פעם הגעתי להעביר הרצאה בנושא שיפור השירות בארגון גדול, ההרצאה הייתה למנהלים ולמנכ"ל שלהם. אחד המשתתפים, רון שמו, עשה לי פרצופים אינסופיים במהלך ההרצאה, בהפסקה נגשתי אליו ושאלתי אותו אם אמרתי משהו שפגע בו, הוא הסתכל עלי מופתע ואמר, לא, זה לא אתה, אתה בסדר, פשוט מלראות את הבוס שלי על הבוקר אני נכנס לדכאון. למה, שאלתי בתמימות, למה? כי הוא מחפש אותי, ואיך הגעת לזה? תגיד אתה, הוא ענה, אני כבר 3 שנים עובד בארגון הזה, מכניס כסף, מצליח בפרוייקטים, כולם מעריכים אותי, מילה אחת טובה לא שמעתי ממנו. אולי הוא אילם? שאלתי, אבל רון היה נחוש, הוא לא אילם, כשיש לו משהו רע להגיד הוא אומר ועוד ליד כולם.
ניגשתי לבוס שלו בסוף היום ושאלתי אותו – תגיד מה דעתך על רון? מבלי לחשוב פעמיים הוא ענה לי – רון? המנהל הכי טוב שלי. כולי בהלם, שאלתי – אמרת לו את זה פעם? אני לא צריך להגיד לו, הוא יודע את זה, ענה בבטחון. מהיכן הוא יודע?
ואז סיפרתי לו בדיחה – אישה ניגשת לבעלה ושואלת אותו – תגיד – אתה אוהב אותי. ודאי עונה הבעל, אז למה אתה לא אומר לי? מתחננת הגברת. מה זאת אומרת לא אומר לך? אמרתי לך בחתונה, אם יהיה שינוי אני אודיע לך.
למה?
הוא לא הבין, ואני חזרתי לביתי, עם החלטה לכתוב על זה מאמר - למה אנחנו צריכים להתנהל במקום העבודה שלנו, 8 שעות ביום במקרה הטוב, כשאנחנו מוקפים בחוסר פרגון, מחפשים אותנו על כל פאשלה קטנה, חושדים בנו תמיד שאנחנו מנצנצים, גולשים באינטרנט או עושים טלפונים על חשבון העבודה. ועוד יותר מזה, למה אנחנו בתחרות, אחד עם השני, במלחמת אחים בעבודה, עינינו צרה, במקום לעזור אחד לשני - כל אחד לעצמו, במלחמת הישרדות מתמדת? האם זה הכרחי? אי אפשר בלי זה? אי אפשר להתנהל אחרת?
בטח שאפשר
יכול להיות שדבריי ישמעו תמימים מדי ותאמרו אחרי המאמר "אשרי המאמין" אבל ניסיתי לקחת את כל הידע שיש לי בהוראת חכמת הקבלה ואת כל הנסיון שיש לי בעבודה עם עובדים וארגונים ולתמצת אותם ל-5 עצות בסיסיות המבוססות על הדלקת האור בעבודה במקום במלחמה עם כוחות החושך. למה? כי אני מאמין שאי אפשר להלחם בקנאה ובתחרות ואי אפשר להלחם בחוסר הפרגון. הרב קוק אומר זאת כך: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על החושך, אלא מוסיפים אור, אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה"
בואו אם כך, במקום לחכות שהארגון ישתנה והמנהל שלי יתחיל להיות נחמד, בואו אנחנו נוסיף אור:
טיפ מס' 1 – רק על עצמי לספר ידעתי
לפני שרבי יוחנן בן זכאי מסר את נשמתו, עמדו סביבו תלמידיו וביקשו ממנו עצה – הוא ענה להם – "יהי מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם" – מה זה אומר? זה אומר שיש לנו נטייה להשוות את עצמנו לאחרים, לקנא להצלחות שלהם, לפחד ממה הם יגידו וכו'.
