"ה לדוד הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו (ברכות ס"ב ב'). במה נכשל? מנה את ישראל. אז הגמרא מתפלפלת איך הוא עשה את זה? למה הוא לא לקח מחצית השקל, לא לקח מהם משהו בשביל למנות אותם? הרי אסור למנות את ישראל. וזה עשה מגיפה בישראל. אז כתוב "וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ" (שמואל ב' כ"ד י'). כיוון שדוד המלך ליבו חלל בקרבו, לא היה לו יצר הרע, היה צדיק, קדוש, הרגל הרביעי למרכבה של אברהם יצחק ויעקב. אז אחרי שהוא עשה את המעשה, הוא כבר הוא הרגיש את הטעות. לא היה צריך שיבוא נביא או מישהו שיוכיח אותו. "ויך לב דוד אותו", נקיפת מצפון, כמו שאומרים בלשוננו. הלב שלו דפק חזק מאוד. איך עשיתי כזה דבר? ואז התחיל לחפש איך לבטל את המגיפה, עד שתיקן מאה ברכות בכל יום, לבטל את המגפה שהיו מתים מאה בכל יום.

כשיוסף הצדיק פתר לשר המשקים את החלום, הרי הוא אומר בלעדי, הכל זה אלוקים, אני כלום. הוא ראה כבר את העניין מה שהולך לקרות. הוא כבר ראה את הכל. אבל אמר, יהודי צריך לעשות השתדלות. מה יש אם אני אגיד לו איזה משפט לפני שהוא יוצא מפתח בית הסוהר? אז כאשר ליווה אותו, אמר כי אם זכרתני והזכרתני לפרעה. ברגע ששר המשקים עזב את בית הסוהר, ויך לב יוסף אותו!!! אמר, אוי!!! אוי!!! בן של יעקב!!! נכד של יצחק!!! נין של אברהם אבינו!!! תולה בטחונו בבשר ודם!!? ועוד במצרים שנקראים רהבים ושטי כזב שאין מה לבטוח בהם!!!? לא ידע מה לעשות, איך לצאת מזה. גם פה הוא בא לטעות כמעט באונס, חשב שזו השתדלות. אבל אחר כך הרגיש, מה זו השתדלות? הרי הקב"ה הביא אותו לפה! התחיל לחשוב מה קורה פה, ואמר אוי ואבוי למי נתתי את הכבוד? למי שלא מגיע לו. כי זוכר כל הנשכחות אתה ואין שכחה לפני כסא כבודך, אתה זוכר מעשה בראשית, אתה זוכר את כל היצור, הכל נגלה לפניך (מוסף ראש השנה).

אַי אַי אַי, אמר יוסף כנראה שפגם הברית שהיה באונס באיזה צורה דקה מן הדקה, שעל ידי עשר האורות שיצאו מהרגלים ישבתי בבור עשר שנים, עכשיו זה עלה לי לברית הלשון. יצא לי מהפה שתי מילים כאלה בלי לשים לב, אוי ואבוי. כמה אדם צריך להזהר, לפני שאתה מוציא את המילה אתה שולט עליה, היא שלך. אתה יכול לחשוב אם להגיד או לא להגיד. אבל כשזה יצא, גמרנו. הכדור יצא מהאקדח וזה כבר עושה את שלו, עכשיו יצא שר המשקים ועל המקום יוציא אותו. אמר ריבונו של עולם, אב רחום וחנון, תרחם עלי, תשכיח ממנו את זה. בגלל שתי המילים האלה שאמרתי, אני רוצה להשאר בבור עוד שנתים. לתקן את הפה! לתקן את הדיבור! לתקן את הלשון! היתכן? ככה אמרתי? היו לא תהיה, מהיום אני אזהר, כל מילה שתצא מפי זה רק להדבק בך להאמין בך לבטוח בך, כמו "שכינה מדברת מתוך גרונו", רק את זה אני אגיד. לא מתאים השתדלות לאדם כמוני שנולד בבית כזה.

