פרשת ויקהל - פקודי

פתיחה
בשנה רגילה, לא מעוברת, פרשות 'ויקהל' 'פקודי' נלמדות ונקראות יחד. שתיהן למעשה עוסקות בסיכום מעשה המשכן ובכך מסיימות את ספר שמות. פרשת 'ויקהל' פותחת במילים, "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת".
הפרשות מתארות בפרטי פרטים את תהליך הקמת המשכן וכל המרכיבים שבו. לאחר הפירוט הנרחב פרשת 'פקודי' מסיימת במילים, "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם". במילים אלו מסתיים ספר שמות.
זהו אולי רגע טוב להתבונן במסע שעברנו בספר שמות. התחלנו ב"וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה" (שמות א' א'). משפחתו של יעקב אבינו, שבעים נפש, יורדים למצרים. שעבוד מצרים. ממשפחה קטנה הופכים לאומה גדולה, אבל אין זו אלא אומה של עבדים. אל תוך המציאות הקשה הזאת נולד משה, הגואל של עם ישראל. משה מקבל עליו את השליחות להוציא את עם ישראל ממצרים. עשר המכות שמקבל פרעה. יציאת מצרים באותות ובמופתים גדולים. חציית ים סוף. מן יורד מן השמיים, באר שמלווה אותם בדרך. מלחמת עמלק. הכנה והתקדשות לקראת המעמד הגדול של קבלת התורה. מתן תורה - עם ישראל נהיה לישות אחת ומקבל את התורה 'כאיש אחד בלב אחד'. מיד לאחר מכן, חטא העגל ושבירת הלוחות. כפרה על החטא במחצית השקל וקבלת הלוחות השניים. ולבסוף, בניית והקמת המשכן.
מסע מרתק ומדהים של נשמות ישראל, מהמקום הכי נמוך ומצומצם של שעבוד, למקום הרם והנשגב בו משכין בורא עולם את שכינתו בתוך עם ישראל. אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהמבט החטוף הזה, זה שהחיים שלנו זה תהליך שדורש הרבה אמונה.

ויקהל
מה המשמעות של 'ויקהל'?
צריך לעשות קהילה. המשכן בא לכפר על מעשה העגל. במעשה העגל היה פירוד גדול בעם ישראל. השיא אולי היה, כששבט לוי, שלא חטאו בעגל, יצאו להרוג באחיהם החוטאים. עכשיו צריך להחזיר את עם ישראל למצב של מעמד הר סיני 'כאיש אחד בלב אחד'. לכן 'ויקהל' משה - צריך לאחד, לכנס, לחבר. תמיד כאשר יש קיטרוג על עם ישראל, הפעולה הראשונה זה להיקהל ולעמוד על נפשם. כמו שאמרה אסתר במגילה, "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים" (אסתר ד' ט"ז). ההיקהלות והכינוס מייצרות את הכח הדרוש לטפס חזרה מעלה אל הקדושה.
משה רבנו הקהיל את העם לצורך המשכן אך גם לצורך הציווי על השבת. גם המשכן וגם השבת הם הכלים הרוחניים להקהיל את עם ישראל ולחבר אותנו עם שורשנו הרוחני. היום, כאשר המשכן נסתר מעיינינו ואין לנו בית מקדש, יש לנו את השבת. ננסה לראות ולהבין מקצת, מהכח של השבת, ולעמוד על הקשר העמוק בין המשכן והשבת.

