פרשת משפטים

פרשת "משפטים": לשון הרע - לא מדבר אליי!!

פרשת "משפטים" הינה פרשה חשובה ומיוחדת. באמצע המהלך ההיסטורי האדיר של יציאת מצרים ומתן תורה בהר סיני מוקדשת פרשה שלמה שעניינה דינים וחוקים שבין אדם לחברו. פרשנים רבים למדו מכך על החשיבות הגדולה שנותנת התורה ליחסים הנכונים והבריאים שבנינו, ולכן מצאה לנכון דווקא בעיתוי הנשגב הזה לדון בנושאים אלה. אחד הצווים בפרשה הוא האיסור לשמוע לשון הרע ("לא תישא שמע שווא" – שמות כג', א'). זו הזדמנות מצוינת עבורנו לדון באחת מתכונות הנפש היותר בעייתיות שקיימת כמעט אצל כולנו ושממנה חכמינו זיכרונם לברכה הורו לנו לברוח כמו מאש.
לשון הרע זה כל דיבור שיכול לעשות נזק ולפגוע במישהו אחר (רכילות/השמצה/הקנטה/המעטה ביכולתו של הזולת/הטלת ספקות בכישוריו וכוונותיו, וכו). הבעייתיות עם ההגדרה הכללית הזו היא שיש אנשים שיכולים להגדיר דיבור מסוים על אדם אחר לא כמשהו שעלול להזיק לו. ברור לכולנו שאם אנחנו מעלילים ומספרים למעסיק של מישהו שהעובד שלו לא מסור ואחראי אז בדברים האלה יש משום סכנה ברורה לפגיעה בפרנסתו וזה ודאי לשון הרע. אולם, חז"ל באים ומדייקים אותנו שגם אם אנחנו "סתם" מרכלים על אדם ולדעתנו אין שום סיכוי שהוא יידע או ישמע על כך, או שמישהו בסביבתו, שעלול להזיק לו, ישמע על כך – אפילו אז אנחנו פוגעים בו וגורמים לו לרע. למחשבות ולמילים שלנו יש כוח אדיר ומחשבה או דיבור שלילי על אדם יכולים, מבלי שנבין או אפילו נתכוון, להשפיע על המציאות שלו ולהזיק לו. בפועלנו כך, אנחנו משדרים לאוויר העולם מטען אנרגטי שלילי. בכוח המילים שלנו ממש להחריב אדם אחר, לפגוע בתא המשפחתי שלו, בפרנסתו, בדימויו עצמי, במעמדו החברתי וכו. רבים יכולים להעיד שמילה אחת פוגעת יכולה להכאיב יותר ממאה דקירות סכין ומכות בגוף, ולהיפך – מילת עידוד וחיזוק יכולה לפוגג מועקות ולהחיות נפשות. פתגם מוכר ביידיש אומר: "מכה עוברת, אך מילה נשארת" (ביידיש זה נשמע יותר טוב...).
על פי הקבלה, כל הברואים מחולקים לקטגוריות הבאות: דומם, צומח, חי, מדבר. האדם, שנחשב לנזר הבריאה, מכונה "מדבר" ומובדל משאר בעלי החיים בזכות יכולתו לדבר. גם פרה ברפת וסוס בשדה אוכלים, ישנים, מתרבים ולבסוף מתים. אם כך, במה נבדל האדם מהם? ביכולתו לדבר ובכך לתת ביטוי לעולם רגשי ומחשבתי שלא קיים לאף יצור אחר. ברגע שאנחנו משתמשים ביכולת הייחודית הזו לכיוונים שליליים אנחנו חוטאים למטרת בריאתנו ובמובנים מסוימים אף פחותים בדרגתנו משאר בעלי החיים, אשר לפחות לא מנצלים את המתנות שקיבלו לזריעת הרס.
נראה כי היום כל הגבולות של הטעם הטוב נחצו, אנשים מדברים לשון הרע בלי הכר, ואף גרוע מכך – כבר שכחו שזה שלילי ומזיק. בדיון היום ננסה לחזור ולהיזכר מהו דיבור סרה, מה הנזק שבאמירתו ובדרכים שלימדו אותנו חז"ל להימנע ממנו.
האמת היא שכשאנחנו מדברים לשון הרע איש על רעיהו ברוב המכריע של המקרים לא יוצאת לנו מהדבר תועלת מעשית. אנחנו לא באמת מרוויחים מההתנהגות הזאת שום דבר בפועל. ובכל זאת, למה אנחנו עושים את זה?                                                        
אם נבוא ונבחן בכנות את הסיבות לכך נגלה שהרבה פעמים זה נובע מתוך הצורך שלנו לרומם את עצמנו ולהרגיש טוב עם מי שאנחנו. יש לנו נטייה להפחית מהאחר, וזאת משום שאנחנו בטבענו יצורים השוואתיים ובעלי אגו. אם נמשיך ונתבונן נגלה שאנחנו הרבה פעמים מדברים רע על מי שאנחנו מקנאים בו (שוב מתוך הצורך להפחית מהאחר כדי לרומם את עצמנו). סיבה נוספת היא שאנחנו פשוט נהנים מלדבר רע על האחר וזה נעים לנו. זה מביא לתענוג.
נקודה נוספת היא שמרוב שהתרגלנו לרכל, נראה לנו שכבר כמעט ואי אפשר להעביר שיחה רגילה מבלי להכניס "ירידה" או "עקיצה" כזו או אחרת על מישהו. לעיתים אנחנו אף טועים וחושבים שפשוט כמעט ואין לנו על משהו אחר לשוחח עליו. הרבה אנשים מתוך הרצון להשתלב בחברה ולא להיות חריגים נגררים לשיחות מהסוג הזה, למרות שבתוכם הם מרגישים שזה לא נכון וראוי.
ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות בא ונותן לנו כלים כיצד להתמודד עם תכונות הנפש הנמוכות הללו שלנו, להתעלות ולהיות אנשים טובים יותר. היהדות מלמדת לחפש את המאחד והמשותף במקום את חולשות הזולת. עצם המודעות במחשבה להתנהגות הזו ולהשפעותיה השליליות עלינו ועל הצד השני זה כבר חצי חיסון למחלה.
 
