פרשת כי תצא

בס"ד

פרשה עם שליחות | כי תצא | משה שרון

למה אתה נעל?

בפרשת השבוע, פרשת "כי תצא" אנחנו נתקלים בין השאר, בסוגיה מעניינת – סוגיית ה"ייבום והחליצה". בואו נקרא את הקטע ואז נסביר: " כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל: וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי: וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ: וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו: וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל: (דברים כה').

קודם כל פשט: על פי התורה, אם אשה התאלמנה מבעלה לפני שנולדו להם ילדים, על אחיו של המת "להחליף" אותו בתפקידו ולדאוג להמשך שמו של אחיו. ואם הוא איננו מסכים, מסיבה זו או אחרת, עליו להשתתף בטקס מוזר שנקרא "חליצה" שבו האלמנה חולצת ממנו את נעלו, יורקת (לא עליו חס ושלום אלא מול עיניו) ואומרת "ככה יעשה לאיש", כל זאת על על מנת "לחלץ" אותו מהתפקיד שהוא לא רוצה לקחת.

קושיות: קשה בדורנו, עד בלתי אפשרי, להבין את ההוראה המוזרה הזו. מה לתורה להתערב בכזו סיטואציה? שהאח יתחתן עם מי שהוא רוצה, ושהאלמנה תכיר גבר אחר ותקים איתו משפחה. למה לכפות עליהם? למה לכפות עליו? למה לעשות טקס כזה משפיל?

ננסה לענות:

• ראשית, ללא צל של ספק, זו הוראה שערך החסד עומד מאחריה: הרי במי אנחנו עוסקים? באישה צעירה, ברוב המקרים, שנכנסה למשפחה של בעלה. שהפכה להיות בת בית ואהובה, חלק מהמשפחה, לא רק שעברה משבר קשה מעצם מות בעלה, לא רק שאין לה ילדים והיא לבד, אז עכשיו "תזרוק" אותה המשפחה לחפש "איש זר" כלשון התורה? הרי תיאורטית, אם נניח כרגע, שיש היתכנות כזו שהיא יכולה להתחתן עם אחד מאחיו הרווקים, האם זה איננו חסד גדול? הדוגמא הכי טובה היא בועז ורות המואביה. גם שם היה מעשה יבום, שהיה אמנם קצת רחוק, של בן משפחה ולא של אח, אבל ללא ספק, במקום שרות, אחרי כל מה שעברה, תשאר לבד, הרי היבום השאיר אותה במשפחה ובעם ישראל. היבום של בועז הוביל בסופו של דבר ליצירת השושלת של דוד המלך ולכניסתה של רות להסטוריה של עם ישראל.
• אבל, האמת היא שיש כאן גם סיבה יותר עמוקה. כי אם זה היה מעשה חסד אפשרי, הייתה התורה מציגה זאת כאפשרות, ולא כחובה שאם אתה רוצה להתחמק ממנה אתה צריך "חליצה". אם כן – העניין הוא, שעל פי התורה - הם כבר נשואים. ז"א, מרגע שאחיו נפטר מהעולם ואין לו ילדים, הרי נשמת המת "מתלבשת" באחיו החי, ומרגע זה – הוא - הוא ממש. כבר אמרנו, שזו סוגיה שהשכל הקטן שלנו מתקשה להבין? ולכן לא כתוב בתורה שהוא צריך לשאת אותה, אלא לייבם אותה. הוא כבר נשוי לה, כביכול. עכשיו יותר מובן למה צריך לעשות טקס חליצה? כי הנשמה של אחיו התלבשה בו וצריך לחלץ אותה ממנו ואותו, את האח החי - מהתפקיד. יוצא שגם טקס החליצה הוא חסד.
• נגיד שהבנו, למרות שקשה, אבל עדיין לא ברור: למה היא צריכה לחלוץ לו את הנעל? כאן אנחנו צריכים לדעת שיש בנעליים של האדם סימבול, סמל למשהו אחר. רבי חיים מוולוז'ין אומר ש"הגוף הוא רק כמו נעל לנשמה" פירושו שהנעל מסמלת את העצמיות שלו, את הגוף הפרטי, את האגואיזם, את העיסוק שלו בעצמו. מדוע אומר הקב"ה למשה רבנו במעמד הסנה "של נעליך מעל רגלך"? גם זה סמלי: צא מהפרטיות שלך, צא מהתירוצים שלך. אתה לא רק אדם פרטי, אתה עכשיו שליח של הקב"ה כלפי עם ישראל. זו גם הסיבה, מדוע הכהנים, לפני שעולים לדוכן לברך את ברכת הכהנים, חולצים את נעליהם. כהן הוא הרי שליח. אז עכשיו, צא מהפרטיות שלך ותהיה שליח נאמן. היא חולצת את נעליו בכדי לומר: אתה אגואיסט. הייתה לך היכולת לעשות חסד גדול עם אחיך ואיתי, אבל אתה חושב רק על עצמך. אתה מזדהה יותר מדי עם הנעל, עם הגוף, ושכחת את הנשמה.