הקמת המשכן
כתוב, "וַיָּבִיאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶל-מֹשֶׁה, אֶת-הָאֹהֶל וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו". כאשר סיימו בצלאל ואהליאב וכל שהיו עסוקים במלאכת המשכן, להכין את כל חלקי המשכן וכליו, הביאו את הכל אל משה רבנו. אומרים המדרשים (תנחומא) כי בשעה שראו בני ישראל שנגמרה עבודת המשכן, היו להוטים לראות את הדבר בשלמותו ולראות כיצד תשרה השכינה עליו. מיד הלכו אצל האומנים וביקשו מהם שיקימו את המשכן. האומנים ניסו ונכשלו. הלכו ישראל אצל בצלאל ואהליאב לראות אולי הם יצליחו להעמיד את המשכן. גם הם ניסו והמשכן היה נופל בכל פעם. הלכו כולם למשה ושאלו מדוע המשכן אינו עומד, אולי טעו במלאכה. משה הצטער על כך. אולם, אומר המדרש, מיד אמר לו הקב"ה: דע שאני עשיתי כך, מהסיבה שאתה הצטערת קודם שלא הבאת שום תרומה לבניין המשכן, לכן עשיתי שאף אדם לא יוכל להעמידו חוץ ממך, שהכל תלוי בך.
מובן שהמשכן לא הוקם בדרך הטבע, כי איך יוכל משה רבנו לבדו להקים בעצמו את כל המבנה הזה, עם כל עמודיו ויריעותיו, מה שלא הצליחו לעשות כולם יחד לפניו. לכן הוסיף הקב"ה ואמר, דע שאסייע בידך והמשכן יקום מעצמו. אתה תצטרך רק להתחיל בהקמתו, ובתורה יהיה כתוב שאתה הקמת אותו, "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן". כתוב בזוהר הקדוש (פרשת בשלח), שבשעה שהניח משה ידו עליו, עמד מעצמו. פלא פלאים. על זה כתוב בתהילים, בשיר המעלות לשלמה, "אִם-ה', לֹא-יִבְנֶה בַיִת-- שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ" (תהילים קכ"ז א'). השם הוא שהקים את המשכן ביד משה. אנחנו עושים את ההשתדלות, אבל מי שמקים אותנו מעפר ובונה לנו את המשכן זה בורא עולם בחסדו האינסופי.

יום הקמת המשכן
כתוב, "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית--בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: הוּקַם, הַמִּשְׁכָּן", ואומרת הגמרא (מסכת מגילה), "אותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ". באחד לחודש ניסן, כמעט שנה לאחר צאת בני ישראל ממצרים, הוקם המשכן. קדמו לו שבעת ימי המילואים שהתחילו מכ"ג באדר. בכל יום משבעת הימים האלה היה משה מקים את המשכן, משמש בקודש לבדו ומפרק את המשכן. עד לראש חודש ניסן, היום השמיני, בו הקים את המשכן לצמיתות. ידוע בקבלה שהיום השמיני מיצג את העולם שמעל הטבע, את ספירת הבינה, החיבור לעולמות עליונים. ביום השמיני נתגלה מלוא כוחו של המשכן ונתחברו שמים וארץ, עליונים ותחתונים וזהו מקור השמחה הגדולה שהיתה באותו יום קדוש. עד היום, ימים ראשונים אלו של חודש ניסן הם ימי שמחה וקדושה יתרה לישראל. השמחה נמצאת רק במקום החיבור.

כפרה על חטא העגל
הקמת המשכן והשראת השכינה בתוך עם ישראל היו הסימן שחטא העגל נסלח ונתכפר. בחטא העגל כתוב, "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן", וכאן כתוב, "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". על העגל אמרו הערב רב, "אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל", וכאן אומר משה, "אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה'". מידה כנגד מידה, לתקן את מה שהיה.
יתרה מזאת, אומר אור החיים הקדוש, כתוב שהעובד עבודה זרה כאילו עבר על כל התורה כולה. עם ישראל עכשיו צריך לתקן את כל תרי"ג מצוות. איך עושים את זה? ע"י השבת, כי כל השומר שבת כאילו קיים את כל התורה כולה. גם כתוב, "כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו" (מסכת שבת ט"ז).

ל"ט מלאכות
ממלאכת הקמת המשכן אנו לומדים את כל היסודות של הלכות שבת. לומדים מכאן את ל"ט המלאכות אותן אנו מצווים שלא לעשות בשבת. מה זה מלאכה? מה זה לא מלאכה? אומר הרב שליט"א, זה לא בדיוק לפי ההיגיון. היינו חושבים שאם מישהו עובד בקייטרינג ומגיש כל היום אוכל ועובד קשה, זה נקרא מלאכה. או אם מישהו מחליט דוקא בשבת להעביר את ארון הספרים הכבד שלו מצד אחד של הבית לצד שני, זוהי מלאכה. אבל אם אחד זורק קליפה של אגוז מהחלון של ביתו לרחוב, מרשות היחיד לרשות הרבים, בשבת, חייב סקילה על זה, זוהי מלאכה. בעשיית פעולה זו, הוא עבר על 'לא תעשה' מלאכה בשבת.
התורה קובעת מה זה מלאכה, את זה צריך ללמוד מהתורה. בעשיית המשכן מופיעות כל המלאכות שהתורה הגדירה כמלאכות. לפי זה יודעים איזה מלאכות אסור לעשות. יש אבות מלאכה ויש תולדות מלאכה. האב זה העיקר והתולדה שזה דומה לאב. למשל קוצר זה אב מלאכה. תולש זה תולדה. כל פעולה שמפסיקה צמיחה זה תחת מלאכת קוצר. קוצר היא אחת המלאכות להכנת לחם הפנים שהיה במשכן.