ישנן במקורות שלנו התייחסויות רבות לסוגיה. חז"ל אמרו: "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו", "מילה שווה זוז ושתיקה תרי (שניים)", "המתכבד בקלון חברו – אין לו חלק בעולם הבא"  ו"המדבר לשון הרע חמור מהורג נפש" – מי שרוצח הורג רק את הגוף, אבל מי שמדבר לשון הרע עלול לפגוע בעולם הפנימי של מי שמדבר עליו.
בספר דברים נכתב : "ארור המכה רעיהו בסתר". רש"י פירש את הדברים באומרו ש"מכה רעיהו בסתר" זה לדבר לשון הרע על אדם אחר מאחורי גבו. ההקבלה פה בין לדבר בשליליות על אדם אחר ולהרוג אותו ברורה. מי שמדבר לשון הרע למעשה עובר על מספר מצוות נוספות מהתורה כמו "ואהבת לרעך כמוך" ו"לשפוט לכף זכות", שכן סביר להניח שאף אחד מאתנו לא היה שמח לדעת שישנם אנשים אחרים שמדברים עליו בצורה שלילית, מרכלים עליו ומשמיצים אותו. אם לנו זה כל כך לא נעים אז למה שנעשה את זה למישהו אחר?!
אחת הבעיות בלשון הרע היא שהיא גוררת אחריה  את השיפוט לכף חובה. כשאנחנו מדברים או שומעים רכילות, באופן אוטומטי מצטיירת בתוכנו תמונה שלילית של נשוא הדיבור ואנחנו נהיים פחות סלחניים כלפיו. בסופו של דבר לא אחת מתברר שמה ששמענו או חשבנו היה לא נכון, אולם הנזק של המילים כבר נעשה, שכן שמועה שלילית עוברת כמו אש בשדה קוצים וקשה לאתר ולתקן את הרושם אצל כל מי ששמע אותה. בנוסף, מוטב לנו אם נזכור כי בספרי הקודש נכתב כי בשמיים שופטים אדם על מעשיו הרעים לפי הדרך שבה הוא שופט אנשים אחרים שחטאו באותו הדבר. אם אנחנו אומרים דברים שליליים על מישהו אחר ששמענו שהוא עשה משהו אסור  או שאפילו ראינו אותו במו עינינו "מפשל" ומועד, אזי אולי בכלל את עצמינו אנחנו שופטים לכף חובה באותו הרגע... 
 