הטיפ הראשון הוא כדלקמן – אתה בתחרות עם עצמך ולא עם אחרים! במקום להתעסק במה האחר קיבל או השיג או עשה. דמיין לעצמך מקום עבודה שבו במקום שכל אחד יהיה עסוק כל היום ברכילות על ההוא ועל ההיא - כל אחד יתעסק בשלו, אידיליה, נכון?
לא רק שזו אידיליה, תחשוב כמה אתה תרוויח מזה וכמה אושר זה יכול לגרום לך, הרי קנאה שורפת, לא?
טיפ מס' 2 - שכר מצווה מצווה
כשהגענו בהתחלה לעבודה, היו לנו כוונות טובות, רצינו להועיל, להספיק, לתת, רצינו ללמוד מאחרים, הסתכלנו על כולם ממטה למעלה. היינו בהתלהבות רבה. מחקרים טוענים שעובדים נותנים בחודשים הראשונים יותר מהמאה אחוז שלהם. בשלב מסויים, התחלנו להתאים את עצמנו לאחרים שבאים לעבודה במקום לעבוד, ראינו שאנחנו לא מפודבקים, שמנו לב שאנחנו נותנים אבל לא מקבלים בחזרה ושאף אחד לא נותן לי יותר מאשר לאלה שעושים כאילו הם עובדים.
ואז מה קרה?
קרה שהתחלנו לתת פחות, כמו כולם, ולהביא את המינימום האפשרי ולא את המקסימום. ואתם יודעים מי המפסיד העיקרי בכל הסיפור? נכון, אני. כי במקום לבוא בכיף אני בא בחוסר חשק ומחכה מתי כבר יגמר היום, והכי גרוע, אני מאשים את המעביד שלי שאני ככה בגלל שהוא משלם לי מעט. ישלם יותר – יקבל יותר. הוכח מחקרית שהעלאה במשכורת לא מעלה את המוטיבציה של העובד אלא לחודש-חודשיים בלבד ואז, גם הסכום החדש הופך להיות מובן מאליו.
בכדי להגיע למצב שאני בא לעבודה עם מצב רוח, התלהבות וחשק, אני צריך לפעול על פי העקרון של "שכר מצווה – מצווה". העיקרון אומר שהשכר שלי על העבודה היא העבודה בעצמה, הקשר עם האנשים, העזרה ללקוחות, הנתינה לעמיתים שלי וכו'. במקום לשבת בבית, נותנים לי הזדמנות להשפיע. ובלי שום קשר, בסוף החודש אני מקבל משכורת שאיתה אני משפיע למשפחתי מזון ולינה. עצם העבודה היא השמחה שלי. מי שחי כך לא יהיה ממורמר לעולם.
טיפ מס' 3 – אגו אגו אגו
עצמו נא עיניכם ודמיינו עולם בלי אגו. איך זה נראה לכם? רואים תככים? רואים פוליטיקה? רואים שקרים ומזימות? רואים רכילות ולשון הרע? רואים איך כל אחד חושב רק על עצמו?
זהו שעולם בלי אגו לא יהיה, בדיוק להיפך, האגו רק הולך ומתעצם בעולמנו, כל העוני, האלימות, הסמים, האלכוהול ואפילו הדכאון הם תוצאה מעליית האגו. אדם מסתפק במועט יש רק בדור הקודם. הדור שלנו רוצה הכל ועכשיו וכמה שיותר מהר וכל מה שיש לא מספיק. מאה ערוצים בטלוויזיה ו "אין לי מה לראות", מקרר מפוצץ ו"אין לי מה לאכול" – אלו ביטויים של אגו.
עכשיו קחו את עצמכם, תתבוננו רגע על כל המקרים מהחודש האחרון שבהם כעסתם, צעקתם, התעצבנתם. רואים? מה הניע אתכם? צדק? אגו? גאווה?