הכנה לשבת
כתוב על המלאכות שעשה בצלאל בהכנת המשכן, "לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת". השבת גם היא נקראת מלאכת מחשבת. צריך מחשבה בהכנה לשבת. הבט אחד של ההכנה הוא הצד היותר מעשי, אם אדם רוצה לפצח אגוזים עם אבן בשבת, הוא צריך לחשוב מראש, לפני השבת, על האבן כדי שלא תהיה 'מוקצה' ויוכל להשתמש בה. הוא לא יכול בשבת עצמה לקחת כל אבן מזדמנת ולהפוך אותה לכלי לפיצוח אגוזים. יש עולם שלם של הלכות, איך להכין את עצמנו והסביבה שלנו, לשבת.
הבט נוסף בעניין הכנה לשבת במחשבה, שצריך לחבר את כל מעשינו בששת ימי החול, לשבת. חז"ל אמרו, "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת" (מסכת ע"ז א'). צריך הכנה לשבת עוד מיום ראשון. לכן קוראים לימים אחד בשבת, שני בשבת... מזכירים את השבת בשמות ימות השבוע. המודעות והמחשבה שלנו בכל מעשינו בימות החול צריכות להיות מחוברות לשבת.

הנשמה בשבת
יש שלושה דברים שקשורים זה בזה - קב"ה, אורייתא וישראל. יש חמש מדרגות לנשמה, אך לצורך ענייננו נדבר על השלוש הנמוכות יותר - נפש, רוח, נשמה. הרבי מרוז'ין אומר שהנשמה זה בבחינת הקב"ה - בגלל שהנשמה זה חלק מאלוק ממעל, הנפש זה בבחינת האדם הישראלי, והרוח זה בבחינת התורה. הרוח של התורה מקשרת בין הנשמה לנפש, בין הקב"ה לישראל. מי שרוצה להתחבר לבורא עולם חייב לעשות זאת באמצעות החוליה המקשרת - דרך התורה הקדושה. זה לא מספיק, כמו שחושבים רבים בדור, רק הבורא ואני. זה כמו שולחן עם שתי רגליים. חייבת להיות רגל שלישית - החוליה המקשרת - התורה.
בשבת זוהי ההתגלות השלמה של הנשמה - זה נקרא נשמה יתירה. בימות החול יש לנו רק חלק קטן של הנשמה. בשבת זאת תוספת שהיא העיקר של הנשמה. אבל אפשר להנות מהנשמה גם בימות החול כאשר מחברים אותה לנשמת השבת. מה שאמרנו קודם, המודעות שלנו בימות החול צריכה להיות מודעות של הכנה לשבת, של חיבור כל ענייני החול אל השבת.