כיצד להתמודד עם היצר שלנו שמנסה לפתות אותנו לרכל ולדבר לשון הרע?
אחד מהרבנים המפורסמים ביותר שהתייחס לסוגיה היה רבי ישראל מאיר מראדין המכונה "החפץ חיים". מדובר בצדיק גדול שנפטר לפני כ-75 שנה וכתב ספר הלכות מפורסם בנושא שמירת הלשון. הוא מכונה ה"חפץ חיים" על שם ספרו בעל אותו השם, אשר כותרתו נלקחה מתוך דבריו של דוד המלך בספר תהילים: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". העצות שלו ושל גדולי ישראל האחרים מלווים אותנו ורלוונטיים אלינו גם כיום.
א. העצה הטובה ביותר היא למעט לדבר על אנשים אחרים באם אין הכרח לעשות זאת. בהתחלה זה יכול להיראות כמו הליכה במדבר משום שנגלה שאין בתוכנו כמעט כלום משלנו ורבים ממילותינו מוקדשות לרכילות וקיטורים על אנשים אחרים. צריך להתחיל להתאמן בדבר כדי לחשוף את האמת הלא נעימה על עצמנו, להבין שאכן כך אנחנו פועלים ולהאמין שאפשר לשנות את זה. עם הזמן מגלים שיש מספיק נושאי שיחה מעניינים אחרים. גם כשאנחנו מדברים טוב על אדם שלישי הדבר עלול להיגרר ללשון הרע, ולכן זה מכונה "אבק לשון הרע". אם אנו משבחים אדם שלישי בפני מישהו שלא אוהב אותו זה עלול להכשילו ולהביאו לומר עליו משהו שלילי. כמו כן קורה לא אחת שאנחנו מתחילים במחמאה ולבסוף "גולשים" לרינון (לדוגמא: "ראית איזה אדם מקסים הוא? אבל שמעתי שאשתו לא משהו..."). לפיכך, ככל שנמעט לדבר על צד ג' שלא נוכח בשיחה (דברים טובים ו/או שליליים) כך יוטב.
 
ב. כשמישהו מדבר אלינו לשון הרע לנסות בעדינות לשנות את הנושא ולא להסכים להיות שותף לשיחות מהסוג הזה. חז"ל כתבו שמי ששומע לשון הרע עוונו גדול יותר ממי שדובר אותו! כשאנחנו שומעים לשון הרע אנחנו פאסיביים, ולכן הדברים נספגים בתוכנו בצורה עמוקה הרבה יותר. כמו כן, כשאנחנו שומעים מאחרים דברים שליליים, שלא ראינו אותם בעצמינו, יש הרבה יותר מקום לדמיונות להפליג ולהוסיף פרטים עסיסיים. מהסיבה הזו ההנחיה המדויקת של הקב"ה בפרשה זו היא לא לשמוע לשון הרע. כמובן שיש לעשות את זה בטקט ולא לבקר ולהעליב את הדובר באמירות חדות מהסוג של "אתה לא מתבייש? שים לב איך אתה מתנהג..."
 