טוב מה תועיל החרטה? אַי אַי אַי, אומר המדרש רבה שכל יום משיצא שר המשקים מבית האסורים היה מתנה תנאים. למשל, היה כותב ביומן שלו, היום אני אלך לפרעה ואוציא את הנער המסכן הזה שעשה לי טובה. מתנה תנאים, בא המלאך והופכם. קושר קשרים. אומר אולי בדף אני מתבלבל ומסתכל על מקום אחר, אני לא יודע מה קרה, אולי נמחק. הולך וקושר קשרים על האצבעות שלו, על השעון, הרי כל הזמן מסתכלים על השעון, שם חוט אדום, כותב "יוסף". בא מלאך, מתיר את קשרים. הדא הוא דכתיב ולא זכר שר המשקים את יוסף. מה קרה? יוסף היה מתפלל יום יום, שחרית מנחה ערבית, קריאת שמע שעל המטה, תיקון חצות, בתהלים שלו, בלימוד שלו, כל הזמן היה מתפלל – אב רחום וחנון, תרחם עלי, תעשה לי טובה וחסד, שגם היום הוא לא יזכור אותי, שישכח אותי. גם היום שלא יזכור, גם היום, גם היום, יום יום עד שעברו שנתיים. זה הדיוק של הפסוק "ולא זכר את יוסף" בלשון פעל קל. למה הוא לא זכר? בגלל שתפילתו של יוסף הפעילה את השכחה – וישכחהו, הפעיל. היה פה מי שיפעיל את השכחה. כדי שלא יצא מהבור, ויתקן גם את פגם הלשון. גם את אותן שתי המילים. עכשיו מובן רש"י והמדרש רבה. אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו. איזה ביטחון! איזה אמונה! אַי אַי אַי, אז יוסף הצדיק באמת עמד בנסיונות לא פשוטים, והביא את עצמו לשלמות בלתי רגילה מכל הכיוונים. וכולו צעיר, ירד למצרים בן שבע עשרה, ובן שלושים שנה כשהגיע הזמן, ויריצוהו מן הבור.

אני לא מבין. בא בן אדם, חלם חלום. פרעה חלם חלום. כל הפקולטות למדעים של החרטומים לא יודעים לפתור חלום? באו כולם עם שרטוטים, עם עבודות של דוקטורטים. מראים לו את הפיתרון, והבן אדם לא נרגע, לא נרגע משום פיתרון. עד שעברו שנתיים בדיוק, ואז יוסף הפסיק להתפלל. אם הפסיק להתפלל אז השליחות נעשית. זה כבר הקב"ה עושה. ואז שר המשקים נזכר והלך לפרעה, ומייד ויריצוהו מן הבור. מה יש לרוץ באותו הרגע? אומרים חז"ל שזה היה ראש השנה (ראש השנה י' ע"ב), זה היה זמן שהקב"ה זוכר את כל הנשכחות, אתה זוכר מעשה עולם, מה שאומרים במוסף ראש השנה. השם זכר אותו, ויריצוהו מן הבור. נגמר התיקון – מייד, ללא שהיות, ללא בית משפט, ללא חתימות בית דין, על המקום, רחצו אותו, סכו אותו, הלבישו אותו בגדים מיוחדים, והביאו אותו לפני פרעה.

ופרעה אומר לו את החלום ויוסף פותר אותו. פלא עצום, חוץ ממה שהוא פותר את החלום, פתאום הוא אומר לו גם מה לעשות. פתרת לו את החלום, שבע שיבולים שבע שנים, שבע פרות שבע שנים, המלאות זה שנות שבע, הרקות והדקות שנות רעב. די, עכשיו אתה המלך פרעה, יש לך שרים, אני אמרתי לך מה יהיה, לך תגמור את הענין. אבל לעיני כל השרים, כל החרטומים, כולם יושבים לראות איך הנער הזה, אפילו שהוא היה בן שלושים, לעומתם הוא היה עדיין נער, רואים איך שהוא, אחרי שפתר את החלום, גם אומר לו "וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם, כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹקִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹקִים לַעֲשֹׂתוֹ" (שם ל"ב). אתה יודע למה זה חזר פעמיים? כי פרעה התפלא, הרי זה אותו דבר, החלום השני מדבר על אותו דבר. אמר לו יוסף, כי ממהר האלוקים לעשותו. אל תחשוב שזו תוכנית לטווח ארוך, זה צריך להיות מייד, אתה מייד צריך להתארגן.

