קואצ'ינג עצמי

באחד ממסעותיי בעולם פגשתי את אמיר. אמיר הוא בן 36, לא נשוי ואין לו ילדים, האמת היא שהוא גם לא עובד, מטייל בד"כ או בשפה שלו "הוא במסע". רוב שעות ימיו של אמיר מתרכזות בלעשן סמים. כשפגשתי אותו, למרגלות ההימליה, הוא לא הפסיק לדבר על להשיג חומר, לגלגל ולהשיג כסף בכל דרך אפשרית בשביל "הזכות לחשוב צלול" כדבריו.
מוזר היה לי לראות שבאותה המידה שאני חשתי רתיעה מדרך חייו, כך גם הוא חש כלפיי. כשדיברתי אתו על כך שהלימוד של תיאוריות רוחניות – פסיכולוגיות הפך אותי לאופטימיסט, הוא אמר שהדרך היחידה לראות את העולם בצורה ורודה היא דרך עיניים אדומות. כשדיברתי על עבודה ופרנסה הוא ממש ירד עליי ועל הקפיטליזם שהשתלט על דרך המחשבה שלי. קפיטליסט או לא, בסוף הדיון הבטחתי לו שאם יום אחד יהיה לי משרד משלי והוא יחפש עבודה, אציע לו משרה. הוא צחק ואמר שישמח לעמוד במשרד ולגרוס. מלשון גראס, הוא סיכם, אל תתלהב.
כשחזרתי מהודו, סחבתי אותו אתי כמה חודשים, לקח לי זמן להבין במה אמיר צודק או למה גם אני מכור לא פחות ממנו, ולא פחות חשוב – אולי זה אני שחי בקיבעון? במה הוא טועה?

מנגנון התענוג הטבעי
כשמתבוננים על בני האדם, אפילו לכמה רגעים, מגלים מיד שאם יש משהו שאפשר להגיד על כולם, להכליל, היא העובדה שהם מחפשים שיהיה להם טוב ושלא יהיה להם רע. חד וחלק. כולנו מחפשים אחר תענוג כזה או אחר: אוכל, מין, ידע, כבוד מנוחה, שליטה וכו', ובורחים מקשיים או מכל דבר שעושה לנו רע. המנגנון הפשוט, ההישרדותי הזה תואר בהרחבה בכל הדתות והפילוסופיות לאורך הדורות.
נדייק ונאמר כך, יש בכל אדם מנגנון, מנוע חיפוש פנימי שמורכב משלושה חלקים:
א. רדיפה אחר תענוג
ב. בריחה מסבל
ג. חסכון באנרגיה
נדמה לרגע אל מול עינינו אריה רובץ תחת עץ רענן ובטנו מתחילה לקרקר, הוא מתחיל לסרוק במבטו את השטח מסביב ורואה שתי איילות ועדר פילים. הרעב שלו אומר לו שהוא צריך לאכול אחד מהם (א') למרות שהוא מזהה פילון קטנטון בעדר הוא מחליט שלא להתקיף אותו בגלל כמות הפילים הגדולים (בריחה מסבל) בהתבוננות מחודשת הוא מזהה שאחת האיילות צולעת קמעה ומחליט לתקוף אותה (חסכון באנרגיה). התהליך שתיארנו מתרחש במוחו של האריה במשך לא יותר משלוש שניות ובעוד כעשר דקות אחרי שהוא יברך "שהכל נהיה בדברו" נוכל להגיד לו "אמן".
ומה לגבי האדם? תוך אלפית שניה הוא מחליט באיזו דרך לנסוע לעבודה, מה לאכול וכו'. המנגנון הזה מנהל אותנו השכם וערב. אחת הדוגמאות הכי יפות: האדם ישן ופתאום מתעורר כי הוא חש בשלפוחיתו. ואז הוא מתחיל לחשב: אם אקום אוכל להפטר מהתחושה המציקה, מצד שני אולי זה יעיר אותי ולא אוכל להירדם שוב... מה לעשות? לשנות תנוחה או לקום?
אותו חסכון באנרגיה בהשגת התענוג בא לידי ביטוי כמעט בכל תחום בחיים: ניקח למשל אדם שרוצה "להרגיע את רעבונו" במטבח המשרדי. הוא מגיע ורואה במקרר חסה ועוגה קנויה. מוחו מחשב בשניות: כמה זמן יקח לו לשטוף את החסה, לחתוך, לתבל אותה ולאכול אותה, ואז מחליט לפתוח את העוגה ולקחת כמה ביסים. מנסיון אישי זה יכול אפילו לקרות למי שהחליט בבוקרו של אותו יום בדיוק שהוא פוצח בדיאטה...
מפתיע? ממש לא. מדובר על חישוב אינסטינקטיבי - הישרדותי. בשביל להשיג את השובע הנדרש, את אותם 400 קלוריות שירגיעו אותו עד שיגיע הביתה הוא יכול להשיג עם הרבה פחות השקעה. כמה פרוסות עוגה וסגרנו עניין. גם טעים גם משביע גם בלי יותר מדי מאמץ. אתם יודעים כמה קלוריות יש במאה גרם חסה? שמונה. אתם יודעים כמה חסה הוא יצטרך לאכול כדי לשבוע? פלא שרוב האנשים מעדיפים "חטיפים" על פני חסה או מלפפון?

