פרשת כי תישא

אף על פי שפרשת כי תשא היא ההמשך לפרשות תרומה ותצווה לענין המשכן והבגדים והתרומות, אבל יש בה משהו מיוחד, מעשה העגל.

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר" (שמות ל"ב א'), בושש – לשון איחור אומר רש"י וכן "בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ" (שופטים ה' כ"ח). פרוש אחר אומר רש"י – בא שש. קבע איתם משה רבנו – לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות. הגיעה השעה השישית של יום הארבעים ואמרו הוא לא הגיע, ונכנסו ללחץ. אוי למי שנכנס ללחץ, השטן מנצל את זה ויכול להפיל אותו לגמרי, לא להשאיר לו אבן על אבן. יהודי, אל תכנס ללחץ! אתה בעולמו של הקב"ה, מה אתה נלחץ? אתה מסודר! תראה מי אבא שלך! הכל יש לך, הכל הוא דואג לך, מה אתה בלחץ? תגיד גם זה לטובה. רצית שיהיה ככה ומתהפך לך למשהו אחר, אתה מחכה והבן אדם לא בא ואתה נכנס ללחץ, ואתה יכול כבר לעבוד עבודה זרה. ברגע שיבוא אתה תכעס עליו והכל יתקלקל. תתישב בדעתך. הכל בידי שמים. אולי השעון שלך לא מכוון? אולי לא קבעת איתו בכלל היום? בקיצור, אל תכנס ללחץ.

הנה תראה, נכנסו ללחץ – בא השטן וגמר את המעשה. אמר להם כנראה מת משה, הוא לא יבוא, אין לכם מה לחכות. הראה להם אפילו את המיטה של משה ומלאכים אומרים "יושב בסתר עליון" ו"אנא בכח" ומלווים אותו, ועננים שחורים. כשנכנסים ללחץ, במקום לשלוח משלחת כמו שצריך – באו ויקהלו. "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן" (שמות ל"ב א'), הפגנות, אספסוף. הם באים ואומרים לאהרון הכהן "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹקִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שם).

פלא עצום, אנשים שראו את יציאת מצרים, עשר מכות. לא ראיתם שהשם הפליא את מכותיו במצריים? השם לא הראה לכם? הראה לכם ולמצריים "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" (שמות ז' י"ז), "לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח' י"ח), "בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט' י"ד). איפה כל זה? זה לא מספיק? מה כתוב ביציאת מצרים בשירת הים, בקריעת ים סוף? – ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן (ילקוט שמעוני בשלח רמ"ז). הגיעו לדרגת מלאכים, דרגת נביאים, "וַיַּאֲמִינוּ בַּה', וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד ל"א). איפה כל זה?

עוד יותר. במעמד הר סיני פתח להם השם שבעה רקיעים (רש"י דברים ד' ל"ה). העגל היה אחרי מעמד הר סיני. אז אחרי מעמד הר סיני, לאחר ש"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד' ל"ה), אתם תבואו לעשות עבודה זרה? לבוא לאהרון ולומר לו "קום עשה לנו אלוקים"? ועוד בהמשך, אחרי שיצא העגל, במקום לצחוק ולומר "מה זה"? – אתם מתחילים לרקוד ולומר "אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות ל"ב ד')? איפה ההגיון? איך אפשר לתפוס, איך אפשר להבין את הפשט הכי פשוט? אפילו אם נרצה למזער את הענין, כמו שחכמים אומרים שסך הכל היו רק שלושת אלפים איש שעבדו את העגל, אבל בכל זאת זה כתם על כלל ישראל. והראיה – שכולם נפלו ממדרגתם.

אז באמת אין הבנה, אילולא שהרמב"ן ממתק קצת את הענין. בפרושו על התורה הוא כותב, תדע לך שאותו הדור שעשו את העגל רצו כבוד עליון בגוויה, חיפשו את השם, רצו את הקב"ה, רצו להיות קרובים אליו. לא רצו עבודה זרה, הם רצו כבוד עליון בגויה

לפני שנתחיל להסביר את הרמב"ן, נאמר עוד נקודת חידוד אחת. אם משה האיש הלך, ומעשה שטן הצליח, וחשבתם שהוא מת, אז מה הבעיה? אין לכם את אהרון? למה אתם אומרים לו "קום עשה לנו אלוקים"? היו צריכים לומר לו קום תנהיג אותנו, או תביא לנו מנהיג מהשבעים הזקנים, או יהושע, לא חסר. מה זה ללכת לעבודה זרה?