ואז הוא אומר לו תראה, באים שבע שנים של שבע גדול. ואחר כך קמו שבע שנות רעב, ונשכח כל השבע. וממהר האלוקים לעשותו. עכשיו פה כל המפרשים מתפלאים על הפסוק הזה "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם, וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מ"א ל"ג) מי ביקש ממך לתת עצות? מי אתה? מה אתה בכלל יודע? אולי אתה יודע פתרון חלומות וזה הכל. ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים, אתה שומע? תשים אותו לא רק על מקום אחד, לא רק שר אוצר, הוא צריך להיות פה ראש ממשלה, נשיא, תשים אותו על כל ארץ מצרים. "יַעֲשֶׂה פַרְעֹה, וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ, וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע" (שם ל"ד). כלומר, אנשים רואים שנה של שבע, אומרים בשביל מה לעבוד שנה הבאה? יש לנו פה הרבה אוכל השנה, שבע שנים לא נעבוד. לא. כל השבע ילך לאיבוד. תתנהגו כמו שנה רגילה. תקחו רק את מה שצריך ואת השאר תשאירו לשנה אחרת. צריך פה תכנית אסטרטגית כלכלית מיוחדת, להתחקות אחרי הדברים שמשמרים את התבואה, שמשמרים את האוכל. צריך לברר מה עושים ואיך עושים בשביל לשמר את התבואה. והוא עוד אומר לו, צריך לחלק את הארץ לערים, למנות על כל הערים אנשים מיוחדים שיקבצו את כל האוכל, ויצברו בר.

פלא עצום, "וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו" (שם ל"ז). גם בעיני זה טוב. טוב, מי אמר לך להגיד עצות? אבל הוא אמר. מכיוון שהוא חכם והוא באמת יודע, אם כבר אני פותר לך את החלום למה לא להגיד לך את הפתרון מה לעשות? מכאן והלאה לא מובן כלום, שום דבר לא מובן. בא בן אדם פותר חלום כמה מגיע לו? אלף דולר? אפילו הוא נותן לך פתרון מה לעשות, אז תן לו עוד אלף דולר. אתה רוצה לתת לו חמש אלף ועוד חמש אלף, בסדר תן לו עשרת אלפים, תן לו מאה אלף, תן לו דירה, עם אוטו, עם משכורת קבועה לכל החיים. עשה לך טובה, פתר לך חלום. מה קורה פה? מה קורה ברגע הזה? כל השרים עומדים פה, והמלך מה הוא אומר? "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו, הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ?" (שם ל"ח) האיש הזה שהוא אומר לנו למצוא איש נבון וחכם, יש חכם כמוהו בכל העולם? האם אנחנו נוכל לחפש ולמצוא מישהו שיעשה את זה? רוח אלוקים בו! הרי הם יודעים ש"הטבע" גימטריא אלקים. הם מאמינים, אצבע אלוקים היא, הם מאמינים שיש בורא לעולם. ולכן הוא לא מתייעץ איתם, הוא לא אומר להם מה אתם אומרים? מה נעשה? הוא תופס את כל הכח שיש למלך ואומר "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹקִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת, אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי. רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" (שם ל"ט-מ') בלי לדבר עם אף אחד, שם אותו על כולם. רק הכסא שזה התואר "מלך" אגדל ממך. אבל המלכות בפועל אתה תעשה. הכל, הכל, אל תשאל אותי גם. מי שיבוא אלי, אני שולח אותו אליך. "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף, רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם מ"א). אבל, אולי זה סתם דיבורים. לא. "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף" (שם מ"ב). מה פרוש טבעת? היום קוראים לזה זכות חתימה בלעדית. לא צריך שתי חתימות, המלך ואתה. קח את הטבעת שלי, שבלי הטבעת שלי, חתימה של כל השרים לא מועילה. הם צריכים שתי חתימות, שלוש חתימות, ארבע חתימות, תלוי מאיפה זה בא. אבל אתה קח את הטבעת שלי, אתה תחתום ואין יותר מי שחותם. זכות חתימה אחת! את כל זה נתן לו. מה זה?

"וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ" (שם), אומר רש"י, בגדי כבוד. הבגדים הכי מכובדים שיש במצרים. "וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ" (שם). אני ראיתי שיש עד היום איזה אנשים עשירים, מאד מיוחדים, בצרפת, בארה"ב. שכשהם נכנסים לבנקים יש להם איזה רביד זהב ככה עד החזה, ויש להם כל מיני גורמטים של זהב, וכל מיני תפאורה של זהב, כאילו הם אנשים מאד מאד מכובדים. אז הוא שם לו רביד זהב שכיסה לו את כל הצואר שלו. רש"י אומר כמו שמרפדים רצפה בזהב ככה הוא ריפד לו את כל הצואר בזהב. "וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ" (שם מ"ג). פרעה היה יושב במרכבה אחת, ולידו באותו שורה, יש עוד מרכבה של המלך השני. בלעדיך, אתה הקובע, לכן המלך לא היה אפילו מקדים אותו, היה הולך איתו במרכבת המשנה, שתי מרכבות. "וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ" (שם). רש"י מביא, כתרגומו דין אבא למלכא. מלך בלשון ארמית נקרא רֶך, כמו שכתוב בגמרא לא ריכא ולא בר ריכא (בבא בתרא ד' ע"א). אברך זה כאילו האבא של המלך, המלך כאילו בלעדיו לא עושה כלום. אב-רֶך. ממשיך רש"י, ובדברי אגדה (ספרי פרשת דברים) דרש ר' יהודה אברך זה יוסף שהוא אב בחכמה ורך בשנים. יש במדרש רבה עוד פרוש שאומר מה זה אברך, שכולם היו כורעים על ברכיהם ומורידים את ראשיהם כשנכנסים אליו. לא שייך להכנס אליו בלי אב-רך בלי להוריד את הראש ולכרוע.

אַי אַי אַי, ועכשיו בואו נשמע מה כותב המדרש רבה על הפסוקים האלה שקראנו, ויאמר פרעה אל יוסף וכו'. אמר רבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל, יוסף – משלו נתנו לו. אומרים המפרשים על המדרש רבה, מה זה משלו נתנו לו? כל מה שנותנים לאדם זה לא משלך, הכל בידי שמים! לא עשית כלום, הקב"ה עשה הכל, הוא ברא שמים וארץ, וברא אותך, ועשה אותך, ונותן לך הכל. מזונותיו של האדם קצובים, חייו של אדם קצובים. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, יראת שמים זה של האדם. כל מה שנתנו ליוסף, משלו נתנו לו – כלומר מהיראת שמים שלו, מהמעשים הטובים, מההתגברות, מכבישת התאווה, מהמעלה הגדולה שהגיע אליה בכוחות עצמו. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אַי אַי אַי, משלו נתנו לו. עכשיו המדרש מסביר מה זה משלו נתנו לו. פיו שלא נשק בעבירה – ועל פיך ישק כל עמי. גופו שלא נגע בעבירה – וילבש אותו בגדי שש. צוארו שלא הרכין לעבירה – וישם רביד הזהב על צוארו. ידיו שלא משמשו בעבירה – ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף. רגליו שלא פסעו בעבירה – ייתון וירכבו על קרוכין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו. מחשבה שלא חשבה בעבירה – תבא ותקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך, אב בחכמה ורך בשנים.

מורי ורבותי, אני אומר בלשוננו של היום, לאחר שהדבר התפרסם בעיתונות ובכלי התקשורת שהיו במצרים, אחרי כזה מעשה שיוסף עשה, אנשים הלכו ללמוד מהר פתרון חלומות. למה? אמרו תראה מה זה, אדם פתר חלומות, נהיה מלך. משתלם. אז אני אהיה שר, אני אהיה מנכ"ל, אני אהיה משהו, זה כדאי מאד. אנשים רוצים שיפתרו להם את החלומות, זה משתלם. וכולם כתבו על הנער שהיה בבית הסוהר, עבר עבירה פלילית וקיבל מאסר ממושך, ועל שהוציאו אותו בגלל שפתר חלום ושמו אותו למלך. אז אנשים הלכו אחרי פתרון חלומות. טפשים שכמותכם. סיבת הסיבות ועילת העילות! משלו נתנו לו! ויריצוהו מהבור, הגיע הזמן שלו לקבל את הגדולה ואת המעלה. אחרי כל מה שעבר עליו עד עכשיו אצל האחים שלו, אצל האבא שלו, אצל המכירות בדרך, אצל פוטיפר, הכל היו נסיונות מבחינת "נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס" (תהלים ס' ו'). נסיונות בכדי לרומם אותו ולהביא אותו להיות מלך. כי מי שלא יודע למלוך על הפה שלו ועל הגוף שלו ועל העינים שלו ועל האוזניים שלו, אם הוא לא יודע לשלוט על עצמו, איך הוא ישלוט על אחרים?

