פרשת "תזריע" – הברית שבנינו
פרשת "תזריע" עוסקת ברובה בדינים שונים הקשורים לטומאה ולטהרה והיא נפתחת בדרך ההיטהרות של היולדת לאחר הלידה. בין הפסוקים העוסקים בכך, נמצא גם הפסוק: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ", אשר על פניו נראה שלא קשור לדיני ההיטהרות של היולדת. כזכור, עם מצוות ברית המילה נפגשנו כבר בעבר בספר "בראשית": "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר. אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ... הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר-עָרְלַתְכֶם. וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם". לחזרה הזו על המצווה, ועוד באמצע ההנחיות הקשורות לדיני הלידה, משמעות רבה והיא אינה מקרית. בעצם ה"ערבוב" בין הנושאים, התורה אומרת לנו שללידתנו עצמה אין ערך ומשמעות אמתית אם אנחנו מגיעים לעולם ולאחר מכן מתים באותו האופן שבו נולדנו. לחיים שלנו יש מטרה וחשיבות נעלה, ולכן אסור שנעביר אותם בסתמיות, ריק רוחני ורדיפה אחר הנוחות וההנאות לבדן. לפעולת המילה, מעבר להיותה אקט פיזי שנעשה בזכרים בני שמונה ימים, ומעבר להיותה תזכורת מוחשית לקשר התמידי בין היהודי לבורא העולם, יש משמעות אדירה שרלוונטית לכולנו – גברים ונשים כאחד, ולכן חשוב להבינה ו"ללקט" את אותם מסרים ופנינים שחבויים בה אל חיינו כאן ועכשיו.
במבט ראשון פעולת המילה נראית כמו אכזריות לשמה וכטקס פגאני ופרימיטיבי. לוקחים עולל רך בימים, שלא יכול להתנגד או לבחור האם הפעולה מתאימה לו או לא, וחותכים אותו בבשר החי. איפה המועצה לשלום הילד ובג"צ כשצריכים אותם?! ובכל זאת, חרף כל "הגיון" וחרף כל "הסבר רציונאלי", באדיקות רבה העם היהודי שומר על המצווה היקרה הזו כבר 4,000 שנה. למרבה הפלא, 99% מההורים מלים היום את ילדיהם, וזאת למרות שלא בהכרח כולם (בלשון המעטה) מקפידים על קיום כל שאר המצוות. הזדמן לי לשמוע חילונים שמתרצים את המעשה הזה באומרם כי הם לא רוצים שהילד יהיה חריג בחברה ולכן מלים אותו. אני מאמין שהסיבה עמוקה הרבה יותר. בתקופתנו בה "להיות שונה וייחודי" נתפס בציבור הרחב כמעלה ולא כחיסרון, זה לא מה שמביא את ההורים לבצע פעולה כה לא פשוטה בבנם. לעניות דעתי, בלב של כל יהודי, כולל מי שהתרחק מאוד, יש ניצוץ יהודי ונשמה זכה ומתוקה שלא ניתן לפגוע בה וששום רעיון שכלי לא יכול לשכנע אותה אחרת. אותה נקודה אומרת לנו שברית מילה היא הקשר הכי בסיסי ובלתי אמצעי שלנו עם הקב"ה (כפי שרמוז במשפט שאמר איוב "מבשרי אחזה אלוקה"), ולכן אף אחד לא מוכן, בין במודע ובין שלא במודע, לוותר על הקשר שלו ושל ילדיו עם אבינו שבשמיים.
כדי להבין טוב יותר את המהות הרוחנית של ברית המילה כדאי לחזור למדרש "תנחומא" ולהסבר היפה המופיע בו לפיו לאדם הראשון לא הייתה עורלה וכי רק בזמן החטא הוא משך בעורלתו והיא התגלתה. במדרש זה מוצפן סוד ברית המילה ולפיו קודם החטא חי האדם הראשון במימד רוחני של שלמות, אשר כולו היה אור ללא מוות או כאב. לאחר החטא נפל האדם למציאות שכולנו מכירים לצערנו טוב מידי של פירוד, חושך וסבל, כאשר העורלה מכילה בתוכה את הריכוז הגדול ביותר של אנרגיה שלילית. זאת הסיבה לכך שכל עוד היה האדם הראשון ישות רוחנית טהורה, לא הייתה לו עורלה. מיד לאחר החטא, כאשר נוצרו השליליות והחשיכה, נוצרו גם הגבולות של עולם החושים והדמיון, ועימם הופיעה מיצגן - העורלה הפיזית.