ג. אם תפסתי את עצמי מדבר לשון הרע על מישהו אחר מיד לתקן את דבריי ולהכביר על אותו אדם שבחים ומחמאות. בהתחלה זה יראה מלאכותי ומזויף, אבל עם הזמן נחנך עצמינו מלכתחילה לא לדבר סרה.
ד. כאמור, לפני שאומרים לשון הרע להיזכר כמה לנו היה לא נעים אם היינו יודע שהיו אומרים עלינו את הדברים האלה.
ה. לעיתים קיים צורך "לפרוק" מועקה מעל הלב ולספר על קושי שהיה לנו עם אדם מסוים. אם כבר עושים זאת להקפיד לא לציין שמות ספציפיים, אלא להסתפק בתיאור כללי כמו "חבר למשרד"/"קרוב משפחה". גם אז, לנסות להימנע מתיאורים מעליבים שעלולים להכפיש אותו.
אם יש מקום בחיינו בו לשון הרע מקבל פומביות הרסנית שמחלחלת לנימי התודעה שלנו זוהי הטלוויזיה. בעוד רבים מרגיעים את מצפונם באומרם שהם וילדיהם צופים בטלוויזיה כדי לא להפסיד את ערוצי הטבע והמדע המעניינים והמלמדים, באים נתוני הרייטינג ומגלים שבערוצים אלה צופים לכל היותר 3%, בעוד שבתוכניות בידור מטופשות אחוזי הצפייה אף נוסקים ל-40%. כל זאת היה יכול להישאר בגדר נתון סטטיסטי יבש אלמלא אותן תכניות עתירות רייטינג, המבוססות על הכפשות ורכילות זולה וגסה במקום דיבור טוב ועין טובה ועל תחרותיות וקינאה במקום מציאת המשותף והמאחד, היו משפיעות בצורה כה ברורה ושלילית על החברה הישראלית ככלל ועל הפרטים בה.
תופעה בעייתית נוספת היא תרבות הטוקבקים שהתפתחה באינטרנט. אם נשים לב לדבר, נראה שרוב התגובות שמקבלת כתבה מכל סוג שהיא הן לרוב שליליות, ציניות ומלגלגות. כשאדם כותב טוקבק הוא נשאר אנונימי ולא ניתן לזהות אותו, ולכן משום מה הוא מרשה לעצמו להיות שלוח רסן ולהתבטא בצורה מעליבה ופוגענית. תחשבו איזה עולם היה לנו אם במקום עקיצות אנשים יכתבו מחמאות.
 
סיפור נחמד מסופר על אדם אחד שבא לרב שלו ושאל: "האם כבר שמעת מה שמספרים על הידיד שלך?"
"לא" ענה הרב, "אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי: האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?"
"אלו מסננות?" שאל האורח.
"הראשונה מסננת האמת" אמר הרב. "האם אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי אמיתי?"
האורח היסס: "בעצם אני לא כל כך בטוח. אני רק שמעתי את הסיפור מפי אחר. ומה המסננת השנייה?"
"המסננת השנייה" אמר הרב, "היא מסננת הטוב. האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?"
"להיפך" אמר האורח. "זה משהו איום ונורא, והשלישית?"
"השלישית היא המסננת של הנחוץ" המשיך הרב. "האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?"
אחרי הפסקה נאנח ואמר האורח: "לא אין זה נחוץ כל כך".
"אם כך" אמר הרב "כדאי שתשתוק!"
מוטב, אם כך, יהיה לכולנו אם נזכור שמה שלא אמיתי, לא מביא עימו טוב ולא נחוץ - אין לנו שום סיבה לספר אותו משום שכנראה מדובר בלשון הרע והנזק של הדברים גדול!!
הלוואי ונזכה כולנו להוציא מפינו אך ורק מילים חיוביות ונעימות, אשר יעזרו להפוך את העולם למקום שטוב ונעים לחיות בו.

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר שמות