הקב"ה הביא עליו את הנסיונות, נתתי ליראיך נס כדי להתנוסס, כדי להתעלות ולהגיע למעלות כאלה גדולות. איך אדם יכול באמת לעמוד בנסיון? איך אפשר לעמוד בנסיון? אם האדם מאמין שיש יצר הרע, ויש שטן, ויש אנשים רעים, ויש סטרא אחרא, ויש מלאך המוות, אז כל דבר שקורה לו, איפה הוא תולה אותו? זה – עין הרע, זה – קנאה, זה – יצר הרע. אחח, השטן הצליח. מקנאים בי. וכאלה מילים. רבותי תפסיקו לחשוב כאלו דברים. אין כלום בעולם!!! אין יצר הרע! אין שטן! אין קליפות! אין מלאך המוות! כל הדברים האלה, הכל שליחיו, הכל עבדיו.

מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים ואין עוד מלבדו. יחוד המציאות! אל אחד יחיד ומיוחד! רק הוא נמצא!!! כל מה שאנחנו רואים שנמצא – זה ממנו!!! הוא שולט בכל. א-ל אחד יחיד ומיוחד. ברא את העולם להיטיב לבריותיו, לתת להם טוב. אין רע ! אין רע! כל מה שבא עליך – זה טוב! אם תגיד שזה יצר הרע – עשית את זה רע. אתה תגיד מה אני יכול לעשות? זה יצר הרע. אבל אם תגיד זה הקדוש ברוך הוא שולח לי פה אתגר!! שולח לי פה נסיון להתרומם!! נס להתנוסס!! אם אתה באמונה חושית, ואתה רואה את הקב"ה לנגד עינך, "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים ט"ז ח'), ואתה לא רואה כלום רק את השם יתברך, אז אם מגיע הזמן שאתה צריך להפטר מהעולם, בא הקב"ה ולוקח אותך, אין פה מלאך המוות. מה זה מלאך המוות? מה זה קליפות? מה זה שטן? מה זה עיין הרע? מה זה קנאה? כלום!!! אף אחד לא יכול להזיק לך, הכל בידיו יתברך, אם אתה מאמין, אז אתה מאמין שכל דבר ודבר זה בא מאת השם.

אחד, לאחר ששמע דרשה כעין זו, היה איזה אדם שפגע בו. במקום לכעוס הוא אמר, מה זה? למה באמת הוא פגע בי? אז מה הוא עשה? הלך וביקש ממנו עוד סליחה, והביא לו מתנה. אמר זה היה נסיון של הקב"ה, וברוך השם עמדתי בזה. הוא גרם שעמדתי בנסיון ולא כעסתי. איזה יופי, מגיע לו מתנה!

אדם צריך לחיות באמונה. והאמונה, אומר רבינו החזון איש, הישום והביצוע שלה זה בטחון. תדבר עם כל אחד, כל אחד אומר ודאי! השם הוא האלקים, השם מֶלֶךְ, השם מָלַךְ, השם ימלוך, אין עוד מלבדו, השם ברא את העולם. אבל כאשר הוא בא לאיזה נסיון, כואב לו פתאום ברגל, מייד איפה הוא הולך? לרופא. איפה הבטחון שלך? מי הביא אותך לזה? "מָחַצְתִּי, וַאֲנִי אֶרְפָּא" (דברים ל"ב ל"ט), קודם תפנה לקב"ה, תקרא איזה פרק תהילים, תבקש שאיזה צדיק יברך אותך. תפנה קודם לקב"ה, אחר כך תחפש השתדלות של רופא. אין לו פרנסה, קורה לו משהו בפרנסה, מתחיל להשתגע, מתחיל ליפול ברוחו, לא יודע מה לעשות, מתיאש. מה זה? הקב"ה עוזר ומפרנס לכל, תפנה אליו, תדבר עם הקב"ה, איפה הבטחון? איפה "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד"? (תהלים ט"ז ח') אדם אין לו שידוך, אדם אין לו בנים, אדם יש לו בעיות נפשיות, בעיות גשמיות, בעיות רוחניות. כי אתה שומע תפילת כל פה. העבודה היא רק להשם, אין עבודה לזולתו. "בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ" (שמות כ"ב י"ט). אנחנו יודעים שהוא שומע אותנו. התפילה היא העבודה. עבודת הקודש. פולחנא דקודשא בריך הוא, אומר הזוהר. עבודת השם, לעובדו בכל לבבכם. כשאתה פונה אל הקב"ה, אתה מאמין שהוא כל יכול והוא שומע אותך, והוא יכול אפילו לשנות את הטבע בשבילך, כי אתה מאמין ובוטח בו. אתה לא רק מאמין אלא גם מיישם הלכה למעשה, אתה בוטח בהשם. הבטחון זה אמונה, ואמונה זה בטחון. זה בכח וזה בפועל. אתה עושה בפועל את האמונה.

