פרשת בא

אחת הסוגיות המרתקות בחומש שמות בכלל, ובפרשת 'בא' בפרט - מה פירוש "וליהודים אור במושבותם"? איך יכול להיות שהמצרים והיהודים שחיו באותה ארץ - חוו את מכת חושך בצורה הפוכה?

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה - נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ: וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י').

וזה מפליא, כי לא שמענו על גנרטורים בתקופת מצרים, ומהיכן יהיה ליהודים אור, אם אפלה ו"חושך מצרים"?

התשובה היא פשוטה: מכת חושך לא הייתה מכה של חושך כלל וכלל. אלא - מכת חושך הייתה מכה של אור (בארמית: "פולסא דנוּרא").

הסבר:

המקובלים טוענים, שכל מה שיוצא מהקב"ה כלפינו נקרא בשם "אור", תענוג, אינסוף טוב ומיטיב. חושך לא קיים בו, ולכן מכת חושך לא יכולה הייתה להיות מכה של חושך.

אלא, שההבדל הוא בכלים המקבלים. אותו אור שהקב"ה שלח – מי שיש לו כלי לקבל את האור הזה, אז הוא מרגיש אור, ואילו המצרי, הצר, שהכלים שלו קטנים, ודאי שהאור עבורו הוא חושך גמור.

כמו שכתב הנביא עמוס: הוֹי המתאוִים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור (עמוס ה') דהיינו: אתם שמצפים לגאולה – מדוע אתם מצפים? הרי אור גדול יתגלה אז, האם יש לכם כלים? אם אין לכם כלים, הגאולה תורגש אצלכם כחושך... וממשילים חז"ל משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור, אמר לו תרנגול לעטלף, אני מצפה לאורה, שאורה שלי הוא, ואתה למה לך אורה (סנהדרין צ"ח ע"ב). עבור העטלף – אור הבוקר הוא הרי חושך גדול.

מכאן נסיק, שאם האדם חווה חושך בחייו, אין זה, אלא כתוצאה מכך שלא הכשיר כלים נכונים לקבלת האור (שזה מה שאמורים לעשות לפני יציאת מצרים, לפני פסח, להכשיר כלים, תרתי משמע) ולא בגלל שמלמעלה שלחו לו חושך. שוודאי החושך הוא כתוצאה מהכלים ולא כתוצאה מהאור.

אפילו הגיהנום, שאנחנו מתייחסים אליו כ"חושך" אובייקטיבי, אכזרי, שמגיע מאת ה', גם זו התייחסות לא נכונה, שהרי כתוב בגמרא:

"אמר רבי שמעון בן לקיש - אין גיהנם לעתיד לבוא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר - רשעים נידונין בה, וצדיקים מתרפאין בה" (מסכת עבודה זרה א').