הדלת של המלכודת
קחו אדם נורמלי, הוא קם בבוקר שותה קפה, אח"כ בעשר הוא חייב עוד אחד להתעורר יחד עם ביסקוויט, ב 14:00 הוא עייף אחרי האוכל אז הוא חייב איזה שוקולד ליד הקפה שיעיר אותו, ב 16:00 עוד משהו קטן עם הקפה וגם בלילה הוא חייב איזה חטיף מול הטלוויזיה.
והנה, מתוך הדוגמא הפשוטה הזו, נוכל להבין את המלכודת. כי אם נשאל שאלה אחרת שהיא מה יותר בריא או מה יותר נכון, ולא מה יתן לי מקסימום תענוג במינימום מאמץ, הרי שהחסה היא התשובה הראויה וכל אדם יודע זאת ודאי. אז למה אנחנו בוחרים לחטוף אנרגיה?
מצד אחד, הרי ודאי שהטבע אומר לנו שזה טוב, מצד שני התענוג המיידי הזה – הוא הוא המלכודת, וברגע שטעמת ממנו, תצטרך כוחות נפש אדירים, מלחמה ממש, בכדי לצאת משליטתו. זה נכון גם לגבי שוקולד אבל לא רק. מה לגבי סיגריות? האם זו לא אותה המלכודת ממש? ומה לגבי אישה אחרת? סליחה על הדוגמא אבל גבר שהרגיל עצמו "לחטוף" יחסים עם נשים אחרות, האם יימצא טעם באשתו? הרי אישה אחרת זה לא מורכב כמו עם אשתו. היא ודאי לא דורשת ממנו עזרה עם הילדים או בבית. אין לה דרישות. היא שוקולד ולא חסה. עכשיו לך תהנה ממלפפון מיד אחרי מילקי... (כבר התנצלתי על הדוגמא...) וככה נהרסים בתים בישראל. מבינים את המלכודת?

הדובדבן שבקצפת של המלכודת
המצב הנכון: כשאוכלים תפוח שהטבע ברא מקבלים ויטמינים ומינרלים, סוכרים וסיבים. התרכובת הזו כשלעצמה היא בריאה ונכונה לגוף מאוד, כולל הלעיסות וכו', או כמו שאומרת בתי בת השש "מי שאוכל תפוח נותן לרופא לנוח". אותו הדבר לגבי אורז מלא שמכיל בתוכו סוכרים שמתפרקים בגוף בצורה איטית. זה הטבע בהתגלמותו. הנסיון החברתי לזקק תענוג לקפסולה הוא הבעייתי. לוקחים תפוח ומזקקים ממנו את המתיקות וזורקים את הסיבים, לוקחים את האורז המלא וזורקים ממנו את כל החלקים הטובים. למה? כי זה יותר טעים...
מצבי הביניים: כשאוכלים שוקולד, חוץ מתענוג ואינסולין שמשוחרר לדם וגורם הרגשה טובה, יש שם גם חומר שהגוף איכשהו משתמש בו: שומן, סוכר, קקאו. כששותים קפה, הקפאין ממכר אבל יש שם גם חלב ומים שהגוף משתמש בהם. כשמעשנים אז הניקוטין נכנס לגוף ואין לגוף שום דבר מה לקבל ממנו אבל הוא מזיק בצורה בינונית.
שיא המלכודת הם הסמים. מקסימום תענוג ואין בזה שום דבר. זה תענוג שזורם ישירות לכל המקומות בגוף שמזהים אותו ככזה ונותן הרגשה טובה. כמו אחרי אוכל רק בלי המאמץ, כמו אחרי יחסי מין רק בלי המאמץ. אם הייתי אומר זאת לאמיר הוא היה מגן על האבקה שלו וטוען שהיא טבעית...