אַי אַי אַי, בזה נגיע ל"בן איש חי", לנגוע בעניין של חנוכה. כל ענינם של החשמונאים זה היה אמונה ובטחון. אני אקריא לכם מ"בן איש חי", פרשת וישב, בהלכות חנוכה. אף על גב שבנרות שבת, נוסח הברכה הוא להדליק נר של שבת – בנרות של חנוכה אנו מברכים "להדליק נר חנוכה". (לא נר של חנוכה, כמו שיש כאלה שנוהגים, אלא על פי הארי אנחנו מברכים "להדליק נר חנוכה") ואין אומרים "של", כדי שיכוון המברך בראשי תיבות נח"ל (להדליק נר חנוכה ר"ת נח"ל) שהוא שם קדוש הרמוז בתיבות נוצר חסד לאלפים. אם היה לי זמן הייתי מסביר לכם בהרחבה. נוצר חסד לאלפים נמצא בי"ג מידות של רחמים של הקב"ה "ה' ה', אֵ-ל, רַחוּם, וְחַנּוּן, אֶרֶךְ, אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד, וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד, לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן, וָפֶשַׁע, וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה" (שמות ל"ד ו'-ז') והמילים האלו של "נוצר חסד לאלפים", זה מזל עליון שמתחבר למזל התחתון "ונקה", וזה כולל את כל דיקנא קדישא, זה כולל את כל הי"ג מידות של הקב"ה, כולל את כל ההנהגה שהקב"ה מנהיג את העולם. כלומר, נגלה עליהם מי שאמר והיה העולם. בחנוכה, נח"ל, נוצר חסד לאלפים, זה הקב"ה. נח"ל – שם קדוש. אבל, אומר ה"בן איש חי" על פי האר"י, תכוון בעוד שם קדוש, אחרי שכיוונת נוצר חסד לאלפים שנמצא בתורה, תכוון ראשי תיבות פסוק אחר שנאמר בתהילים, "נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה'"!!! (תהלים ל"ג כ'), שגם הם (החשמונאים) ניצלו בשביל שבטחו בהשם יתברך. זו הפעולה של החשמונאים, של האדם מלמטה, בכדי לזכות לאור הגדול, לקב"ה שיושיע אותו. בנוצר חסד לאלפים, הוא צריך לעשות נפשינו חיכתה לה'. הוא (האדם) לא מחכה לאף אחד, הוא לא מסתכל על אף אחד, אמונה! בטחון! לא אני אומר את זה, הנה אומר את זה ה"בן איש חי", שנפשנו חיכתה להשם זה על שם הבטחון שבטחו בהשם יתברך, ציפו לישועתו, מסרו נפשם, הערו את נפשם על קדושת השם. וממשיך ה"בן איש חי", ואמרתי בסיעתא דשמיא להוסיף על זה, לכן הנס היה בחודש כסליו דראשו וסופו כ"ו, מספר שם הוי"ה. הנה, שם הוי"ה זה נוצר חסד לאלפים, זו אחת מי"ג מידות של הקב"ה שנגלה עליהם, זו ההוי"ה שנגלתה עליהם. ומה כתוב באמצע, מה נשאר מכסליו נשאר סל"י. ואותיות הנשארים באמצע, אומר ה"בן איש חי", ראשי תיבות לפורקנך סברית י-ק-ו-ק!!! שהוא תרגום של פסוק לישועתך קיוויתי ה'!!!