על פי הקבלה, לכל דבר בעולם יש פנימיות ויש חיצוניות/קליפה, אשר מכונה בספר הזוהר גם כ"עורלה". היכן שיש קליפה האור שקיים באותו הדבר לא יכול להתגלות. המשימה שלנו בעולם היא להתגבר על הקליפות שישנן בכל דבר/עשייה/התמודדות/מפגש ולגלות את העומק, היופי והחוכמה שיש בכל מציאות. העורלה הפיזית היא הקליפה הכי ראשונית והכי משמעותית שיושבת עלינו והסרתה מאפשרת לנו להתחיל את המסע השלם של חיינו לגילוי כוחות הנפש והנשמה שטמונים בכל אחד מאתנו.
בעצם העשייה האקטיבית של הורדת החלק המיותר עמו נולדנו אנחנו למעשה מודים ומכירים בעובדה שגם בנפש אנחנו לא נבראנו שלמים ומושלמים ושעלינו לעמול ובצורה אקטיבית להסיר את החלקים המיותרים שקיימים בנו. כמו שישנה עורלה פיזית ישנה גם עורלה על הלב, כפי שאנו למדים מהציווי בספר "דברים": "ומלתם את ערלת לבבכם". אותה עורלה בלב ובנפש באה לידי ביטוי ברגשות השלילים שלנו, בכעס, בקנאה, בעצבות, בתחרותיות ובקנאה, אשר לא מאפשרים לנו להתחבר אל האור והיופי האלוקי ובעצם שומרים אותנו בתוך הקליפה של האגו והאהבה והדאגה העצמית המוגזמת, שנחשבים למקור הבעיות שלנו בעולם.
הסבר חשוב נוסף על המהות של ברית המילה ניתן ללמוד מתוך הוויכוח המפורסם המופיע גם הוא במדרש "תנחומא" בין רבי עקיבא ובין טורנוס רופוס, הנציב הרומאי ששלט באותה התקופה בארץ. רופוס ניסה לקנטר ו"לעקוץ" את ר' עקיבא, ולכן שאל אותו: "מעשיו של מי מושלמים/מתוקנים יותר, של הקב"ה או של האדם?". רופוס ציפה שהוא יענה לו שמובן מאליו שמעשי הבורא הם המושלמים והנעלים ביותר, אולם להפתעתו ר' עקיבא ענה שמעשי האדם מתוקנים יותר. כדי להסביר לו את תשובתו ר' עקיבא שאל אותו: "מה אתה לובש עליך, האם צמר ופשתן גולמיים או את אותם החומרים רק לאחר שבני אדם עיבדו והפכו אותם לבגד?", וכן "מה אתה אוכל, האם את השיבולים והשעורים ישירות מהשדה או את אותם החומרים לאחר שקצרו, טחנו, לשו ואפו אותם בעבורך?". רופוס הרומאי הבין את המסר וענה: "אם כך – ניצחת אותי. אני ציפיתי שתגיד שמעשי הקב"ה מושלמים יותר ואז תכננתי להכשילך ולשאול מדוע אתם היהודים עושים ברית מילה ומתקנים את מעשה הבורא, אולם בדבריך אתה כבר ענית שהקב"ה ברא את הבריאה בצורה כזו שהוא חפץ שאנחנו נשלים אותה".
בדבריו העמוקים ר' עקיבא הסביר לרומאי את הפסוק: "אשר ברא אלוקים לעשות". ה' ברא את העולם המופלא שבו אנו חיים, אבל ציווה עלינו להמשיך את המלאכה ולעשות למען תיקונו והשלמתו הסופית. ברית המילה, אם כך, היא השותפות של האדם בבריאה. האדם לא שלם עד שאביו מל אותו ומסיים את מלאכת הבריאה של הקב"ה. אם נחשוב על זה נבין עד כמה זה מדהים! אנחנו מסיימים את העבודה האלוקית. מה אפשר לבקש יותר מזה?!