פה זה נקודת המפתח להבין את הענין. משה רבנו היה "אִישׁ הָאֱלֹקִים" (דברים ל"ג א'), הוא לא היה איש רגיל. הם חיפשו מישהו כמו משה, אי אפשר היה להחליף אותו באהרון. עם כל גדולתו של אהרון שהנהיג אותם שמונים שנה, הוא היה איש שמנהיג. אבל משה היה "איש האלוקים", איש שהאלוקות מתגלית דרכו, שכינה מדברת מתוך גרונו. אומר הרמב"ן, באופן חד פעמי הרשה הקב"ה לעם ישראל אמצעי בינו לבינם, זה היה משה. כדי להוציא אותם מטומאת עבודה זרה של מצרים וכדי להוריד להם את התורה. אם היה איש פשוט מוריד את התורה, הוא לא היה יכול להבין אותה לאשורה. וגם כדי להוציא את עם ישראל מכל הטומאות היה צריך להראות להם בחוש, שיתפסו ביד את האלוקות, כדי להתנתק מהעבודה הזרה. כי בעבודה זרה היה ממש (כלומר זה היה דבר גשמי, ר"ר), לכן הם נמשכו לעבודה זרה. אז היה צריך להראות להם הממש האמיתי, את האלוקות האמיתית, "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים". אבל כיוון שהם באמת הרגישו את השם בחוש דרך משה רבנו, הם אמרו לאהרון אנחנו רוצים כבוד עליון, אבל שלא יהיה בשמים ממעל, אנחנו רוצים את הקב"ה פה איתנו, לידינו, להרגיש אותו בגויה, בגוף, כמו משה.

לכן אמרו לו אתה תהיה המנהיג, ודאי, אתה תנהיג אותנו, אבל מכיון ש"זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ", לכן חוץ ממך אנחנו רוצים את הקב"ה לידינו ואתה תכוון אותנו ותסביר לנו איך עובדים אותו. והראיה - שהם באים לאהרון שהוא יעשה להם את העגל, הם לא יודעים לעשות.

אומר הרמב"ן, שבכסא הכבוד במרכבה, יש ארבע צורות שבהם יש גילוי של אלקות. אדם, אריה, נשר ושור. והם (בנ"י) אמרו, אולי לא מגיע לנו אדם, שזה היה משה רבנו, הצורה הכי גבוהה, הכי יפה, הכי ברורה, אז נסתפק אפילו בשור. וכך השליכו לכור את הטס שעליו היה כתוב "עלה שור", אמרו מספיק לנו אפילו דמות כזו.

אז לא סתם הם אמרו "אלה אלוקיך ישראל", זה לא עבודה זרה כפשוטה, הם חיפשו את הקב"ה. אבל זה עבודה זרה! הקב"ה לא מרשה שיהיה אמצעי, אין אמצעי! משה זה חד פעמי. לכן משה היה צריך להיות "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב ג'). אם למשה רבנו היה לו איזה ישות, איזה מציאות לעצמו, הוא היה עבודה זרה בעצמו. כי היה בו גילוי אלקות, הוא לא היה אדם רגיל. הוא היה צריך להיות שקוף לגמרי לגמרי, בלי כלום, כולו רק להשם, רואים בו רק את המציאות של השם, אין בו כלום, "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ?" (שמות ט"ז ז'), אני לא עושה כלום, רק את מה שהשם רוצה אני עושה. הוא היה צריך להיות פשוט לגמרי.

אז זו היתה הטעות שלהם של בני ישראל. הטעות שלהם הייתה שהם רצו להוריד את זה אליהם, זה הסבר יפה. אבל מה באמת פה הטעות? – אתה צריך אמצעי? יהודי, אתה צריך אמצעי בשביל לחוש את הקב"ה? הרי "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ " (ישעיהו ו' ג'), "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק, וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (חבקוק ב' י"א), "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ". אחרי שנתנה לך תורה, אז כל המציאות של הבריאה צועקת את השם. לא צריך את משה רבנו. משה רבנו זה התורה. אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא. אתה פותח ספר אתה רואה את קב"ה. כלומר, נתתי לך אמצעי. "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ' ב'). אָנֹכִי – נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית (שבת ק"ה ע"א), אני את הנפש שלי כתבתי ונתתי לכם, זה התורה. אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא. מה אתה צריך יותר מוחשי מזה? כל הבריאה כולה – מלוא כל הארץ כבודו. מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים (משנה תורה להרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א' הלכה א'). בכל רגע ורגע אין שום התכנות לשום דבר בעולם בלי מציאות השם. הרי אחרי כל דבר הכי קטן שיש בעולם, יש את המציאות של השם, אז אתה רואה בחוש את המציאות של השם!

לדרגה הזו רצה הקב"ה שיעלו. והם – לא, הם רוצים משהו מיוחד, משהו שנראה, הם רוצים כאילו לצמצם את השכינה לדבר אחד, למקום אחד.

ובאמת אנחנו רואים שהשם מצווה אותם "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹקֵי כֶסֶף וֵאלֹקֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ' י"ט). מה הפרוש? הפרוש אינו לא לעשות עבודה זרה ממש. הקב"ה בא להגיד, שאם אתה תעשה את הכרובים מכסף, לא מזהב, אז זה אלוקי נכר, זה עבודה זרה. "לא תעשו איתי אלוקי כסף" – אני אמרתי לעשות את זה מזהב. "ואלקי זהב" – שלא יוסיף על שני כרובים. אם תעשה שלושה או ארבעה כרובים זה עבודה זרה, ככה חכמים דרשו (רש"י על הפסוק).