זה ה"בן איש חי" הקדוש, ועפ"י ה"בן איש חי" הזה נסביר את העניין ממקום אחר. בחנוכה אנחנו שרים "מעוז צור", שיר שכולנו שרים אותו היום, גם ספרדים, גם אשכנזים, מלמדים את זה בבתי הספר, בגני הילדים. אבל פעם בירושלים של מעלה, בקרב הספרדים, היה נהוג לשיר שיר מאוד מאוד מיוחד לחנוכה. "מעוז צור" הוא גם על גלות מצרים, גם על גלות בבל, גם על המן הרשע, אח"כ הוא בא גם לחנוכה. אבל השיר "י-ה הצל יונה מחכה" כולו על חנוכה. נקריא לכם לפחות בית אחד מתוך השיר הזה (שר:) "יָ-הּ הַצֵּל יוֹנָה מְחַכָּה, וְדִמְעָתָהּ לָךְ מְפַכָּה. וְתִשְׂמַח בָּךְ אַתָּה מַלְכָּהּ, בִּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה". כל הבתים הולכים באותו פזמון, דברים נפלאים, הכל על הנרות. אולי אני לא אומר את המנגינה המקורית. תתענינו מה המנגינה המקורית, אני לא בעל מנגן. אז השיר הזה הוא קדמון. אבל בשיר של "מעוז צור" שידוע לכולנו כתוב שם מילים מאד מיוחדות "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים" מה הפרוש? הפרוש הפשוט, הקנקן של השמן שמצאו אחרי שנכנסו יוונים להיכל וטמאו אותו. אחר כך גברו בית חשמונאי ונצחו אותם, ונכנסו לטהר את המקדש ומצאו פך אחד של שמן. ולא היה בו לדלוק רק יום אחד, אז שפכו אותו ומה נותר? נשאר קצת. תקח בקבוק שמן, תשפוך עד הטיפה האחרונה תכניס את האצבע, תראה שיש עוד שמן. אף פעם שמן לא נגמר מקנקן. שמן נדבק. שמן הוא עבה. זה המעלה של השמן. אז מהנותר הזה נתמלא הקנקן. מחר באים ורואים שהוא מלא, ומדליקים עוד פעם. וכך כל יום היה נס. מנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, זה הפרוש הפשוט.

על פי האר"י הקדוש, יש לנו בברכה הראשונה, וגם בברכה השניה, י"ג מידות של רחמים. בואו נמנה את הברכה הראשונה, "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר חנוכה" כמה יש לנו? שלוש עשרה מידות של רחמים. בכל תיבה ותיבה של הברכה רמוזה אחת מהמידות – "אֵ-ל, רַחוּם, וְחַנּוּן, אֶרֶךְ, אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד, וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד, לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן, וָפֶשַׁע, וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה". בברכה רמוזה כל ההנהגה השמימית, כל ההנהגה שמעל הטבע, כל ההנהגה שהקב"ה נגלה עליהם באור עצום, באור אין סוף, באור הגנוז מששת ימי בראשית, גילה את מציאותו. שהטבע, אין "טבע ומנהגו של עולם", הטבע נמס בפני השם, כי גם הטבע זה רצון השם. אין טבע. כל מה שקורה בעולם זה השם. לכן כשהוא רוצה, הוא יכול לשנות את הטבע. גם בשביל היחיד, לא רק בשביל רבים.

רבי חנינא בן דוסא אמר לביתו להדליק נרות, עוד מעט שבת, הדליקו את הנר. ראה אותה עצובה, אמר לה בתי למה את עצובה? אמרה לו שמתי בנרות חומץ במקום שמן. אמר לה בתי, מי שאמר לשמן שידלק, יאמר לחומץ וידלק, וככה היה (תענית כ"ה א'). וכן על זה הדרך. אז אם כן, יש לנו י"ג מידות של רחמים. ואמרנו שהעיקר בי"ג מידות זה שתי המידות, המידה השמינית "נוצר חסד" והמידה השלוש עשרה "ונקה". הם נקראים "תרין מזלין" שמהן יורד כל השפע הניסי לכל העולמות. כל השפע העצום של הקב"ה יורד דרך החיבור בין שתי המזלות האלה. ובסוף הי"ג מדות מה כתוב? "ונקה לא ינקה". המידה "ונקה" שהיא המידה השלוש עשרה כוללת את כל השלוש עשרה מידות, כיוון שהיא כמו כלי קיבול להעביר את כל שלוש עשרה מידות למטה. ועליה נאמר "ונקה לא ינקה", כמו שאומרת הגמרא ונקה לשבים, לא ינקה לשאינם שבים (שבועות ל"ט ע"א).