הקב"ה בכוונה הותיר את הטבע פגום כדי שאנחנו נוכל לתקנו. לא מוטל עלינו להילחם בטבע, אלא לשפר אותו. ההבדל בין המהול לבין הערל אינו בעורלה שהוסרה - אלא בגוף שנשאר. גופו של המהול אינו עוד גוש טבעי של חומר, אלא גופו של עובד ה', שקיבל דמות חדשה, ולא נשאר כבול לצורה שעמה נולד. במובן זה, המילה מביעה מסר רוחני אדיר: הטבע פגום ולא מושלם. אל לנו להשלים עם אירועים ותופעות בטבע החיצוני, ובעיקר לא עם נטיות ותאוות בטבע הפנימי. איננו מצווים להילחם בטבע - אך עלינו לתקנו, ולא לקבלו כמו שהוא. לא כל מה שטבעי הוא גם טוב, ולא כל מה שטוב הוא גם טבעי.
בעצם קיום טקס הברית אנחנו מצהירים שאנחנו יודעים שבאנו לעולם כדי לעבוד על עצמינו ולהסיר את המיותר. "אדם לעמל יולד", ולכן אסור לנו "לזרום" עם מי ומה שאנחנו. מי שחי את חייו "כאילו אין מחר" וחושב שכל הסיפור הזה שנקרא "החיים" נגמר אחרי מאה ועשרים שנה, כשגופו מושם בקבר ומשמש מזון לתולעים, ועל כן תכלית החיים מבחינתו היא ליהנות בעולם הזה בכל דרך אפשרית, טועה טעות מרה. על פי האמונה היהודית, יש המשכיות לחיים הזמניים האלה. תחנת המעבר הזו, "המסדרון" בשפת הרמח"ל, היא אומנם זמנית וברת חלוף, אבל המעשים שלנו פה יקבעו את עתידנו בעולם הנצח. מי שמשכיל להבין זאת מתייחס אחרת לכל עשייה ולכל בחירה וכבר לא מרשה לעצמו לעשות כל דבר העולה על רוחו. "יצר לב האדם רע מנעוריו" אומר לנו הקב"ה כבר בפרשת "נח". לא, אין זו טעות בפס הייצור. הקב"ה שתל בחלק הכי עמוק וראשוני בתוכנו את העורלה על הלב כדי שנגיע לכאן לעולם ונסיר אותה. זאת אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם. תיקון המידות אינו פשוט כלל וכלל ובאופן טבעי אנחנו נמשכים לעשיות אחרות שמסבות לנו הנאה מידית. אדם חכם ישכיל להבין שדווקא בתיקון המידות והתגברות על היצרים והתאוות הוא נהיה אדם שלם ואמתי יותר. את האנשים האחרים אנחנו צריכים לאהוב כמו שהם מבלי לרצות לשנות אותם, אולם את התכונות השליליות שלנו אסור לנו לקבל ויש לעמול לשנותן. דוד המלך כתב בספר "תהילים": "הזורעים בדמעה - ברינה יקצרו" ויש באמירה זו רמז ברור לתהליך התיקון והעידון שאנחנו נדרשים לו. תהליך זה מורכב ודורש תעצומות נפש, אולם מי שזוכה והשתחרר מאותם יצרים רעים הוא בן חורין אמתי ששום קושי ושום רוח לא תוכל לכופף ולשבור אותו.
בכלל, להיות יהודי זה דבר כמעט אל טבעי. אנחנו מנסים להתגבר על היצרים והמידות הבהמיים עימם נולדנו ואין דבר קשה ומאתגר מזה. מסיבה זו נהג הבעל שם טוב לאכול בכל ערב שבת דגי סלומון, אשר הזכירו לו שכמו שדגי הסלומון שוחים נגד הזרם, כך גם עליו כפרט ועלינו ככלל לשחות נגד הזרם של החיים ולא לקבל ולעשות כל דבר ש"בא לנו" וש"מתחשק לנו" לעשותו. העובדה כי ברית המילה מתבצעת ביום השמיני לאחר לידתו של הילד מרמזת לרעיון זה של התעלות מעל לטבע הגשמי והרגיל. בתורה יש לכל ההתייחסויות למספרים משמעות גדולה. המספר שש, שבא לידי ביטוי בששת ימי השבוע וששת ימי הבריאה, מסמל את העולם הטבעי שלו ארבעה כיוונים (צפון, דרום, מזרח ומערב) בתוספת מעלה ומטה. שבע מוסיף יסוד רוחני לזה הטבעי, והוא מתבטא בעיקר ביום השביעי בו אנו זוכים לנשמה יתרה ולתוספת לרוחניות הרגילה של שאר ימות השבוע. שמונה, לעומת זאת, מתעלה לגמרי מעל הטבע ולא כפוף לו והוא מסמל ממדים אחרים לחלוטין במציאות, כפי שבא לידי ביטוי בנס שמונת ימי החנוכה, וכמובן בטקס ברית המילה בו נרמז לנו שלהיות יהודי אמתי פירושו להתעלות מעל המגבלות הפיזיקאליות של חוקי הטבע ומנהגיו.