אתה צריך לעבוד את השם כמו שהוא רוצה, אז זה עבודה אמיתית. ברגע שאתה מוסיף אז אתה עושה לעצמך דבר חדש, זה עבודה זרה. לא רק שאסור עבודה זרה כפשוטה, אלא אפילו בעבודת הקודש של בית המקדש, אם אתה לא עושה אותה בדיוק כמו שהשם אומר לך, אז אתה לא רואה את ה"מלא כל הארץ כבודו". אם אתה לא עושה כמו שהוא מורה לך, הוראה גבוהה, אתה לא תרגיש אותו כמו שצריך.

אז לגופו של עניין, באמת, הם חיפשו את קרבת הבורא, אבל הם טעו בדרך. גם אנחנו צריכים לחפש ולא לטעות בדרך. אנחנו צריכים לחפש אמונה חושית. נגד אמונה חושית אין כלום. הכל מתבטל, היצרים, התאוות, הכל מתגמד. הרי מה הם רצו? כבוד עליון בגויה, למה הם רצו את זה? כי הם פחדו, עד עכשיו הם היו רגילים לזה, ואם יחסר להם את זה, אז אולי יחסר להם ביראת שמים, יחסר להם בעבודת השם.

אז באמת צריך האדם להוריד את האמונה שלו לאמונה חושית בהשם יתברך. לראות בכל דבר את הקב"ה. זה מה שאמרו (מכות כ"ד א'), בא חבקוק והעמידן על אחת – "וְצַדִּיק, בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב' ד'). לא "על פי אמונתו יחיה" – הוא מאמין שיש השם, והוא חי איך שהוא רוצה. אתה אומר שאתה מאמין? כן, אבל זה לא מחייב אותי בכלום. אלא "צדיק באמונתו יחיה" פרושו תביא את האמונה בחוש ותחיה על פי האמונה הזאת. לא המדרש עיקר אלא המעשה. להוריד את האמונה בהשם לאמונה חושית. כשאתה מדבר עם חבר שלך אתה רואה את הקב"ה מדבר איתך. אתה באה הביתה, אם אשתך אומרת לך איזה מילה, אתה לא מחשיב את זה באופן של – אין לה מה לעשות? היא לא יודעת שאני עייף? ככה מדברים עם הבעל? ככה מכבדים? ככה עושים? אתה לא מסתכל על אף אחד כאילו שהוא נגדך. כולם שקופים, כולם שליחים, כולם עבדים של השם, כולם עושים רצונו. אל תסתכל על מה שהיא אמרה, אלא על מה שהשם אומר לך דרכה, תחשוב מה השם רוצה ממני?

אז אם אתה מסתכל על כל הבריאה, שבעצם הקב"ה מתפשט על הכל – מלא כל הארץ כבודו והכל עבדיו, והכל שליחיו, והכל עושי רצונו, אז אדם רואה בחוש בכל דבר את השם. נגד אמונה חושית היצר הרע לא יכול לעבוד. מה הוא ימכור לך? תגיד לו אהה, גם אתה באת בשם השם? ברוך הבא, מה אתה רוצה? גם אותו תשים בכיס הקטן, גם הוא שליח, מה זה יצר הרע? זה מלאך שהשם שולח כדי לחזק אותך. תגיד לו מה, באת גם עכשיו? לא מספיק מה שהתגברתי עליך לפני כמה דקות? עוד פעם אתה בא? סימן שהקב"ה נתן לי כוחות אחרים עוד פעם להתגבר עליך. בוא ,מה, מה אתה רוצה בדיוק, תגיד. אם אתה רואה שאתה לא יכול נגדו, תגיד לו תחכה דקה, בואי איתי בבקשה לבית המדרש ושמה נתגושש, פה אני לא יכול, משכהו לבית המדרש (סוכה נ"ב ב'). או שתפתח לו ספר על המקום, כי אולי אם אתה תחכה עד שיבוא איתך לבית המדרש, אז הוא יפיל אותך כמה פעמים באמצע. תפתח לו ספר על המקום, תפתח את התורה ותלמד. משכהו לבית המדרש – והוא מתפוצץ!

אז כל פעם שאדם חי באופן של "צדיק באמונתו יחיה" ומחיה את האמונה שתהיה אמונה חושית – אז הכעס יורד והגאווה נופלת וכל המידות של האדם, כל החיים של האדם מקבלים תמונה אחרת.

יהי רצון שיחיש השם את גאולתנו ויקרב את משיח צדקנו, במהרה בימנו אמן.

להאזנה לשיעור שמסר משה שרון על פרשת כי תשא

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר שמות