פרשת נח

בסוף הפרשה הקודמת, בראשית, ובפרשת השבוע הנוכחית אנחנו פוגשים את נח כשהמצב בעולם לא פשוט. הקב”ה מצטער שהוא ברא את בני האדם בגלל מעשיהם הרעים ומחליט להביא מבול לעולם. שימו לב לפסוקים, אני מוצא אותם מאוד מרגשים:
“וַיַּרְא ה’, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה’, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה’: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה’ . אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ—נחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹקים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹקים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס . וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה.”

נח הוא הדמות היחידה שהקב”ה מפרגן לה כל כך הרבה – גם צדיק וגם תמים… תמים בעברית פירושו שלם, כמובן, לא “נאיבי” כמו שאנחנו מפרשים. נו, אז אם התורה אומרת במפורש שהוא היה צדיק ותמים, אז אין ויכוח, נכון?
לא נכון. מיד בפירושו של רש”י מופיעה הביקורת הבאה: “יש מרבותינו דורשים אותו לשבח… ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”.

על מה רש”י מדבר? מדוע היו מרבותינו שטענו שרק בדורו היה נחשב צדיק אבל אילו היה חי בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום? מהי הביקורת של חז”ל על נח?
התשובה היא מאוד פשוטה: מבחינת חז”ל, נח עשה מה שהיה לו נח. הם באים בטענות מאוד ברורות: מרגע שהודיע הקב”ה לנח שמבול מתעתד להגיע, ועד שהטיפה הראשונה של המבול החלה לטפטף – חלפו 120 שנה. לא חודשיים ולא שנתיים. אם באמת היית צדיק ותמים, לא היית חושב רק עליך ועל משפחתך. היה לך מספיק זמן:

א. לנסות לשכנע את הקב”ה שיבטל את הגזירה. כמו שעשו אברהם ומשה, שהתווכחו והתמקחו.

ב. לנסות לשכנע את בני דורך לשנות התנהגותם, לחדול ממעשיהם המזעזעים, בשפה של דורנו: לפתוח מרכז ללימוד מוסר, לעשות חוגי בית ולפרסם פוסטים בפייסבוק. אברהם אבינו למשל פתח את אהלו ולימד את בני דורו.

ג. להתפלל עליהם, שישנו דרכם.

נח לא עשה את כל זה. הוא בנה תיבה כאילו היה בנאי ולא כאילו הוא צדיק הדור. אפשר לומר זאת אפילו בצורה יותר בוטה: לא צריך להיות צדיק ותמים כדי לבנות תיבה. כל אדם היה מסכים, אפילו רשע, אם השם היה מתגלה אליו ומספר לו על קץ העולם הקרב, מציע לו להציל את משפחתו ועוד כמה בעלי חיים, אתם מכירים מישהו שהיה מסרב?
במילים פשוטות: נח היה צדיק פרטי. לא עניינו אותו אחרים באמת. “את האלוקים התהלך נח”, רק המצוות שבין אדם למקום עניינו אותו. לכן הביקורת של חלק מרבותינו.

ואתם? את? אתה? איזה צדיקים אתם? גם אתם עושים רק מה שנח?
הרב קוק כותב: “כל מה שהאדם מתעלה יותר בצורתו הרוחנית, מרגיש הוא יותר את הערך הגדול של הרבים”. (אורות הקודש ג’, קנ”ז).

מי שמתעלה רוחנית וההתעלות הזו לא מובילה אותו לאהבה לזולת והכרה בכאבו – איזו מן התעלות זו? פרטית? אגואיסטית? היהדות לא מאמינה ברוחניות כזו.

יש משפט שמיוחס לרבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא: "כשלומדים תורה הרבה ולא שומעים את בכיו של המשווע לעזרה – משהו פגום בלימוד"

מכאן נוכל להבין מדוע נח לא נכלל באבות האומה, למרות שקדם לאברהם, יצחק ויעקב. גם נוכל מכאן להבין גם מדוע הוא סיים את דרכו, בסוף הפרשה, שיכור באוהל, כשאחד מבניו מבצע בו מעשה אכזרי שאינני רוצה להזכיר כאן. לא כך מתנהג צדיק. לא כך אחריתו וסוף ימיו.

לפי ההבנה הזאת, הקב”ה לא מחפש צדיקים בבית מדרש או בבית הכנסת. אם הם שם, הם צריכים להתפלל עבור עם ישראל, לכוון שלימוד התורה שלהם יציל את הכלל. אם הם צדיקים פרטיים שלומדים בשביל עצמם, בשביל משרה רבנית, פרסום או משכורת שמנה – לא לנער הזה התפללנו.

ובכלל, עדיף שגם יצאו החוצה, נצא, כולנו, לא רק צדיקים, כמו שעושים זק”א, כמו שעושים בחב”ד, נמצאים שם בשביל כל יהודי, בכל מקום בעולם, כמו שעושים מנקי החופים וכמו שעושים המתנדבים בבתי חולים ובעמותות. ועוד ועוד. קצרה היריעה מלהזכיר את כל החסדים שנעשים בעם ישראל. ומה איתנו?
אברהם הוא אבינו כי הוא התווכח עם הקב”ה, שיציל את סדום בשביל אדם אחד. משה רבנו, כשנלחם והרג את המצרי שפגע ביהודי, ידע באותו הרגע שהוא לא יכול להיות יותר “נסיך מצרים”, שירדפו אותו להרוג אותו, ושהוא חייב לברוח ולהפסיד את כל המעמד והעוצמה שלו. בכל זאת הוא הכה את המצרי והטמין אותו בחול. יהודי אחד סובל חשוב יותר ממני. כשהקב”ה רצה למחות את עם ישראל ולהמשיך את ההיסטוריה משושלתו של משה, ענה לו משה “מחני נא מספרך”, דהיינו: אם אתה פוגע בעם הזה, אני לא רוצה להיות ממשיך הדרך.

לסיכום:
בואו נצא מהפרטיות שלנו. העובדה שהקב”ה הבטיח שלא יגיע עוד מבול לא אומרת שהוא לא מחטיף לנו על ימין ועל שמאל בגלל האגואיזם שלנו וראיית עצמנו. אם עדיין לא קלטנו – לדאוג לזולת פירושו לפתח את עצמנו באמת. האדמו”ר מסלונים סיכם זאת כך: “כל יום שלא עשה בו מעשה חסד – אינו נחשב לו ליום”. שנזכה ליישם ולחיות כך ולא רק לדבר ולכתוב.