מיקומו של החתך דווקא באיבר הרבייה אינו מקרי וגם הוא מרמז על העבודה הרוחנית שעלינו לעשותה. לאדם יצרים ותאוות רבות, החל מיצר האכילה והזלילה ועד לתאוות הכבוד והממון, אולם, על פי דעת חז"ל ורוב הרבנים הגדולים מאז, התאווה החזקה ביותר היא דווקא יצר המין, אשר מניעה אנשים רבים ובכוחה להכשיל גם את הטובים שבנינו. ברית המילה נעשית באיבר המזוהה עם תשוקותינו הטבעיות הגדולות ביותר, ומזכירה לנו בכך את הכוח הרוחני שקיים בהתעלות מעל תאוות הגוף. היהדות אינה מדברת על התנזרות ממין, ולהבדיל מכתות או שיטות רוחניות אחרות, מנחה אותנו: "פרו ורבו", ובכך גם מעודדת את המשכיות הדורות וגם מכירה בחשיבות שבמתן פורקן לאותה תאווה במסגרת סייגים וגבולות ברורים. אותה ברית למעשה באה להזכיר לנו בכל פעם מחדש שאת יצר המין יש לנתב למקומות ולאפיקים הנכונים. בעזרת הכוח המיני ניתן לעשות את המופלא ביותר כהולדת ילדים, או לחלוטין להיות גרוע מחיית טרף ולהשתמש בו לאונס. בתחום זה, כמו בתחומים רבים נוספים, אם לא נשים לעצמנו גבולות בקלות ניתן להידרדר לעשיות שאינן מוסריות. אונס היא אומנם דוגמא ברוטלית וקיצונית, אולם קיימות דרכים אחרות לפגוע בזולת מבלי להיחשב ל"עבריין צמרת" כדוגמת לדבר לשון הרע, לגזול, לשקר ולהתנהג באנוכית. תפקיד ברית המילה להזכיר לנו שעלינו להגיד "לא!" ליצר הרע על ביטויו ואופני הופעתו השונים ולהתנגד לכל הפעולות המאוסות האלה.
עד כה התייחסנו למשמעותה של המילה כאקט פרטי, אולם, כידוע, המילה אינה רק מעשה פרטי של אדם בודד והיא מהווה ברית לאומית כללית של כל בני העם. אברהם אבינו נדר שיחנך את זרעו לעבוד את הקב"ה בדבקות ובתמורה הבטיח הקב"ה לערוב לקיומו של העם היהודי לעולמי עד. הבטחת ה' כי זרעו של אברהם ישרוד לנצח כעם היא בניגוד לחוקי הטבע. ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב כי אפילו החזקות שבאומות על פני האדמה חייבות בסופו של דבר להיעלם לתהום הנשייה (כדוגמת המצרים, היוונים והרומאים). והנה, היהודים, למרות היותם עם מועט במספר עדיין כאן, חיים וקיימים. עובדה זו מספקת הסבר נוסף מדוע נעשה סימן המילה דווקא על איבר הרבייה שכן הדבר מסמל את הרעיון כי זרעו של העם היהודי לא יכחד לעולם.
פעולת המילה, הנעשית בכל הזכרים, מזכירה לנו את אותו קשר ישיר עם הבורא ואת השייכות החברתית והלאומית שלנו. אף אחד מאתנו לא בחר להיות יהודי. לצד האמונה שיש לנו כעם תפקיד מפתח בהתפתחות הרוחנית של העולם, אנו משלמים מחיר כבד על העובדה שתמיד היינו ותמיד נהייה כה שונים משאר אומות העולם. לאורך כל ההיסטוריה שנאו ורדפו אותנו בגלל אותו ייחוד ואותו תפקיד והיה עלינו להתגבר על אינסוף קשיים פיזיים ולדבוק באמונה וברוחניות. ע"י ברית המילה אנחנו בעצם מזכירים לעצמינו: "אנחנו יהודים, זה לא מקרי ואינו סתמי. יש לנו תפקיד ואחריות גדולה בעולם ועלינו להתעורר מהבלי השעה ולעשותו".
תגובות