כלים לאור
כל העיסוק שלנו בעבודה הרוחנית זה בהכנת כלים לנשמה הכללית של עם ישראל, כדי שנזכה למאור שלה. בבניית המשכן, בתרומה למשכן, מגלים את כל הנשמות. כל אחד הביא את תרומתו, את החלק המיוחד שלו.
עם ישראל אמנם היו נשמות גבוהות מאוד, אבל כשיצאו ממצרים היו עטופים בהרבה קליפות, עד כדי כך שאי אפשר היה להכיר בהבדל ביניהם לבין המצרים - "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". כשיצאו ממצרים התחילו להתגלות הנשמות שלהם, אבל זה אורות בלי כלים. לא היה להם את הכלים המתאימים בשביל לקבל אורות כאלה גדולים. לכן, מסביר הרב שליט"א, מיד אחרי קבלת התורה, עשו את העגל. הערב רב אמרו, אין לכם כלים, בואו נעשה לכם כלים. יש מקצת ההגיון במעשה העגל, לא שח"ו אנו מצדיקים את זה, אבל העניין דורש התבוננות.
הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב לנבראיו, לתת להם שפע גדול, שפע רוחני. יש כלל - "השפע שופע כשהוא משפיע". השפע נעצר כאשר האדם עוצר את זה לעצמו. נדמה לו שיש לו שפע... נהיה מיליונר... מולטי מיליונר... אבל, זה נעצר - אין בזה שום תענוג. אין בזה שפע. שפע זה לא נקרא שיש לי הרבה זהב. הגמרא קוראת לזה עכבר ששוכב על זהב, הולך לנוח על דינרים. זה אותו הדבר בשבילו כמו לשכב על אבנים. יש אנשים כאלה - יש להם הכל אבל הם לא נהנים ואף אחד לא נהנה מהם. זה רק דמיון.
הקב"ה רוצה שיהיה תענוג גדול, לכן צריך רצון לקבל את השפע, זה הכלי. אדם נהנה מאכילה כשיש לו כלי, כשיש לו תאבון. הוא אוכל לפי התאבון. הכלי של הקבלה זה הרצון לקבל. כל התוכן של הבריאה, כל התוכן של הנברא שהוא יש מאין, זה הרצון לקבל שלו. על זה כל העבודה. הקב"ה ברא יגיעה בעולם. צריך לעבוד. עבודת השם זה איפה שיש יגיעה. היגיעה העיקרית של האדם זה לא הזיעה שהוא מזיע, אלא זה ההליכה נגד הטעם שלו - הוא רוצה לקבל והוא צריך להפוך את זה להשפעה. עוד יותר קשה זה כאשר הוא לא יכול לפרוש מקבלה
למשל, הכוהנים בבית המקדש היו אוכלים בשר, זה היה עיקר האכילה שלהם. הקורבנות היו הבשר הכי משובח. העבודה של הכוהנים היתה לא להנות מזה, אלא לאכול את זה בגלל שזה מצוה וזה עושה נחת רוח ליוצרנו.
הערב רב אמרו, יש לכם אורות בלי כלים. יצאתם ממצרים, פתאום הקב"ה נתן לכם אור גדול ואתם לא מוכנים. לא עברתם שום הכשרה לכך. לכן כשאתם שומעים את 'אנכי השם אלוקיך' במעמד הר סיני, הנשמה שלכם יוצאת. אין לכם כלים להחזיק את הנשמה. הכלים זה הגשמיות, מה שיותר גשמי זה כלי יותר גדול לקבל שפע רוחני. אתם תעבדו את העגל, תהיה לכם יגיעה, עבודה זרה גם נקראת עמל, יהיה לכם יצרים גדולים, אגואיזם גדול- אחרי כן תתגברו על זה ויהיה לכם כלים לעבודת השם.
אבל הכלל הוא שלא האדם מחליט מה טוב ומה לא טוב בשבילו. חז"ל אמרו על "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'" (תהילים ל"ו ז'), אלו אנשים שהם מלאים בדעת כבני אדם ושמים את עצמם כבהמה לעבודת השם. האדם החכם, מבין ויש לו דעה, אבל כשהוא בא לעבוד את השם, הוא עוזב את הכל בצד, הוא עושה את עצמו כמו בהמה ואומר אני הולך בצמוד לציווי השם. אני לא עושה מה שאני רוצה לעשות, מה שהשכל שלי מבין - לא אני הוא העושה, הקב"ה עושה את הכל, ואני כמו בהמה שמובילים אותי. צריך ללמוד איך לעבוד נכון.