הפרדוקס
ודווקא דרך הסמים (דוגמא קיצונית אבל אותו הרעיון ממש) נוכל להבין את הפרדוקס של החיים של כולנו. כי מי שמתחיל ליהנות מקיצורי הדרך הללו לא יכול ליהנות יותר מדברים פשוטים והוא נלכד יותר ויותר בתוך המנגנון הזה ולא יכול להפסיק. לא עם השוקולד ולא עם סיגריה ולא עם מאהבות ולא עם סמים. הדבר הכי גרוע שיכול לחוות אדם בקזינו למשל: להרוויח בפעם הראשונה שלו באיזה משחק 20,000 דולר בשנייה אחת. אם הוא לא עוצר את זה ברגע זה הוא נכנס למלכודת וסחרור שיהרוס לו את כל החיים. הוא לא יוכל יותר לעבוד כי עכשיו הוא יודע שאפשר בשנייה להרוויח את הסכום שהוא מרוויח בשנה. אז מה הפרדוקס? הפרדוקס הוא שבשלב מסויים, אותם תענוגים שהיוו בשבילו "היי" הופכים להיות התענוג הנורמלי, הוא כבר לא נהנה מהם כמו בהתחלה. הוא מקבל תענוג מינימלי מאנרגיה מקסימלית. זו בדיוק הייתה הבעיה שלי עם אמיר, הוא פיתח "דעות ורעיונות" כדי להצדיק את המצב שלו, שהוא לא באמת יכול לחזור לארץ ולחיות חיים נורמליים. מרוב שהוא לא יכול הוא שכנע את עצמו שהוא לא רוצה.
וכאן, במצב הזה יש שני שלבים הרסניים במיוחד:
א. שלב ההחמרה: הוא כל הזמן מוסיף יותר ויותר הנאות מוקצנות כדי להרגיש משהו. המהמר ימכור את כל נכסיו בשביל לחוות שוב את התענוג הקיצוני הזה.
ב. שלב שבירת הכלים: כל החיים שלו נהרסים. המסומם לא מצליח לחזור לחיים נורמליים, המעשן ואוכל הג'אנק יחלו במחלות, המשפחה של רודף השמלות תתפרק והמהמר? הוא ירד מהארץ.
מילה נוספת לפני שעוברים לפתרון: נדמה שהמלכודת איננה רק אישית אלא גם חברתית-תרבותית. לפעמים נדמה שהחברה בימינו מעבירה מסר ממולכד לכתחילה. אם בעבר לעבוד ארבעים שנה באותו מקום עבודה היה נחשב למקור לגאווה, בימינו השאיפה היא "להביא מכה", להרוויח הרבה כסף במינימום זמן ומאמץ. באמת מכה...
פעם בכדי להשיג אוכל היית צריך לרוץ, להתחבא, להשתמש ביכולות ולצוד. היום אתה לא צריך לצאת מהבית, אתה מזמין עם הפלאפון או אם אתה בדרכים, אתה אפילו לא חייב לצאת מהאוטו ולהתיישב, בשביל זה יש מק דרייב.
דוגמא נוספת – ספרים לעומת סרטים. ספר הוא ספא לדמיון, מתנה לכל אדם חושב. סרט לעומת זאת – הפצצה של החושים. לקרוא ספר לוקח כמה שעות או כמה ימים, יש צורך להתרכז. סרט הוא כמו גלולה – אתה בוהה בה והיא כבר תעניק לך הכל – אז פלא שהדור של ימינו חולה במחלת הקשב והריכוז?
הדור האינטרנטי – טלויזיוני מדגים לנו שהמגמה היא שתשב בבית עם שלט ולא תעשה כלום. הניוון בהתגלמותו והיפך הטבע כמובן.

מה עושים? איך יוצאים מהמלכודת?
בספר דברים נאמר "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע... וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ."
ולכאורה לא ברור - יש מישהו שלא רוצה לבחור בחיים? שלא רוצה לבחור בטוב? אז זהו – כולם רוצים טוב, זו הייתה נקודת המוצא שלנו, אז איך הגענו למצב של שבירה וחורבן? של התמכרות לרע ולזבל?
התשובה היא שנפלנו למלכודת ושאפשר לצאת ממנה בכמה שלבים:
שלב א': רצון – אתה רוצה להרגיש שוב טעם בדברים הפשוטים?
שלב ב': בחירת סביבה נכונה לתהליך. אם יוצאים לפאב, מה אעשה שם? אנשנש חסה? הסביבה משפיעה עלינו יותר ממה שאנחנו חושבים
שלב ג': הימנעות – שוקולד, סיגריות, קפה וכו' הם לא דברים שליליים נטו אבל בכדי להגיע למצב שאתה שולט בהם ולא הם בך יש צורך להפסיק לחלוטין את השימוש בהם עד הודעה חדשה. כרגע אתה גם ככה לא באמת נהנה מהם.
שלב ד': ניהול השינוי – בתהליך ניהול השינוי אתה עלול לחוש קריז, דכאון, ריקנות או תסמינים שונים של ניקוי כמו חולי וכו' (הגוף והנפש מוציאים החוצה את הרעלים הפיזיים והנפשיים שהכנסת אליו). בשלב הזה צריכים הרבה אמונה, חברים תומכים, לא להתרגש אם יש נפילות ובעיקר, שוב, רצון אמיתי להיות נקי.

לסיכום, תענוג הוא סם החיים של כל בני אדם אבל הוא גם סם המוות של רובנו, המכורים אליו בצורה זו או אחרת. ההצעה הנ"ל, להתנקות, היא לא בגלל שכותב המאמר החליט מהתנזר מהחיים הטובים או משהו כזה אלא דווקא להיפך, דווקא בגלל "ובחרת בחיים", שהרי כשאתה מכור אתה לא באמת נהנה. המטרה היא שנוכל כולנו ליהנות בלי המלכודת. בהצלחה.

תודה לרב יובל הכהן אשרוב על שפקח עיניי לרעיון המובא במאמר

עוד מאמרים בהתפתחות אישית וקואצ'ינג עצמי | הספרים של משה שרון | מנוי לקורסים של משה שרון