פודקאסטים פתוחים לכולם

מה פירוש דברי חז״ל שהקב״ה „מנענע בראשו” בשעה שישראל אומרים „יהא שמיה רבא”?

בחלק האחרון של פסקה ח׳ הרב קוק חוזר אל האגדה של רבי יוסי ומגלה בה יסוד מופלא: גם בזמן החורבן, כשהעולם עדיין אינו מסוגל לקבל את מלוא הקדושה, התורה, התפילות והמצוות שלנו אינן הולכות לאיבוד.
העבודה עולה. השלמות נבנית. האור מצטבר.
אבל הוא עדיין אינו יכול להופיע בשלמות בעולם הזה.

דרך הביטויים „מנענע בראשו”, „אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו” ו״שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה״, הרב קוק מלמד אותנו מה קורה לכל עבודת ה׳ שנעשית בתוך הגלות, ולמה דווקא מתוך כל השנים של ההסתרה הולך ונבנה אוצר עצום שמחכה לזמן שבו יוכל להתגלות.

ומה פירוש הסיום הכואב:
„מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם”?
פרק על תפילה, חורבן, אור נסתר והאמונה ששום דבר טוב שאנחנו עושים אינו הולך לאיבוד.

ברכות א׳ | פרק א׳ | פסקה ח׳, חלק ג׳