תלמידו של הבעש"ט
ידוע הסיפור על רבי דוד ממיקלב, תלמיד מסור של הבעל שם טוב. הבעש"ט היה זקוק ליין להבדלה. התלמיד רצה שזה יהיה יין משובח. הם היו ברוסיה ובהונגריה היה יין שכזה. הוא טרח ונסע למקום שבו בוצרים את הענבים המשובחים. הוא פיקח על כל שלב, לא עצם עין. סגר את זה הרמטית ונסע בחזרה. כשהגיע, נכנס בשמחה אל הבעש"ט והודיע שהביא לו יין כשר ומהודר. הבעש"ט יצא איתו לקבל את פני ה"אורח". בדיוק עבר שם גוי אחד מהמפקחים של הממשלה המקומית ושאל מה יש להם פה. הוא רצה לבדוק, הכניס את היד, הרים את היין... ויותר אי-אפשר היה לשתות את היין. (הלכה - אם גוי נוגע ביין לא מבושל היין הופך ליין נסך ואסור בשתייה).
התלמיד התחיל לבכות - כמה אני טרחתי, מה חטאתי? מה היה חסר שנגרם לי כזה מפח נפש? אמר לו הבעש"ט אתה כל הזמן התפללת שהעבודה שלך תהיה עבודה, שהשמירה שלך תהיה שמירה ואתה שמרת... ואתה עשית... אני העושה, אני ואני. במקום להגיד - הקב"ה תעשה שהיין הזה יהיה מהודר ולא יהיה שום פגם. הכל רק מהקב"ה. אומר הרב שליט"א, אמנם צריך לעבוד עם השכל בחיים, לא להיות טיפש. אבל כשמגיעים עם החכמה למעשה, צריך לעבוד רק כי זה ציווי השם. הרבה חכמים נכשלו כי עבדו עם החכמה שלהם עד הסוף. אפילו בתפילה אנחנו אומרים 'השם שפתי תפתח'. אתה אפילו תפתח לי את השפתיים.

הטעות של הערב רב
זו היתה הטעות של הערב רב ואלו שהלכו אחריהם, לחשוב שהם יכולים לעשות כלים. עם ישראל אמרו 'נעשה ונשמע'. הקב"ה אמר 'ויקחו לי תרומה'. לי תרומה, הכל לי. אז תקבלו את הכלים. בפרשיות האלה מקבלים את הכלים איך לעבוד את השם. יש אורות גדולים שקיבלו ביציאת מצרים, יש אורות גדולים שקיבלו במעמד הר סיני, עכשיו צריך לעשות כלים בכדי לקבל את האורות האלה.
זה כניסת הנשמות של כלל ישראל, להשכין כל נשמה במקומה. הרי כל יהודי הוא משכן, "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם", בתוך כל אחד ואחד. צריך כל אחד להיות מוכן, אבל אין כח ביד אדם אחד לעשות את המלאכה, רק אם הוא כולל את עצמו בתוך כלל ישראל. לכן המלאכה של עשיית הכלים זה שכל אחד מביא את החלק שלו וזה מצטרף לעשיית המשכן. כך גם היום, כל אחד צריך לבדוק איפה התרומה שלו. מה הוא עושה למען כלל ישראל. איך הוא מחבר את החלק שלו לשלם. כיצד הוא מכין את הכלי שלו להשראת הנשמה.

דעת ובלבול הדעת
לפני סיום, יש לנו עוד חשבון קטן עם הערב רב. כתוב, "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". 'עדת' זה אותיות 'דעת'. ידוע שעיקר ענין הגלות, עיקר המצב של החטא, הוא הסתלקות הדעת. כמו שכתוב, "גָּלָה עַמִּי, מִבְּלִי-דָעַת" (ישעיהו ה' י"ג) וסוד הגאולה הוא, "מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו י"א ט'), בסוד התפשטות הדעת.
כתוב בתהילים על חטא העגל, "וַיָּמִירוּ אֶת-כְּבוֹדָם; בְּתַבְנִית שׁוֹר, אֹכֵל עֵשֶׂב" (תהילים ק"ו כ'), לרמז שבחטא עם ישראל נפלו לגמרי ממידת הדעת ונהיו כעגל וכשור אוכל עשב. לכן משה רבנו אומר, "אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", להורות שבמעשה ההתקהלות הוא משיב להם את הדעת שאבדה מהם. כבר אמרנו בפרשות הקודמות שמשה רבנו הוא בבחינת דעת ולכן הוא זה שיכול לעשות את זה.
כתוב על כל מי שעסק בעבודת המשכן שהשם מילא אותו ב"רוּחַ אֱלֹקִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת". המשכן הוא המקור להשפעת הדעת לכלל ישראל, שם המקור לשפע של הכל. לכן גם המשכן הוא העדות לכך שנתכפר חטא העגל.
אבל מי גרם לאובדן הדעת הקשה הזה? הערב רב. כתוב אצל האר"י הקדוש בענין בלק ובלעם, שב' האותיות הראשונות של בלק ובלעם הן בלבל. זאת אומרת שקליפת בלק ובלעם היא שהכניסה את בלבול הדעת בישראל. אומר ה'נתיבות שלום', "מקור הקדושה הוא בהירות הדעת ומקור הטומאה הוא בלבול הדעת" (נ"ש פרשת ויקהל).
לכן גם החזרה פעמיים על כל פרטי עשיית המשכן. בפעם הראשונה, בתרומה למשכן כתוב, "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי". 'מאת כל איש', גם בני ישראל וגם הערב רב שנלווה אליהם. ואילו בפעם השניה כתוב, "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה", רק בני ישראל יתנו תרומה עכשיו. אחרי מעשה העגל, מי שנותן את התרומה למשכן זה רק עדת בני ישראל, ללא הערב רב.
אנו לומדים שצריך לבדוק את מעשנו ולראות האם נעשו בדעת נקיה, ללא המעורבות של קליפת הערב רב שבתוכנו. כל אחד מאתנו חייב לזכך את דעתו מהשפעות חיצוניות ולראות שכל מעשיו יהיו נקיים ולשם שמים. כך אפשר להקים את המשכן ולהקהיל את כל הכוחות הטובים ששוכנים בתוכנו.