אבל בואו נראה משהו אחר. בתיבת "ונקה" תוציא את ה-ו' ואת ה-ה' מה נשאר? ק' ו-נ', קן. תקח את התיבה "ינקה" מה יש בפנים ק"ן ובחוץ י"ה. ומנותר קנקנים, אם תוציא את הקנקנים מ"ונקה לא ינקה" מהשלוש עשרה מידות, מההנהגה הניסית, מהנפלאות של השם יתברך, אם תוציא את הקנקן, שאדם מרגיש את עצמו מה אני מה חיי, אני קנקן, אני סך הכל מקבל את הרצון של השם כדי לעשותו. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אל תרגיש את עצמך מלא. תרגיש את עצמך קנקן ריק. ומנותר קנקנים, מה נותר? י-ק-ו-ק !!! מה שאומר ה"בן איש חי", כסליו, י-ק-ו-ק לישועתך קיוויתי השם, ומנותר קנקנים שזה ה– י-ק-ו-ק נעשה נס לשושנים. השושנים זה הצדיקים, זה החשמונאים, זה המכבים. זה לא גבורה גשמית, לא בכמות ולא באיכות, הם היו אנשים חלשים, "שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת" (מלאכי ב' ז'). וגם לא היו רבים, חמישה איש וזקן אחד. והם הצליחו להביס אימפריה שלימה עם נשק לפי אותם הזמנים, ששלטה בכיפה מסוף העולם ועד סופו. בכח מה הם נצחו? בכח אור האין סוף. בכח השם יתברך. הם היו רק מתגרים ביוונים, והיוונים היו שולחים נגדם נשק, חיצים, והקב"ה היה שולח את המלאכים והם היו מהפכים את החיצים כלפיהם חזרה ונעצו אותם בלב היוונים, כמו שכתוב "חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה (תהלים ל"ז ט"ו).

ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, נתת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, לכן תיקנו להודות ולהלל. למה? כדי שנתרומם, שלא להודות ולהלל רק על הניסים והנפלאות, כל מעשיך ניסים, אין "טבע ומנהגו של עולם". אתה צריך להודות על כל נשימה ונשימה. "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ, הַלְלוּ-יָ-הּ" (תהלים ק"נ ו'). על כל צעד וצעד אתה צריך להתפלל לפני, ולהודות אחרי. הכל זה השם עושה בשבילך. מזמור לתודה. וזה המכבים. מציירים את המכבים בעיני התינוקות כמו איזה שמשונים, גיבורים. הם היו אנשים פשוטים. בכח מה הם הצליחו? מי כמוך בא-לים י-ק-ו-ק, ראשי תיבות מכב"י. בטחו בהשם, האמינו בהשם, ידעו שהוא כל יכול. אמרו אנחנו נמסור את נפשנו ונהיה לְאָיִּן. והקב"ה שעושה את הכל לְאָיִּן, יבטל את כל הגזירות ויפעיל את כל הי"ג מידות שלו לרחמים על ישראל.

וגם אנחנו מבקשים, הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות גלויות לעין בימים האלה, כמו שעשה לאבותינו בימים האלה בזמן הזה. יעשה לנו ניסים ונפלאות, ויגאלנו גאולת עולמים. הגיע זמן גאולתם של ישראל. אם לא עכשיו אימתי? אב רחום וחנון, מה לי עכשיו, מה לי אח"כ. אתה א-ל כל יכול, אתה יכול את הכל לעשות, אתה יכול לגאול אותנו מייד, מי מעכב בעדך? רצונך מקיים הכל, משיח בן יוסף, משיח בן דוד, בניין בית המקדש, במהירה בימינו אמן.
תזכו למצוות ולברכות. בימים האלה מצווה לברך, מצווה להתפלל, יש אור עצום בפרט בחצי שעה הראשונה, משקיעת החמה עד חצי שעה אחרי צאת הכוכבים, שעת רחמים ורצון, אם אדם יושב ליד הנרות ומתפלל, כל מה שמתפלל מתקבל. כי האור, אותו האור שנגלה עליהם, נגלה בל"ו נרות חנוכה. ולכן אני לוקח את ההזדמנות הזאת של חנוכה, ואני אני מברך את כל אלה ששומעים, שהקב"ה יתן לכם בני סמיכא, חיי יאריכא, מזוני רויחא, בריות גופא, ונהורא מעליא. וימלא כל משאלות ליבכם בכל מילי דמיטב, בגשמיות וברוחניות. ותהיו בריאים ושלמים. ויהיו בע"ה זיווגים הגונים לבני ובנות ישראל. רפואה שלימה לכל חולי עמו ישראל. ויזכו בזרע של קיימא כל חשוכי בנים. ישכן שכינתו בכל בתי ישראל ולא תהיה מחלוקת, יהיה שלום בית לכל אחד. אהבה ואחווה שלום ורעות. וה' ימלא כל משאלות לב ישראל לטובה בכל מכל כל, כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב. ויהי רצון ויחזק השם את לבבנו בתורתו ויראתו, בפרט במידת האמונה והבטחון אכי"ר.

להאזנה לשיעור שמסר משה שרון על פרשת מקץ

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר בראשית