במקום לנסות לשנות את כל העולם ושהכל יתנהל רק כמו שאני רוצה וחושב ורגיל, הגיע הזמן לקבל את זה שלכל אחד יש דרך אחרת. בואו נוריד קצת מהאגו ומה"מגיע לי" ומ"ככה צריך להיות", אנחנו לא שולטים על אף אחד אפילו אם אנחנו המנהלים שלו.
טיפ מס' 4 - הוי דן את כל האדם לכף זכות
מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, אחד מגדולי החסידות, שהלך ביום הכיפורים לבית הכנסת ובדרך פגש יהודי עם סנדביץ' בידו. אדוני ודאי לא ידע שהיום יום הכיפורים, אמר הרב, אבל הבחור הגיב מיד – ודאי שאני יודע שהיום יום הכיפורים, אני רעב – אז אני אוכל. אדוני אם כך, ניסה שוב הרב, חולה או לא חש בטוב ובגלל זה הוא אוכל. אני לא חולה ואני יודע שיום הכיפורים היום – אני רעב אז אני אוכל. אדוני, ניסה הרב בשלישית, אולי עובד באיזושהי עבודת קודש המצריכה לעבוד גם ביום הכיפורים ובגלל זה הוא אוכל. אני לא עובד בשום עבודה, אני לא חולה ואני יודע שיום כיפור היום. הרים רבי לוי יצחק מברדיצ'ב את עיניו השמיימה ואמר בורא עולם – איזה יהודי צדיק קרית בדרכי – רק דברי אמת יוצאים לו מהפה.
הסיפור הזה יכול לתאר יותר מכל את עצה מס' 4 – תחפש את הטוב באחרים – זה ישנה לך את החיים. המנהלת ההיא שצועקת על כולם כל היום, יכול להיות שיש לה בעיות בבית? וההיא שכל היום בפלאפון – אולי החבר שלה רוצה לעזוב אותה? והלקוח הזה שצרח עליי – מה עבר עליו לפני? יכול להיות שאם הייתי במקומו גם אני הייתי מתנהג כך?
נדמה שבאופן אוטומטי אנחנו תמיד רואים את הרע בשני ושזו מלחמה לדון לכף זכות, אבל באמת -מה יותר מדליק אור מאשר זה?
עצה מס' 5 ואחרונה – כל ישראל ערבים זה לזה
הגעתי פעם להעביר סדנא בארגון מאוד מצליח בשנים האחרונות – בהפסקה הסתובבתי בין המשרדים ותוך כמה שניות הבנתי למה. בכל פעם שיש למישהו בעיה – מיד שניים – שלושה ניגשים לעזור לו, כשלקוח מדבר – מקשיבים לו והכי חשוב – הם נותנים לך תחושה שאתה באמת חשוב להם, שהם ערבים לבעיה שלך.
העצה היא פשוטה – הפגינו אכפתיות כלפי אחרים! תראו להם שהם חשובים לכם! לא רק במילים גם במעשים. תופתעו לגלות איך זה חוזר אליכם ובאיזו עוצמה.
לסיכום
מקום העבודה אמור לספק לנו את כל צרכינו ולא להוות ג'ונגל מתקדם. אנחנו מרגישים שמשהו לא בסדר בהתנהלות שלנו כעם או כמדינה, אנחנו מתלוננים על זה, קוראים על כך בעיתונים וצופים בחדשות. מתלוננים מצד אחד ומן הצד השני מחכים שמישהו אחר ישנה – הפוליטיקאים. אולי הגיע הזמן לעשות משהו בעצמנו? לשנות את המרחב שאנחנו חיים בו?
יהיו כאלה שיאמרו שמי שיקיים את כל הכללים שציינו במאמר זה הוא פראייר. אני חושב שמי שלא יקיים – הוא הפראייר.
הספרים של משה שרון | להזמין הרצאה של משה שרון בארגון שלכם - 054-6970455
תגובות