בריאה חדשה
כל דבר בבריאה הוא דבר חדש. היום הזה הוא חדש. ממחשבת הבריאה עוד לא היה היום הזה - חידוש בעולמות. יש אמנם סדר השתלשלות של דברים, אבל היום הוא לא תוצאה של אתמול. הקב"ה ברא את היום הראשון, את השני, השלישי, וכן הלאה עד היום הזה. כל יום נברא באותו הסדר שברא את היום הראשון. כמו הדבר הראשון שבבריאה, ככה כל הדברים שיש בבריאה.
מה שכתוב בדברי האריז"ל, ב"עץ חיים", "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות... כאשר עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור שלימות פעולותיו, שמותיו וכינויו..." וכו'... צימצם את עצמו ואח"כ המשיך קו של אור בתוך החלל הפנוי..." (עץ חיים פ"א).
ככה מתחיל כל דבר על אותו סדר. למה אנחנו מזכירים את זה כאן? מפני שכשעלה ברצונו לבנות המשכן זה היה גם כן לפי הסדר הזה של האור שממלא את כל המציאות וצימצום וכו'. האור שהיה ממלא כל המציאות זה היה מתן תורה. הצימצום, לצערנו, זה היה העגל. המשכן זה הקו שהולך ונכנס בין שני בדי הארון, משם בא אור אינסוף ומגיע אל הנבראים. "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת--אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ה כ"ב).
בכל יום, בכל דבר, יש ממש בריאה חדשה ומתחיל האור ישר להשפיע לכל אחד, מה שהוא צריך, לפי כוחו. דברנו בהתחלה על התהליך שעברו עם ישראל בספר שמות. למעשה זהו תהליך שכל אחד מאתנו עובר בחיים, תהליך שדורש אמונה. האמונה בהתחדשות הבריאה היא מקור כח, לעבור רגעים של צמצום, חושך וקשיים, היא מקור כח לשמחה והודיה בכל עת. כאשר מבינים את התהליך של התפשטות האור ניתן לראות שאחרי כל צמצום מגיע קו של אור שמחייה ומאיר.
הכוח שהפרשה הזאת נותנת לנו זה הכוח של 'ויקהל'. גם במציאות הכללית החיצונית, אבל גם במציאות הפנימית האישית. להקהיל את הכוחות הפנימיים שלנו סביב הקדושה, סביב המתנה הנפלאה שקיבלנו, השבת. בשבת אדם עוזב את כל החולין וצריך לנהוג כאילו כל מלאכתו עשויה. עם ישראל מתקהל בבתי כנסת לשמוע דברי תורה, להתחבר לאור. אדם מקהיל את בני ביתו לאיחוד משפחתי סביב שולחן השבת. ואדם מקהיל את הכוחות הפנימיים שלו סביב הנקודה הפנימית שבו, משכן האור של הנשמה היתרה.

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר שמות